Moed Katan 24a — o Talmud em português

בעא מיניה רבי יוחנן משמואל

: האם

יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת

?

אמר ליה

שמואל:

אין אבילות בשבת

.

יתבי רבנן קמיה דרב פפא, וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו

-

חייב מיתה

בידי שמים .

אמר להו רב פפא

:

א. "

אסור

לשמש" בלבד

אתמר,

ולא שחייב מיתה אם שימש .

ב.

ו

הלכה זו

משמיה דרבי יוחנן אתמר

, ולא משמיה דשמואל.

ג.

ואי שמיעא לכו משמיה דשמואל

-

הכי שמיע לכו

:

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע

שער ראשו

ושלא פירם

בגדו -

חייב מיתה

.

שנאמר

בבני אהרן, שהצטוו לא להתאבל על מיתת נדב ואביהוא [ויקרא י] "

ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרמו

-

ולא תמתו!

"

ומכאן יש לדייק:

הא

אבל

אחר, שלא פרע ושלא פירם

-

חייב מיתה

.

אמר רפרם בר פפא, תנא ב

מסכת

אבל רבתי: אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו.

ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו.

אמר שמואל

: דיני אבלות בשבת כך הם:

פח"ז

-

חובה, נת"ר

-

רשות.

וכפי שיבואר מיד.

פח"ז חובה, הכי פירושו:

פריעת הראש,

גילוי עטיפתו, הנוהגת בימי אבלותו ביום חול .

חזרת קרע לאחוריו

בשבת, שלא יראה הקרע בשבת.

זקיפת המטה

מהפיכתה ביום חול.

כל אלו הם

חובה

כשהגיעה השבת.

נת"ר רשות - פירושו:

נעילת הסנדל,

לנעלו בשבת, ולא לילך בו יחף.

תשמיש המטה

בשבת.

רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית

, לפני כניסת השבת .

הרי הם

רשות.

ורב אמר: אף פריעת הראש

בשבת, היא

רשות.

ו

פרכינן על

שמואל: מאי שנא נעילת הסנדל

בשבת,

ד

היא

רשות

לדעתו, ולא חובה, משום שלא ניכר באי נעילת הסנדל אבלותו, היות

דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו

, שלא כולם עשויים לנעול מנעלים בשבת, ואין ניכרת האבלות כשאינו נועל מנעלים בשבת .

אם כן,

פריעת הראש נמי

, אין לחייבו לפרוע ראשו בשבת, שהרי לא ניכרת אבלותו בעטיפת ראשו בשבת, כי

לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו!

ומשנינן:

שמואל

הולך

לטעמיה

.

דאמר שמואל

: א.

כל קרע שאינו בשעת חימום

, סמוך למיתה, בשעת תחילת הצער -

אינו קרע

.

ב.

וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים

-

אינה עטיפה.

מחוי

החוה

רב נחמן

והראה כיצד היא העטיפה: עוטף כל ראשו מסביב,

עד גובי דדיקנא

, גומות הלחי שמתחת לפיו, שמשם צומח הזקן.

וכיון שאין נוהגים לעטוף כך את הראש אלא רק אבלים, כי סתם אנשים המכסים ראשם אינם עוטפים אותו בצורה שכזאת, הרי אם ימשיך האבל את העטיפה הזאת בשבת, יהיה ניכר עליו שהוא נוהג אבלות בשבת, ולכן אמר שמואל שחייב לפרוע את העטיפה המיוחדת הזאת לפני שבת .

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו

שצריך לפרוע ראשו, כדי שיגלה את פיו וחוטמו המכוסים בימי אבלו,

אלא

במי

שאין לו מנעלים ברגליו,

שאז אם לא יגלה עטיפתו הוא נראה כאבל.

אבל יש לו מנעלים ברגליו

-

מנעליו מוכיחין עליו

שאינו נוהג אבלות בשבת, שהרי האבל חולץ מנעליו, ואין לו צורך לפרוע ראשו .

ומבארת עתה הגמרא את מה שאמר שמואל "

כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע

" .

