Versão em texto deste daf: original e tradução
Moed Katan 2b — o Talmud em português
Moed Katan 2b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Moed Katan 2b
ולהכי חלק רבי יהודה על רבי מאיר, ואסר בבית הבעל, כי
דילמא אתי לאינפולי
, ויש לחשוש לטירחה יתירה העלולה להגרם על ידי השקאה ממעיין חדש.
אבל
במקום שאין חשש שתארע בו טירחה, כמו
מעיין שלא יצא בתחילה, דלא
חיישינן בו ד
אתי לאינפולי
, יתכן ומתיר רבי יהודה להשקות ממנו
אפילו בית הבעל נמי!
ואם כן, תיקשי: מנין שסבר רבי יהודה כמשנתנו, הסוברת שאסור להשקות בית הבעל אפילו מממעין שלא יצא תחילה, היות שהרווחה היא.
ומתרצינן:
אם כן
, אם תאמר שאף רבי יהודה מתיר להשקות בית הבעל ממעיין שלא יצא מתחילה, תקשי לן:
מתניתין
-
אמאן תרמייה!?
לפי מי תעמידנה!?
הרי רבי אליעזר בן יעקב לא מצינו שאסר טירחה במקום הפסד. ורבי מאיר מתיר אף להרווחה. ורבי אלעזר בן עזריה אוסר ממעיין שיצא בתחילה אפילו בבית השלחין.
אלא
, בהכרח, שסבירא ליה
לרבי יהודה
, כי
לא שנא מעיין שיצא בתחילה, לא שנא מעיין שלא יצא בתחילה
-
בית השלחין אין
, אכן משקים אותו, אבל את
בית הבעל לא
משקים בכל ענין, וכמשנתנו.
והא דקתני
בברייתא שבתוספתא "
מעיין שיצא בתחילה
", אין הכונה ללמדנו להתיר לר' יהודה מעיין שלא יצא מתחילה בבית הבעל. אלא רק
להודיעך
את
כחו דרבי מאיר
, החולק ומתיר בכל גווני,
דאפילו מעיין היוצא בתחילה
-
משקין ממנו אפילו שדה הבעל!
על אף שהיא השקאה להרווחה, ועל אף שיש לחשוש דאתי לאינפולי ויבוא לידי טירחה!
איתמר: המנכש
בשבת, תולש עשבים רעים בשדה מבין העשבים הטובים, ועל ידי כך העשבים הטובים הנשארים צומחים וגדלים יותר טוב .
ועל הניכוש אין לחייבו משום מלאכת קצירה, כי מלאכת "קוצר" מהותה היא מלאכה לצורך קבלת הדבר הנקצר, והיא שונה באופן מהותי מעבודת הניכוש! כי תכלית מלאכת הניכוש היא לתועלת העשבים הטובים הנשארים, ולא לצורך העשבים הרעים הנקצרים, שהרי המנכש אינו חפץ ליטול את העשבים הרעים שעקר מן השדה.
ו
כמו כן
המשקה מים לזרעים בשבת
-
משום מאי
, משום איזה איסור מלאכה,
מתרינן ביה
, מתרים אותו העדים שלא לעשות, ואם יעשה יתחייב עליו?
רבה אמר
: מתרין אותו
משום
מלאכת
חורש
.
רב יוסף אמר
: מתרין אותו
משום
מלאכת
זורע
.
אמר רבה: כוותיה דידי מסתברא
. כמוני מסתבר, שחיובו הוא משום מלאכת חורש, ומשום מלאכת חורש צריך להתרותו!
והראיה:
מה
, כמו ש
דרכו של חורש
הוא
לרפויי ארעא
, לרככה כדי שתיטיב לזריעה -
האי נמי
, בעקירת העשבים הרעים, וכמו כן בהשקיית השדה, הוא
מרפי ארעא
.
וכיון שמעשה המלאכה של ניכוש או של השקאה דומה בעשייתו לחרישה, מתחשבים במעשיו עתה, בשעת עשיית המלאכה.
