Nazir 40b — o Talmud em português

ו

הרי יש

ליפרוך: מה להצד השוה שבהן

לויים ונזיר -

שכן

אין קרבנו בדלות

, כלומר: אין הדל מביא קרבן אחר מאשר העשיר, וכולם קרבן אחד להם,

תאמר במצורע שקרבנו בדלות

, שהדל מביא קרבן אחר מהעשיר.

קושיית הגמרא הבאה מתבארת על פי ה"קרן אורה".

אמר

הקשה

ליה רבא בר משרשיא לרבא

על ההוה אמינא של הגמרא ללמוד מצורע מנזיר:

ו

הרי

האי תנא

של הברייתא המובאת לעיל לט ב -

מעיקרא אמר

:

ללומדו

לתגלחת מצוה של נזיר שהיא בתער -

ממצורע אי אפשר

, כיון

שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו

-

ולמדנו מדבריו שתגלחת המצורע אינה צריכה לימוד מנזיר, שהרי אדרבה אנו באים ללמוד נזיר ממצורע -

והדר אמר

, כלומר: ואילו כאן מפלפלים האמוראים על מקור הדין שמצורע טעון תגלחת, והם אומרים:

נילף

לתגלחת מצורע שהיא בתער -

מדינא

[בדין "הצד השוה"] מנזיר ולויים.

ו

שוב מקשים הם על זה:

מדינא נמי לא יליף

, וכמו שהקשה רבא מברניש לרב אשי: מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנו בדלות.

ותיקשי על כל הפלפול הזה: והרי כיון שבברייתא לעיל מוכרח שמצורע אינו נלמד מנזיר, אם כן היה לנו לחפש מקור אחר לתגלחת מצורע שהיא בתער, ולא ללומדו מנזיר!?

אמר

תירץ

ליה

רבא לרבא בר משרשיא:

ההוא

מה שאמרו בברייתא "ללומדו ממצורע אי אפשר", דמשמע שאין המצורע נלמד מנזיר אלא ממקור אחר הוא נלמד -

אליבא דרבנן

היא, שלפי שיטתם יש מקור אחר, וכפי שיתבאר.

והא

פלפול הגמרא כאן - אליבא ד

רבי אליעזר

היא, שלפי שיטתו לא ידענו שתגלחת המצורע בתער ממקור אחר, ויש לנו לדעת מנין המקור לפי שיטתו שהמצורע טעון תגלחת בתער; ומפרש לה הגמרא ואזיל.

א. הזהירה התורה את כל ישראל [ויקרא יט כז]: "ולא תשחית את פאת זקנך".

ב. עוד הזהירה התורה את הכהנים בפרט [ויקרא כא ה]: "ופאת זקנם לא יגלחו".

ג. ציותה התורה את הכהנים בפרשת אמור [שם פסוק ו]: "קדושים יהיו לאלהיהם", ונכלל בעשה זה שלא ישחיתו את זקנם.

ד. אין האשה אסורה בהשחתת זקן כי אין זקן האשה חשוב זקן, אף כשיש לה.

ה. נחלקו חכמים ורבי אליעזר [במשנה המובאת בסוגיא זו], אם אסרה התורה השחתת זקן בתער דוקא, או אף בשאר משחיתים. ואולם, לכולי עלמא אין איסור אלא כשמשחית את הזקן מעיקרו; ואין בדין זה חילוק בין כהנים לבין ישראלים.

ו. אסרה התורה לכל ישראל להקיף את פאת הראש, שכן נאמר [ויקרא יט כז] "לא תקיפו פאת ראשכם".

ומה היא הקפה: זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, "צדעיו" הוא השיער הרבה וגדל סמוך לאזנים, ומאחורי אזניו חלק הוא, ואין שם שיער, וכן בפדחתו [במצחו] אין שיער, וכשנוטל את השערות שבצדעיו דהיינו פאת הראש, ויהיה חלק בלא שיער, נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו [תוספות לקמן מא א].

ובסוגייתנו יתבאר דין מי שגילח את כל ראשו ["הקפת כל הראש"] אם הוא עובר ב"לא תקיפו".

ז. בסוגייתנו מתבאר שהקפה אסורה אפילו שלא בתער, ואולם אינו חייב אלא כעין תער, כמבואר בתוספות לקמן.

ח. קיימא לן "עשה דוחה לא תעשה" [והמקור לדין זה מתבאר בהמשך הסוגיא], ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

דתנן

, שנחלקו חכמים ורבי אליעזר:

ואינו חייב

בין כהן ובין ישראל - על השחתת פאת הזקן

עד שילקטנו בתער

ממש ולא בשאר מעבירים, ואף שגם הם "משחיתים" את הזקן מעיקרו.

ולפי שיטת התנא הזה, נוכל ללמוד שהמצורע מגלח בתער אף בלי שנלמדנו מנזיר, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.

רבי אליעזר אומר: אפילו ליקטו

לפאת הזקן

במלקט וברהיטני

שהם משחיתים את הזקן מעיקרו -

חייב

.

ולשיטתו שאיסור השחתת זקן הוא אף בלי תער, אין הוא יכול ללמוד מאותו מקור שלמדו חכמים שהמצורע הוא בתער, וכפי שיבואר בהמשך הגמרא.

ו

מאי טעמייהו דרבנן

, כלומר: ומהיכן למד התנא של הברייתא שלפי חכמים - הסוברים: איסור השחתת זקן אינו אלא בתער - תגלחת המצורע אינה אלא בתער?