והוינן בה:

והא אמרו ליה לשמואל: נח נפשיה דרב

, נסתלק רב! ובכל זאת

קרע

שמואל

עליה

על רב,

תריסר מני

, בגדים. אף על פי שעשה כן במשך כמה ימים .

אמר

שמואל על פטירת רב:

אזל גברא דהוה מסתפינא

שהייתי מתיירא

מיניה.

שהיה שמואל ירא מקושיותיו של רב עליו.

וכך גם אירע כאשר

אמרו ליה לרבי יוחנן: נח נפשיה דרבי חנינא. קרע עליה תליסר אצטלי מלתא

. בגדי משי.

אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה.

ומשנינן:

שאני רבנן, דכיון דכל שעתא מדכרי

נזכרות

שמעתייהו

בין החכמים בכל עת, גם לאחר זמן רב -

כשעת חימום דמי.

אמר ליה

הקשה

רבין בר אדא לרבא

על דברי שמואל:

אמר תלמידך רב עמרם, תניא: אבל, כל שבעה

-

קורעו

קריעתו

לפניו,

שצריך הקרע להראות כשהוא לפניו.

ואם בא להחליף

בגדו -

מחליף, וקורע

את הבגד שהחליף, על אף שכבר חלפה שעת החימום.

ו

בשבת

-

קורעו

קריעתו צריכה להמצא

לאחוריו

, ואם בא להחליף

בגד לכבוד שבת

מחליף, ואינו קורע

אותו!

ומוכח מהברייתא הזו האומרת שקורעים בשעה שמחליפים את הבגד, נגד שמואל, שאמר אין קורעים אלא בשעת חימום!

ומשנינן:

כי תניא ההיא

שקורעים בשעת החלפת הבגד על אף שאין היא שעת חימום,

בכבוד אביו ואמו

.

ודנה עתה הגמרא בשאלה האם

אותן קרעין

שקורעים על המת שלא בשעת חימום -

מתאחין

אחר תום זמן האבלות,

או אין מתאחין

?

פליגי בה אבוה דרב אושעיא ובר קפרא.

חד אמר אין מתאחין, וחד אמר מתאחין

.

ומוכיחה הגמרא:

תסתיים

תוכיח

דאבוה דרב אושעיא דאמר אין מתאחין

.

דאמר רב אושעיא: אין מתאחין.

ממאן שמיע ליה

לרב אושעיא דין זה, האם

לאו מאבוה

, הלא מאביו שמעו?

ודוחה הגמרא:

לא

מאביו שמעו, אלא

מבר קפרא רביה

רבו

שמיע ליה.

אמר רבא: אבל מטייל

בשבת

באונקלי

בחלוקו הקרוע

בתוך ביתו

, כי בתוך ביתו זה נחשב בצנעא, ומותר לנהוג אבלות בצינעא בשבת .

אביי אשכחיה

מצאו

לרב יוסף

בשעת אבלותו בשבת,

דפריס ליה סודרא ארישיה

, שהיה עטוף ראשו כאבל,

ואזיל ואתי בביתיה

, והלך ובא בתוך ביתו.

אמר ליה

אביי לרב יוסף בתמיהה: האם

לאו

, וכי לא

סבר לה מר

את ההלכה ש

אין אבילות בשבת!?

אמר ליה

רב יוסף:

הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצינעא נוהג.

ומה שאני נוהג בתוך ביתי זה בצנעא .

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת

.

רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים.

אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל

.

ואיכא דמתני להא דרב גידל בר מנשיא אהא

: תינוק,

כל שלשים יום

מלידתו, אין נוהגים בו כגדול, אלא "

תינוק יוצא בחיק

". והיינו, שאין נושאים את התינוק שמת תוך שלשים יום בארון, אלא נושאים אותו אל בית הקברות בחיק .

ו

אם יוצאים לקוברו מעט אנשים ונשים, צריך להמנע מאיסור יחוד, כיון שבית הקברות הוא מחוץ לעיר, במקום שאין אנשים אחרים. ולכן הוא

נקבר ב

נוכחות

אשה אחת ושני אנשים,

שאז אין זה יחוד.

אבל

הוא

לא

נקבר

ב

נוכחות

איש אחד ושתי נשים

. שדבר זה אסור משום יחוד .