אמר רב יוסף: כוותיה דידי מסתברא
, שחיובו הוא משום זורע, וצריך להתרותו משום מלאכת זורע!
והראיה:
מה דרכו של זורע לצמוחי פירא
-
הכא נמי
, עיקר רצונו בניכוש הוא משום שעל ידי מעשיו
מצמח פירא
. ולא הולכים אחר הדמיון בריכוך הקרקע, אלא אחר התוצאה של הצמיחה .
אמר ליה אביי לרבה
: בין
לדידך קשיא, ו
בין
לרב יוסף קשיא
.
לדידך קשיא
: וכי רק
משום חורש, אין
, אכן מחייבים אותו, ואילו
משום זורע, לא
מחייבים אותו?
ומדוע לא יתחייב משום שתי המלאכות!? והרי אפשר להתחייב על פעולה אחת שיש בה שתי מלאכות שני חיובים. ובניכוש או בהשקאה הוא עושה את שתי המלאכות, ולמה לא נחייבו משום שתיהן.
וגם
לרב יוסף קשיא
: וכי רק
משום זורע, אין
, הוא חייב, ואילו
משום חורש
הוא
לא
חייב!?
וכי תימא
, ואם תרצה לתרץ בין לרבה ובין לרב יוסף, ולומר, ש
כל היכא דאיכא
בפעולה אחת
תרתי
, שתי עשיות של שתי מלאכות שונות,
לא מחייב
עליהן
אלא חדא
.
אין זה נכון. כי:
וה
רי
אמר רב כהנא
: ה
זומר
עצים מן האילן בשבת,
וצריך לעצים
שקצר בעת זמירת האילן , הרי הוא
חייב שתים
-
אחת משום נוטע
, לפי שעל ידי הזימור גדל העץ יותר.
ואחת משום קוצר
, שהרי צריך הוא לעצים שזמר .
הרי ששייך להתחייב שתיים על שתי מלאכות הנעשות בפעולה אחת, ומדוע חייבוהו רבה ורב יוסף רק אחת.
ומסקינן:
קשיא!
איתיביה רב יוסף לרבה
, שאמר חייב משום חורש:
הרי שנינו בברייתא בתוספתא:
המנכש
בשדה הזרועה בכלאים את העשבים הרעים מתוך הטובים, ועוזר בכך להצמחת גידולי הכלאים,
והמחפה ל
זרעי
כלאים
, שמכסה באדמה את הזרעים שהם כלאים [כגון חרצן של ענבים וגרגירי תבואה] כדי שיקלטו היטב בקרקע - הרי זה
לוקה
משום "שדך לא תזרע כלאים".
רבי עקיבא אומר, אף המקיים
כלאים זרועים בכרמו, ואינו עוקרם, הרי זה לוקה.
ומקשה רב יוסף לרבה:
בשלמא לדידי, דאמינא
מנכש בשבת חייב
משום זורע, היינו
, מובן מה ששנינו שהמנכש בשדה זרועה בכלאים לוקה על כך, כיון
דאסירא זריעה בכלאים
, דכתיב "שדך לא תזרע כלאים", והמנכש בשדה שצומח בה כלאים הוא כזורע אותם משום שהניכוש עוזר לצמיחתם של הכלאים .
אלא לדידך, דאמרת
מנכש בשבת חייב
משום חורש
למה הוא לוקה במנכש שדה כלאים? וכי
חרישה ב
שדה שיש בה
כלאים
-
מי אסירא!?
אמר ליה
, תירץ רבה לרב יוסף: המנכש בכלאים לוקה לא משום הניכוש, לפי שהניכוש אינו אלא חרישה, ואין איסור לחרוש בשדה כלאים, אלא הוא חייב -
משום מקיים
כלאים בכרמו, ועל כך הוא לוקה גם בלי מעשה כל דהו!
ומקשינן:
והא מדקתני
ב
סיפא
של הברייתא ההיא "
רבי עקיבא אומר אף המקיים
כלאים בכרם לוקה",
מכלל
זאת אתה למד
דתנא
קמא
, האומר מנכש לוקה -
לאו משום מקיים
כלאים
הוא
לוקה, אלא רק משום הניכוש בשדה שיש בה כלאים! ומוכח שהמנכש חייב משום זורע.
