Nazir 43a — o Talmud em português

ואכתי מקשינן:

בבית

[באוהל המת]

נמי

ואפילו כשלא היה טמא תחילה - למה הוא חייב שתים!? והרי אינו חייב על הביאה אלא כשהכניס לאוהל המת את רוב גופו, ואם כן:

כיון דאעיל ידיה איסתאב

[מיד כשהכניס את אצבע ידו לאוהל המת כבר נטמא],

כי עייל כולי האי

, כשנכנס כל כך עד שיעבור על איסור ביאה באוהל המת - דהיינו שנכנס רובו - כבר

טמא הוא

, ולמה יתחייב על הביאה!?

אלא אמר רבי

אלעזר

:

אכן אם

צירף ידו לבית

, כלומר: הכניס ידו לאהל תחילה, כי אז

משום טומאה איכא

[הרי הוא חייב], אבל

משום ביאה ליכא

[אינו חייב עליה], כיון שטמא ועומד הוא.

ו

אולם אם

צירף גופו

, כלומר: הצמיד את ידיו לגופו, כי אז

טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו

[באים הם כאחד] ובאופן זה הזהירה התורה על הביאה.

ועדיין תמהה הגמרא:

הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה

, והרי אף כשנכנס באופן זה - קדמה כניסת חוטמו לבית ונטמא, ואילו על הביאה אי אתה יכול לחייבו עד שנכנס רוב גופו, ולמה יתחייב על הביאה אחר שכבר טמא הוא!?

אלא אמר רבא

:

אכן אם

הכניס ראשו

תחילה,

משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא

, כיון שכבר טמא הוא.

אבל

הכניס גופו

לבית, והיה כופף את ראשו מחוץ לבית כדי שלא יכנס חוטמו תחילה, כי אז

טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין

[כאחד באים הם עליו], ובאופן זה הזהירה התורה על הביאה.

ואכתי מקשינן:

והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא

[והרי אי אפשר שלא יכניס את אצבע רגלו תחילה],

ונחת להו טומאה

[ירדה עליו טומאה], ושוב אי אפשר לחייבו על הביאה!?

אלא אמר רב פפא

: באופן זה תמצא טומאה וביאה באין עליו כאחד, והזהירתו התורה גם משום ביאה:

כגון שנכנס

הנזיר

בשידה תיבה ומגדל

[מיני כלים מטלטלין שחוצצים בפני הטומאה] לאוהל המת ולא נטמא עדיין, ואף לא "בא" לאוהל המת, ושוב

בא חבירו

ופרע

מ

עליו

מרצונו של הנזיר -

את המעזיבה

של השידה, ובכך נטמא הנזיר , ואף נחשב הוא כ"בא" אל אוהל המת, ונמצא

דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין

.

מר בר רב אשי אמר

:

כגון דעייל

[נכנס] הנזיר

כשהוא

המת היה עדיין

גוסס

,

ונפק נשמתיה אדיתיב

[ויצתה נשמתו של הגוסס כשהנזיר כבר יושב בבית],

דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין

כשיצתה נשמתו.

פרשת טומאת כהנים [ויקרא כא]:

ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו: לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו.

תנו רבנן

:

נאמר בפרשת טומאת כהנים: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו", ולכך נאמר: "

להחלו

" [לשון "חלל"] כדי ללמד שאינו אסור בו

עד שעה שימות

.

רבי אומר

: נאמר בפרשת נזיר: "

לא יטמא להם במותם

", ולכך אמרה תורה "במותם" כדי ללמד שאינו אסור בו

עד שימות

, ולא כשהוא מגוייד [מלא פצעים וחתכים] וגוסס.

ומבארת הגמרא:

מאי בינייהו

[באיזה דין נחלקו], שהרי אף לתנא קמא אינו אסור במגוייד ובגוסס היות ואינו חלל?

אמר רבי יוחנן

: אכן

משמעות דורשין

בלבד הוא ד

איכא בינייהו

, כלומר: אין ביניהם נפקא מינה להלכה, ולדעת כולם נתמעטו הגוסס והמגוייד כיון שעדיין לא מתו, אלא שתנא קמא למד כן מ"להחלו", ורבי למד כן מ"במותם".

