Nazir 34b — o Talmud em português

זה שאמרנו, שכל איסורי נזיר ואפילו משקין הן בכזית, לדברי משנה אחרונה הם -

אבל

משנה ראשונה אומרת

: אינו חייב הנזיר

עד שישתה רביעית יין

.

וכמו כן כל איסורי נזיר הם ברביעית, ואפילו אוכלים שבכל התורה כולה שיעורם בכזית, בנזיר הם ברביעית.

רבי עקיבא אומר

כדעת משנה אחרונה:

אפילו שרה

הנזיר

פיתו ביין, ויש בה

בפת עם היין שבתוכה -

כדי לצרף

משניהם ביחד שיעור

כזית

, ואכל את הפת, הרי הוא

חייב

.

ושני דינים השמיענו רבי עקיבא:

האחד: שיעור יין לנזיר - וכן כל שאר איסורי נזיר - הוא בכזית, וכמשנה אחרונה.

השני: אף שאין במה שאכל כזית יין, אלא רק בצירוף עם הפת יש כאן כזית, הרי הוא חייב.

וטעמו של דבר, כי "היתר מצטרף לאיסור" בנזיר. ויתבאר ענין זה בגמרא [לה ב] ושם יתבאר המקור לזה.

ומוסיפה המשנה, שנחלקו חכמים ורבי אלעזר בן עזריה במשמעות הפסוק "מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים עד זג לא יאכל" -

וחייב

הנזיר

על

שתיית

היין בפני עצמו

, אף שלא אכל עמם איסור נזירות נוסף.

ו

כן חייב

על

אכילת

הענבים בפני עצמן, ועל

אכילת

החרצנים בפני עצמן, ועל

אכילת

הזגים בפני עצמן

.

רבי אלעזר בן עזריה

חולק על שיטת חכמים לגבי אכילת חרצנים וזגים, ו

אומר

:

א. אין חייב על החרצנים בפני עצמן ולא על הזגין בפני עצמן, אלא עד שיאכל משניהם.

ב.

אין חייב

אלא

עד שיאכל שני חרצנים וזג

. כמו שנאמר: "מחרצנים [לשון רבים] ועד זג [לשון יחיד] לא יאכל".

ומפרשת המשנה:

אלו הן חרצנים ואלו הן זגים

:

החרצנים

-

אלו

הקליפות

החיצונים

של הענבים.

הזגים

-

אלו

הגרעינים

הפנימים

שבתוך הענבים,

דברי רבי יהודה

.

רבי יוסי אומר

להיפך:

החרצנים - אלו הגרעינים הפנימיים.

הזגים - אלו הקליפות החיצוניים.

ונותן רבי יוסי סימן לדבריו את הפעמון, כדי

שלא תטעה

בין הזג לחרצן -

כמו

זוג

[פעמון]

של בהמה

, התלוי בצווארה, הרי הוא מורכב משני חלקים: ממעטפת הפעמון, ומהלשון הנוקשת בו, מבפנים.

והחלק

החיצון

של הפעמון נקרא "

זוג

".

ו

החלק

הפנימי

[הלשון הנוקשת בפעמון] נקרא "

ענבל

".

כך גם בענב, החלק החיצון נקרא "זג" [וממילא תדע שהרעין הפנימי קרוי חרצן].

גמרא:

שנינו במשנה:

שלשה מינין אסורים בנזיר: הטומאה

, והתגלחת, והיוצא מן הגפן: ומדייקת הגמרא: רק "

היוצא מן הגפן

" - פרי עץ הגפן, והנסחט ממנו -

אין

, אכן הוא אסור לנזיר.

אבל עץ ה

גפן עצמו

-

לא

נאסר באכילה על הנזיר!

ואם כן:

מתניתין

, משנתנו היא

דלא כרבי אלעזר!

דתניא: רבי אלעזר אומר: אפילו עלין

של עץ הגפן,

ולולבין

, חוטין רכין שבעץ הגפן, גם הם

במשמע

הכתוב, ואסורים הם באכילה לנזיר.

