Versão em texto deste daf: original e tradução
Moed Katan 4a — o Talmud em português
Moed Katan 4a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Moed Katan 4a
שנכנס לשביעית
דהיינו שלא יחרוש בערב שביעית חריש שיועיל לשנה השביעית.
ו
כן
קציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית
, תבואה שהביאה שליש בשביעית, חל עליה דיני שביעית, אף שנקצרת בשמינית.
רבי ישמעאל אומר
: לעולם כל הפסוק בענין שבת מדבר.
וב"חריש ובקציר תשבות" בא ללמדנו:
מה חריש
לעולם הוא חריש של
רשות
. שלא מצינו מצוה לחרוש.
אף קציר
האסור בשבת, הוא רק קציר של
רשות
.
יצא קציר העומר, שהוא מצוה
, שאפילו מצא קציר, מצוה לקצור, ולמדנו מכאן, שמצות קצירת העומר דוחה שבת [מה שאין כן חרישה, וכן זריעה, שאם מצא זרוע, כשר לעומר].
חזינן שרבי עקיבא, שלמד פסוק זה לשביעית, לומד תוספת שביעית מהאי קרא. ועל כרחך שאין הלכה למשה מסיני על תוספת.
ומתרצינן:
אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: כי
גמירי הלכתא
למשה מסיני -
למישרי
להתיר חרישה עבור נטיעה צעירה הנקראת "
ילדה
". היינו להתיר חרישה לעשר נטיעות צעירות בשדה אילן של בית סאה.
ואילו
קראי
, שלמדנו מהם תוספת שלושים יום, באו
למיסר
לאסור חרישה בשדה אילן רגילה, הנקראית "
זקינה
".
ומפני איסור תוספת בזקנה, שהוא מן התורה, הוצרכנו להלכה למשה מסיני להתיר חרישה בתוספת שביעית ל"עשר נטיעות".
ועדיין מקשינן:
וכיון ד
שמענו
הלכתא למשרי ילדה
, להתיר חרישה בתוספת שביעית לעשר נטיעות, האם
לאו ממילא
שמעינן מינה שחרישה לצורך
זקינה אסורה
בתוספת! ואם כן - למה לי קרא לתוספת!?
ומתרצינן:
אלא, הלכתא
, אתא
לרבי ישמעאל
.
שלפיו לא נפקא מקראי תוספת שביעית, היות וצריך את "בחריש ובקציר" להתיר קציר העומר בשבת, ובעינן הלכה למשה לאסור תוספת שביעית .
והא דבעינן למילף תוספת שביעית מ
קראי
, היינו דוקא
לרבי עקיבא
, הלומד מסיפא דקרא לתוספת שביעית. ורבי עקיבא לא שמיע ליה הלכה למשה מסיני בזה .
ועוד מתרצינן על הקושיא כיצד היה יכול רבן גמליאל ובית דינו לבטל את תוספת שביעית:
ורבי יוחנן אמר: רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא
מצאו סמך ל
בטיל להו
, ואף שמהלכה למשה מסיני להתיר חרישה לצורך נטיעות בתוספת שביעית, משמע, לכאורה, איסור ב"זקינות".
מאי טעמא
, מנין מצאו סמך לכך בתורה?
גמר
למדו זאת בגזירה שוה "
שבת שבת
", שבת הארץ
משבת בראשית
.
מה להלן
, בשבת בראשית, רק
היא
עצמה
אסורה
במלאכה, אך
לפניה ולאחריה מותרין
במלאכה ,
אף כאן
, בשבת הארץ, רק
היא
, השנה השביעית עצמה
אסורה
במלאכה, אך
לפניה ולאחריה מותרין
.
ומכאן למדו מן התורה שאין איסור מלאכת קרקע בתוספת שביעית, ואפילו לא שלושים יום לפני ראש השנה.
מתקיף לה רב אשי
: ל
מאן דאמר
דמ
הלכתא
אסור שלשים יום לפני ר"ה - וכי יתכן ש
אתיא גזירה שוה עקרא הילכתא!?
ו
כן ל
מאן דאמר
דמ
קרא
ילפינן לתוספת - וכי יתכן ש
אתיא גזירה שוה
(ו) עקרא קרא!?
והרי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו, ולא יכולה להיות גזירה שוה במסורת שתתנגד למקרא או להלכה למשה מסיני!
אלא אמר רב אשי
תירוץ נוסף על הקושיא כיצד בטלו את התוספת:
רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל, דאמר: הלכתא
למשה מסיני
גמירי לה
לתוספת, ואינה נלמדת מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות".
ו
אולם,
כי גמירי הלכתא
לאסור, הוא רק
בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים
, שנוהג רק בזמן שהמקדש קיים, דילפינן להו מהדדי .
אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, לא
נאמרה הלכה לאסור את התוספת. ולכן יכול היה רבן גמליאל ובית דינו לבטלה .
שנינו במתניתין:
אבל לא
משקין
ממי הגשמים, ו
לא
ממי הקילון
, שצריך לדלות אותם מהבור בדלי.
והוינן בה:
בשלמא מי הקילון
אסור להשקות מהם, היות ש
איכא טרחא יתירה
לדלות אותם מבור עמוק.
אלא מי גשמים
המכונסין בצד השדה, שצריך רק לפתוח להם פתח לאמה, ודרכה המים משקים את השדה מאליהם -
מאי טירחא איכא
? ולמה אסורין!?
ומביאה הגמרא שני תירוצים:
א.
אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: גזירה מי גשמים אטו מי הקילון
.