ריש לקיש אמר

:

גוסס איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר

תנא קמא - הממעט "

מלהחלו

":

אפילו

ה

גוסס

אסורים הם בו , כי היות ו"רוב גוססין למיתה" הרי הוא חשוב "חלל", ולא בא הכתוב למעט אלא את המגוייד.

ואילו

למאן דאמר

רבי - הממעט מ"

במותם

":

עד שימות

ממש -

אין

, אכן עובר הוא עליו, אבל על ה

גוסס לא

הוזהר ואף ש"רוב גוססין למיתה", כיון שעדיין לא מת.

ומקשינן:

ולמאן דאמר

הממעט "

מלהחלו

" ולא מיעט את הגוסס,

הכתיב "במותם

" ויש לנו ללמוד שאינו עובר עד שימות, ולא גוסס!?

ומשנינן: למאן דאמר שממעטינן מ"להחלו"

\-

מיבעי ליה

, נצרך הוא לכתוב "במותם"

לכדרבי

, [ללימוד אחר של רבי מ"במותם"].

דתניא: רבי אומר

: "

במותם

" של כל אדם

אינו מטמא

להם הנזיר,

אבל מטמא

הנזיר לכל אדם

בנגעם ובזיבתם

[כשהם מצורעים או זבים שהם מטמאים אדם], כי לא הוזהר הנזיר אלא על טומאת מת. ומקשינן:

ו

אם כן תיקשי

למאן דאמר

"

במותם

" [לרבי שלמד מ"במותם" למעט את המגוייד והגוסס]:

הא מיבעי ליה

ל"במותם"

ל

למד

האי סברא

שמותרים ליטמא למצורע!?

ומשנינן:

אם כן

שלא בא הכתוב אלא למעט את המצורע -

לימא קרא: "במות

",

מאי

"

במותם

",

שמעת מינה תרתי

[שתים זו שמענו מתיבה זו]: למעט את המצורע, ולמעט את המגוייד והגוסס.

ומקשינן:

ולמאן דאמר

"

במותם

"

הכתיב

"

להחלו

", ומשמע לאסור את הגוסס שהוא נקרא חלל!?

ומשנינן: פסוק זה לא בא לרבות את הגוסס לאיסור, אלא "

להחלו

"

להכי הוא דאתא

[לכך בא הכתוב]:

במי שאינו מחולל

[טמא] הזהירה אותו התורה שלא ייטמא,

יצא זה

שכבר נטמא, ואינו מוסיף טומאה על טומאתו - שאינו עובר כיון

ש

הוא מ

חולל ועומד

.

ומקשינן:

ולמאן דאמר מ

"

להחלו

",

הא מיבעי ליה

לקרא ד"להחלו" -

להאי סברא

למעט את המחולל ועומד.

ומשנינן:

אם כן

שלא בא הכתוב אלא למעט את אחד מדינים אלו בלבד -

לימא קרא

: "

להחל

",

מאי

"

להחלו

"

שמעת מינה תרתי

: למעט את המחולל ועומד, וללמד שהוא מוזהר על הגוסס שנקרא "חלל".

מיתיבי

לריש לקיש הסובר שאסורים הם בגוסס:

מהא דתניא: "

אדם אינו מטמא אלא עד

שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס

"

\-

ו

אם כן תיקשי

למאן דאמר: מ

"

להחלו

" ולשיטתו הרי הוא מוזהר על הגוסס,

הא קתני ד

אף גוסס

אינו מטמא!?

ומשנינן: אכן

לענין טמויי

אין הגוסס מטמא

עד דנפקא נפשיה

[עד שתצא נפשו], ואינו עובר עליו ב"לא יטמא", אבל

לענין אתחולי

[חילול]

הא איתחיל

[הרי נתחלל], כלומר: אבל עובר הוא ב"להחלו", שהרי זה כאילו אמרה תורה לאו נפרד: "לא יטמא" ו"לא להחלו".