ביאור דברי הגמרא הוא על פי ביאור אחד שמבארת הגמרא את הראיה, ובהמשך הגמרא מתבאר ביאור נוסף בראיית הגמרא.

דתניא

:

כתוב בפרשת מצורע [ויקרא יד ט]: "והיה ביום השביעי [לישיבתו מחוץ לאהל אחר שגילח פעם ראשונה כשנטהר מצרעתו] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח".

"

זקנו

" -

מה תלמוד לומר!?

והלא בכלל שערו הוא, ולמה פירט הכתוב ואמר: "זקנו"!?

לפי שנאמר

גבי כהנים "

ופאת זקנם לא יגלחו

",

יכול אפילו מצורע

כהן

כן

, שלא יגלח את זקנו מפני שהוא אסור בלאו ועשה להשחית את זקנו, לפיכך

תלמוד לומר

בפרשת מצורע "

זקנו

", כדי לרבות את הכהן המצורע שיגלח את זקנו.

ומכאן מקור - לפי שיטת חכמים שאיסור השחתת זקן אינו אלא בתער - שתגלחת המצורע היא בתער.

שהרי בהכרח ריבוי התורה הוא על תער שהוא בלבד אסור, ואם לא שהיתה חובה לגלח בתער דוקא, למה יגלח בתער, והרי יכול הוא לקיים את שניהם, שיגלח בלי תער, ותתקיים מצות התגלחת עם הלאו והעשה של השחתת זקן.

ואולם לרבי אליעזר, הסובר שהשחתת זקן אסורה אף בלי תער, הרי הוצרכה התורה להתיר לכהן המצורע לגלח זקנו אף אם התגלחת אינה בתער, היות ואף היא אסורה, ולשיטתו אין לנו מקור שתגלחת המצורע היא בתער.

וזו היא שאמרנו: "הא רבנן הא רבי אליעזר"!

ומבארת הגמרא את מקורם של חכמים הסוברים שהשחתת זקן אינה אלא בתער:

ומנלן

לדעת חכמים -

ד

השחתת זקן אינה אסורה בין בכהנים ובין בישראל אלא

בתער?

דתניא

: כתוב בתורה גבי כהנים: "

ופאת זקנם לא יגלחו

".

יכול אפילו גילחו במספרים

ולא השחית את הזקן מעיקרו -

יהא חייב?

תלמוד לומר

גבי ישראל: "

ולא תשחית

את פאת זקנך", ואין זו השחתה כל שלא גילח את הזקן מעיקרו.

יכול ליקטו

לזקנו

במלקט ורהיטני

שהם משחיתים את הזקן

יהא חייב

, לפיכך

תלמוד לומר

גבי כהנים: "

ופאת זקנם לא יגלחו

" ומשמע כדרך גילוח.

הא כיצד?

-

איזהו גילוח שיש בו השחתה

, כלומר: איזו היא השחתה שהיא דרך גילוח:

הוי אומר זה תער

.

ובגזירה שוה "פאה פאה" אנו לומדים ליתן את האמור בכהנים גם גבי ישראל, ואת האמור בישראל גם גבי כהנים.

כאן שבה הגמרא למבואר לעיל, שמיתור "זקנו" הבא לרבות השחתת זקן בתער בכהן מצורע, יש ללמוד שמצות התגלחת במצורע אינה מתקיימת אלא בתער; ומקשה הגמרא על כך:

ממאי

, מנין לך להוכיח כן!?

דילמא לעולם אפילו ליקטו

המצורע לזקנו

במלקט ורהיטני

[שהם עוקרים את השיער מעיקרו]

נמי מצוה קעביד

, שאין מצוה לגלח בתער דוקא -

והא קאתי לאשמועינן

יתור "זקנו" האמור בפרשת מצורע,

דאפילו

אם השחית את זקנו

בתער

ועבר על איסור השחתת זקן

לא מיחייב עליה

, כלומר: אף שאין הוא מחוייב לגלח בתער, מכל מקום אם ירצה לקיים את המצוה על ידי תער, רשאי הוא בכך שהעשה דוחה, אף שיכול הוא להמנע מדחיית האיסור!?

ומשנינן:

אי סלקא דעתך

, אם תמצי לומר כדבריך, ד

כי עביד

המצורע

נמי במלקט ורהיטני שפיר דמי

למצות תגלחת, ולא בא הכתוב לחייב אותו בתגלחת של איסור, אלא להתיר לו אם ירצה לגלח בתער - אם כן

לישתוק קרא מיניה

[ישתוק הכתוב מ"זקנו"],

ואנא אמינא

[והייתי אומר מעצמי] שרשות בידו לעשות כן בקל וחומר מנזיר בתגלחת המצוה שלו שהוא מגלח את ראשו ומקיפו; וכך הייתי לומד:

ומה גבי נזיר ד

אף על גב ד

איסורא קא עביד

בקבלת נזירותו שהנזיר חוטא הוא, ומצות תגלחתו על ידי איסור היא באה,

אפילו הכי מחייב

הוא לגלח את ראשו ולהקיפו, ואף שעובר על "לא תקיפו פאת ראשכם" -

הכא

גבי תגלחת מצורע

דמצוה

היא, כלומר: שהיא מצוה שלא באה על ידי עבירה,

לא כל

שכן

שיהא מותר לגלח בתער, ואף שעבר על "לא תשחית את פאת זקנך".