איכא דאמרי לה

[יש שדייקו דיוק זה]

אסיפא

של משנתנו ששנינו בה: "

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית

".

משמע, רק אם אכל הנזיר "

מן הענבים

",

אין

, אכן הוא חייב. אבל אם אכל

מ

עץ

הגפן עצמו, לא

.

ואם כן

מתניתין

, היא

דלא כרבי אלעזר

-

דתניא: רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע

.

במאי קמיפלגי

[באיזה טעם נחלקו] התנא של משנתנו שאינו מחייב על העלים והלולבים, ורבי אלעזר, המחייב אף עליהם?

א. נאמר בפרשת נזיר: "מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג, לא יאכל".

ב. ענין שאמרה אותו התורה בלשון הכוללת כמה דברים [כגון: "מ

כל

אשר יעשה מגפן היין"], וגם בלשון מפורטת, שאינה כוללת את כל הדברים [כגון: "מיין ושכר יזיר"], ניתן ענין זה להידרש בשני אופנים -

האופן האחד: במידת "

כללי ופרטי

".

וכך היא המידה: אם נכתב כלל ואחר כך פרט, אז אין בכלל אלא מה שבפרט.

וכאילו לא היה נכתב הכלל.

ואם נכתב הכלל אחר הפרט, אז נעשה הכלל מוסף על הפרט.

וכאילו לא היה נכתב הפרט.

ואם נכתב כלל ופרט וכלל, אז אי אתה דן את הכלל אלא

כעין

הפרט.

כלומר, כל דבר הדומה לפרט נכלל בזה.

ואם נכתב פרט וכלל ופרט - אף כאן נכלל כל דבר שהוא

כעין

הפרט, אלא שיש חילוק במהות הדמיון לפרט.

וענין זה יתבאר בסוף הסוגיא [לה ב].

האופן השני: במידת "ריבויי ומיעוטי".

וכך היא המידה: אם נכתב ריבוי [לשון כוללת] ואחר כך מיעוט [לשון מפורטת], אז מרבים אנו רק מה שהוא כעין המיעוט.

ואם נכתב מיעוט ואחר כך ריבוי, אז נתרבה הכל, מלבד דבר אחד שיש למעטו מכח המיעוט.

וכן אם נכתב ריבוי ומיעוט וריבוי, אז אנו מרבים את הכל וממעטים דבר אחד.

ואם נכתב מיעוט ריבוי ומיעוט, אין זו מידה כלל לידרש בריבויי ומיעוטי.

רבי אלעזר דריש

את הפסוקים שבפרשת נזיר במידת "

רבויי ומעוטי

".

ואילו

רבנן דרשי

את הפסוקים במידת "

כללי ופרטי

".

ומפרשת הגמרא:

רבי אלעזר דריש רבויי ומיעוטי

:

"

מיין ושכר יזיר

" -

מיעט

הכתוב, כי משמע שדוקא יין ושכר אסורים. "

מכל אשר יעשה מגפן היין

" -

ריבה

הכתוב, כי משמע ממנו שאף העלין והלולבין אסורים.

וכיון שתחילה

מיעט

הכתוב,

ו

לאחר מכן

ריבה

-

ריבה

בכך הכתוב את

הכל

.

ומבאר רבי אלעזר

מאי ריבה

הכתוב? -

ריבה כל מילי

, ואפילו עלין ולולבין.

ו

מאי מיעט?

-

מיעט שבישתא

[זמורות הגפן].

לפי שכך היא המידה לדרוש, כאשר הפסוק נדרש בדרך של "מיעוטי ורבויי".

ורבנן דרשי

במידת

כללי ופרטי

:

"

מיין ושכר יזיר

" - הרי

פרט

.

"

מכל אשר יעשה מגפן היין

" - הרי

כלל

.

"

מחרצנים ועד זג

" -

חזר ופירט

.

הרי לך: "פרט וכלל ופרט" -

וכך היא המידה: "

פרט וכלל ופרט

" -

אי אתה דן אלא

כל דבר שהוא

כעין הפרט

.