ומתרצינן: הכי קאמר רבה:
כולה
כל הברייתא ההיא -
רבי עקיבא היא, ו
בלשון "
מאי טעם
"
קאמר
התנא את דבריו. וכך אמר:
מאי טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה
, למרות שאין הניכוש נחשב למעשה זריעה?
\-
משום מקיים
כלאים! לפי
שרבי עקיבא אומר: אף המקיים
כלאים לוקה .
ומבארת הגמרא:
מאי טעמא דרבי עקיבא
?
דתניא
: "
שדך לא תזרע כלאים
".
אין לי
שלוקה
אלא
מי ש
זורע
כלאים בידיו.
ה
מקיים
כלאים, בלא שיעשה מעשה בידים -
מנין
שגם הוא לוקה?
תלמוד לומר
"
כלאים
-
שדך לא!
".
והיינו, על אף שהכתוב אומר "לא תזרע כלאים", גורעים את תיבת "תזרע", ודורשין "לא כלאים"!
דהיינו, שלא יהיה לך כלאים בכל אופן, ואם קיימים אצלך כלאים עליך לבטלן. ולפיכך המקיימן אצלו ואינו מבטלן עובר בלאו, ולוקה על כך [ועיין פירוש רש"י במסכת מכות כא ב].
תנן
, במתניתין:
משקין בית השלחין במועד וב שביעית
.
ומקשינן:
בשלמא
ב
מועד
מותר, היות ואיסור המלאכה בו
משום טירחא הוא
.
ובמקום פסידא שרו רבנן
למטרח קצת.
אלא שביעית
תקשי,
בין למאן דאמר
[רב יוסף לעיל], שהמשקה לזרעים חייב
משום זורע, ובין למאן דאמר
[רבה לעיל] שהמשקה חייב
משום חורש
-
זריעה וחרישה בשביעית, מי שרי!?
הא כתיב בשביעית "שדך לא תזרע", וגם לענין חרישה נאמר [לגבי שבת] "בחריש ובקציר תשבות", ולמדנו ממנו [בלימוד של "אם אינו ענין לשבת, תנהו ענין לשביעית"], לשביעית.
ואפילו מאן דאמר לקמן שאינו לוקה על החרישה בשביעית, בכל זאת מודה הוא שחרישה בשביעית אסורה מן התורה!
ומתרצינן:
אמר אביי
: הא דתנן מותר להשקות, מדובר
בשביעית בזמן הזה
, שאיסורה הוא רק מדרבנן. ובמקום פסידא התירו רבנן.
ורבי היא
, הסובר ששביעית נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן.
דתניא: רבי אומר
: הא דכתיב בשמיטת כספים "
וזה דבר השמיטה שמוט
כל בעל משה ידו". למה כתוב בפסוק פעמיים לשון שמיטה?
בשתי שמטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע, ואחת שמיטת כספים
. והקישן הכתוב לשתי השמיטות, ללמדך, כי:
בזמן שאתה משמט קרקע
, מאז כניסתן של ישראל לארץ עד שגלו -
אתה משמט כספים
.
ו
אילו
בזמן שאי אתה משמט קרקע
, כגון לפני שנכנסו לארץ, בהיותם במדבר, וכן לאחר שגלו מהארץ -
אי אתה משמט
כספים!
והיינו, שבזמן הזה סובר רבי ש"אי אתה משמט קרקע" מן התורה, וכל האיסור הוא רק מדרבנן, והם הקילו במקום פסידא.
רבא אמר: אפילו תימא
כי זה ששנינו במשנתנו שמשקין בשביעית הוא אליבא ד
רבנן
, החולקים על רבי וסוברים שאף בזמן הזה שביעית היא דאורייתא, נמי ניחא.
כי רק
אבות
מלאכות של עבודה בקרקע, האמורות במפורש בתורה,
אסר רחמנא
בשביעית [והם: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, האמורות בלשון לאו בתורה].