והיינו, גם במקום שאין לחוש שמא יפסקו מי הגשמים, ומצד ההשקאה ממי הגשמים עצמם אין לגזור [ואין טירחה בהשקאה ממי גשמים], בכל זאת אסרו להשקות מהם שמא ישקה גם ממי הקילון, שיש בהשקאה מהם טירחה. ויש ביניהם דמיון, בכך שהם מכונסין בצד השדה. ושניהם ממי הגשמים.
ב.
רב אשי אמר
: חיישינן כי
מי גשמים גופייהו
-
לידי מי קילון אתו
. שמא ישקו מהם עד שיחסרו מי הגשמים, ולא יוכלו להשקות מהם באמה בלא טירחה, ויבואו לדלות מהם על ידי טירחה. אבל אין מקום לגזור על כל השקאה במי גשמים מחמת החשש שיבואו לטעות ולהשקות במי קילון הנמצאים בבור.
ומבארת הגמרא:
וקמיפלגי ב
הא
דאמר רבי זירא
.
דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכין מים מן האגמים
-
מותר להשקות מהן בחולו של מועד
.
מר
, רב אשי, שאינו גוזר במי גשמים מחמת שמא יבואו להשתמש במי קילון מהבור,
אית ליה דרבי זירא
, שלא גזר על אגמים אטו מי קילון.
ומר
רבי אילעא בשם רבי יוחנן, שגזר מי גשמים אטו מי קילון, ואף כשאין חשש שיחסרו אסור -
לית ליה דרבי זירא
, שהרי רבי יוחנן אסר בכל גווני, ורבי זירא מתיר.
גופא, אמר רבי זירא, אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל, נהרות המושכין מים מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו של מועד
.
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא
מהא דמתניתין "
אבל לא ממי גשמים ולא ממי הקילון
" דמשמע דחיישינן דיפסקו.
אמר ליה
רבי זירא:
ירמיה ברי,
בני
! הני אגמים בבבל
שבהם התרתי להשקות.
כמיא דלא פסקי דמי
ואין לחוש לטרחא. והא דתנן במתניתין לא ישקה ממי גשמים, היינו בפסקי, ואתו לידי מי קילון. וכרב אשי .
תנו רבנן, הפסיקות
, ברכות שאינן בנויות,
והבריכות
הבנויות, אפילו
שנתמלאו מים
מהגשמים
מערב יום טוב, אסור להשקות מהן בחולו של מועד
.
ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן
, בין הבריכות,
מותר
להשקות מהן, אף שיכולין להחסר, כי אין למיחש לטירחא, שהרי יוכל להשקות מאמת המים .
אמר רב פפא: והוא,
הא דשריא אמת המים את ההשקאה מהבריכות, היינו רק כ
שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים
בפעם אחת.
אך אם אין אמת המים מספיקה כדי להשקות רוב השדה בבת אחת. חיישינן שמא יפסקו הבריכות ואסור להשקות מהן, דיבא לטרוח ולדלות.
רב אשי
חולק, ו
אמר: אף על פי שאין רובה של שדה שותה
בבת אחת מאמת המים, מותר להשקות מהבריכות כשאמה עוברת ביניהם.
כיון ד
כל הזמן
קא משכא
מתמלאת ומעבירה מים
ואתיא
לכל השדה, איננו חוששין שמא יטרח להביא מאמת מים אחרת, ד
מימר אמר
בעל השדה,
אי לא שתיא לחד יומא
-
תשתי לתרי ותלתא יומי
.
תנו רבנן
: אם היו שני בית השלחין, האחד גבוה, ולידו אחר נמוך. ובגבוה היה נובע מעיין וממנו הושקה, ובצד הנמוך עשו
בריכה ש
היא
נוטפת מים
, שנוטפין אליה טיפות
מ
מי השקאת
שדה בית השלחין
העליון -
זו, מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת
הנמוך. שהיא בצדו.
ומקשינן:
והא
הבריכה
עבידא דפסקא
מימיה, ויש לחוש שיטרח להביא ממקום אחר!?
ומתרצינן:
אמר רבי ירמיה: ועדיין היא
מטפטפת
שנוטף משדה השלחין העליון, ובודאי לא פסקא .
אמר אביי, ו
היתר זה
הוא
רק כ
שלא פסק מעיין ראשון
העליון. אך אם פסק המעיין, אף שעדיין מטפטף מהשדה העליונה בעת ההשקאה, אסור להשקות מהבריכה התחתונה, שמא תפסק ויטרח וידלה ממקום אחר.
תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: שתי ערוגות
בשדה אחת,
זו למעלה מזו, לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה,
היות דטרחא היא.
יותר על כן אמר רבי אלעזר בן שמעון: אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה, לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה
, דגם זו טרחה .
תנו רבנן: מדלין
מים ומשקין
לירקות כדי
שיהיו רכים וטובים
לאוכלן
בחול המועד.
ואם
רק
בשביל לייפותן
, שיגדלו לאחר המועד, ואין כוונתו לאכלן במועד,
אסור
, דהרווחה היא, וטרחא אסור בה .
רבינא ורבה תוספאה הוו קא אזלי באורחא
.
חזו לההוא גברא דהוי דלי דוולא
דולה דליי מים לירקות
בחולא דמועדא
. וחכמים לא התירו אלא לבית השלחין.
אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, ליתי מר לישמתיה
, ראוי לנדותו משום שעובר איסור.
אמר ליה
רבינא:
והתניא: מדלין לירקות כדי לאוכלן
, ואולי רצונו לאכלן במועד ומותר להשקות לצורך זה.
אמר ליה
רבה תוספאה:
מי סברת, מאי
"
מדלין
" -
מדלין מיא
.
לא כך הוא!