מה

כמו ש

הפרט מפורש: פרי

[ענבים],

ופסולת פרי

[חומץ] -

אף כל

דבר שהוא

פרי

[ענבי בוסר]

ופסולת פרי

[ענבים מתולעים] הרי הוא בכלל האיסור.

אבל עלין ולולבין שאינם כעין הפרט, אינם בכלל האיסור.

אי

, שמא תאמר, אולי כך יש לנו לדרוש, ולומר:

מה

, כמו ש

הפרט מפורש

שהוא

פרי גמור

-

אף כל פרי גמור

יאסר לנזיר.

אבל בוסר - שהם ענבים שלא נגמר בישולם - לא ייאסר בו הנזיר!?

אמרת

[אמור את התשובה לשאלה זו מעצמך]:

אם כן

שהפסוק בא למעט אף את הבוסר -

מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו!?

וכי יש לך למעט כאן ממידת "פרט כלל ופרט" כל דבר שאינו כתוב במפורש? והרי אם כן, לא הניח הכתוב כלום ללמוד ממנו, אלא רק דבר המפורש בפסוק נאסר.

ואם כך, לשם מה כתבה התורה כאן פרט וכלל ופרט!?

והרי

ענבים לחים ויבשים

-

הא כתיבי

בהדיא.

יין וחומץ

נמי -

הא כתיבי

במפורש.

נמצא שאין המידה הזאת של כלל ופרט וכלל מלמדת כאן כלום -

הא

, הרי בהכרח ש

אין עליך לדון כלשון אחרון

שאמרת, שיש לומר "אי מה הפרט מפורש פרי גמור", ולמעט בכך את הבוסר.

אלא

עליך לדון

כלשון ראשון

שאמרנו, "מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי", וללמוד מכאן לאסור את הבוסר.

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר

, אם כן

מה תלמוד לומר

: "

מחרצנים ועד זג

"!?

כלומר: למה נאמר הפרט "מחרצנים ועד זג" לאחר הכלל, ולא קודם הכלל, יחד עם שאר הפרטים שאמרה התורה!?

לומר לך: כל מקום שאתה מוצא

בתורה

פרט וכלל

, כי אז

אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט

בלבד, כשם שאנו עושים ב"פרט וכלל ופרט".

אלא, נעשה

ה

כלל

"

מוסף

"

על הפרט

, ונלמד מכאן הכל, וכאילו לא היה פרט כלל,

עד שיפרוט לך הכתוב

פרט לאחר הכלל,

כדרך שפרט לך בנזיר

.

כלומר: אילו לא היה נכתב הפרט אחר הכלל היינו מרבים את הכל ולא ממעטים אף עלים ולולבים.

ולכן נכתב הפרט אחר הכלל.

והוא הדין לכל שאר כללי ופרטי שבתורה.

אמר מר

:

"

מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי

".

ומפרשינן: מה הפרט מפורש,

פרי

, היינו

עינבי

[ענבים]. ו"

פסולת פרי

",

מאי היא?

-

חומץ

.

אף

"

כל

"

פרי

-

מאי היא

[איזה פרי נלמד על ידי המידה]? -

גוהרקי

[ענבי בוסר].

אף

"

כל

"

דפסולת פרי

-

מאי היא

, איזה פסולת פרי נלמדת מכאן?

אמר רב כהנא: לאתויי עינבין דכרין

[ענבים שהתליעו].

ומה שאמר הכתוב: "

מחרצנים ועד זג

" -

למה לי?

למה לא אמר הכתוב "חרצן וזג"?

אמר רבינא: לאתויי

[לרבות] ענבים

דבין הבינים

. ענבים קטנים הנמצאים בין הענבים הגדולים, ואינם רואים את פני החמה, ולעולם לא יהיו גדולים.

אמר מר

:

"

אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור

.

אמרת: אם כן מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו!?

ענבים לחים ויבשים הא כתיבי, יין וחומץ הא כתיבי

.

הא, אין לך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון

.

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר

: "

מחרצנים ועד זג

"? -

לומר לך: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל, אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט

.

אלא, נעשה כלל מוסף על הפרט, עד שיפרוט לך הכתוב

.