Moed Katan 15b — o Talmud em português

נאמר בספר בראשית "בצלם אלהים עשה את האדם".

אמר הקב"ה:

דמות דיוקני נתתי בהן,

בבני האדם.

ו

אולם,

בעונותיהם

-

הפכתיה!

כי במות האדם משתנית ומתהפכת דמות דיוקנו לדמות אחרת. וכדברי הכתוב "כי קללת אלהים תלוי", שדמות דיוקנו של האדם, שהיא כעין דמות דיוקנו [בלשון מושאלת] של הקב"ה, משתנית לרעה לאחר מותו.

ולכן,

כפו מטותיהן עליה.

על הפיכת דמות דיוקנו של הקב"ה.

מנודה ומצורע

-

מה הן בכפיית המטה

?

ומסקינן:

תיקו

.

אבל אסור בעשיית מלאכה

.

ונלמד האיסור מ

דכתיב

[עמוס ח] "

והפכתי חגיכם לאבל

" - הקיש הכתוב אבל לחג, ללמדך:

מה חג אסור במלאכה, אף אבל אסור במלאכה.

ומסתפקת הגמרא:

מנודה

-

מהו בעשיית מלאכה

?

אמר רב יוסף, תא שמע

מהברייתא, המונה את הנהגות יום התענית, שאסור ברחיצה ובמלאכה, וחייבים לנהוג בו בעוד דברים, כגון עטיפת הראש. ובסוף אומרת הברייתא:

כשאמרו

חכמים ש

אסור

יום התענית

בעשיית מלאכה

-

לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה מותר.

ומסיימת הברייתא:

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

ומדייק רב יוסף:

מאי לאו

, זה שמסיימת הברייתא ואומרת "וכן אתה מוצא במנודה ובאבל", מתייחס

אכולהו

, לכל ההנהגות האמורות בתחילת הברייתא ביום התענית, ובכללם איסור מלאכה למנודה.

ודחינן:

לא

. אין כונת הברייתא לומר שגם מנודה אסור בעשיית מלאכה, אלא הכונה היא

אשארא

, על עטיפת הראש, שהיא נוהגת גם במנודה .

ומביאה הגמרא ראיה להיפך, שמנודה מותר בעשיית מלאכה:

תא שמע

מהברייתא, ששנינו בה:

מנודה שונה

דברי תורה,

ושונין לו

אנשים אחרים דברי תורה. וכמו כן, מנודה

נשכר

למלאכה לאחרים,

ו

כן אחרים

נשכרין לו

לעשיית מלאכתו.

שמע מינה

שמנודה מותר בעשיית מלאכה.

ומסתפקת הגמרא:

מצורע

-

מהו בעשיית מלאכה

?

ומסקינן:

תיקו.

אבל אסור ברחיצה

.

ונלמד מדכתיב

באשה החכמה מתקוע, שנשלחה לדוד המלך על ידי יואב, בדמות אשה מתאבלת [שמואל ב יד]: "

ואל תסוכי שמן

".

ו

הרי

רחיצה

היא

בכלל

"

סיכה

".

מנודה

-

מהו ברחיצה

?

אמר רב יוסף, תא שמע

מהברייתא במסכת תענית, השונה את דיני יום התענית, ואומרת בין השאר:

כשאמרו אסור

יום תענית ציבור

ברחיצה

-

לא אמרו אלא

ברחיצת

כל גופו, אבל

רחיצת

פניו ידיו ורגליו

-

מותר.

ומסיימת הבריתא:

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו

, הסיום של הברייתא הוא

אכולהו

, על כל הלכות התענית, כולל איסור רחצה, שגם הוא נוהג במנודה, כמו ביום התענית.

ודוחה הגמרא:

לא

מתייחס סיום הברייתא לדין רחיצה, אלא רק

אשארא

, על שאר דיני תענית, שנוהגים גם במנודה. אבל לא על רחיצה.

מצורע

-

מהו ברחיצה

?

ומסקינן:

תיקו.

אבל

-

אסור בנעילת הסנדל.

מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל

שלא ינהג אבלות במות אשתו, אלא, [יחזקאל כד] "

ונעליך תשים ברגליך

" -

מכלל

זה אתה למד,

דכולי עלמא

כשהם אבלים,

אסור

להם נעילת הנעל.

מנודה

-

מהו בנעילת הסנדל

?

אמר רב יוסף, תא שמע

מהבריתא בענין תענית:

כשאמרו אסור

יום התענית

בנעילת הסנדל

-

לא אמרו אלא

בנעילתו

בעיר

.

אבל בדרך

-

מותר.

הא כיצד

?

יצא לדרך

-

נועל

סנדלו.

נכנס לעיר

-

חולץ

.

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו

סיום הברייתא הוא

אכולהו

, ולמדנו שמנודה אסור בנעילת הסנדל.

ודוחה הגמרא:

לא

על דין מנודה מדברת הברייתא בסופה, אלא

אשארא

, על שאר הדינים האמורים ביום התענית .

מצורע

-

מהו בנעילת הסנדל

?

ומסקינן:

תיקו.

אבל אסור בתשמיש המטה

.

מ

דכתיב

[שמואל ב יב] בכלות השבעה, לאחר מות הילד שילדה בת שבע לדוד: "

וינחם דוד את בת שבע אשתו

.

ויבא אליה!

"

מכלל, דמעיקרא

, בשבעת ימי האבל,

אסור

היה לו לדוד לבוא אליה, משום האבלות.

מנודה

-

מהו בתשמיש המטה?

אמר רב יוסף, תא שמע

מברייתא:

כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, מנודין היו

למקום.

ו

בכל זאת

שימשו מטותיהן

.

אמר ליה אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני, דקיל

ממנודה לבריות.

ותמהינן: וכי מי שהוא מנודה לשמים הוא

קיל

ממנודה לבריות!?

והא אמרת

לעיל שמנודה לשמים

חמיר!

ומשנינן:

ספוקי מספקא ליה

מי מהם חמור ממי. ולכן

זיל הכא

-

קמדחי ליה, וזיל הכא

-

קמדחי ליה.

שהגמרא פורכת לכל צד לפי הספק שלה .

מצורע

-

מהו בתשמיש המטה

?

תא שמע,

מהא

דתניא

: כתיב במצורע [ויקרא יד]: "

וישב מחוץ לאהלו

" -

שיהא

כמנודה וכאבל, ואסור בתשמיש המטה.

ואין

"

אהלו

"

אלא אשתו, שנאמר

[דברים ה] לאחר מתן תורה, שנאסרו אז בתשמיש המטה: "

לך אמר להם: שובו לכם לאה ליכם

".

ומסקינן:

שמע מינה!

והוינן בה:

וניפשוט נמי

מברייתא זו את ספקנו לעיל

למנודה

, שגם הוא אסור בתשמיש המטה.

אמר רב הונא בריה דרב פנחס משמיה דרב יוסף: מי קתני

במצורע שיהא כמנודה

שאסור

בתשמיש המטה!?

אלא כך היא כונת הברייתא:

שיהא

המצורע

כמנודה וכאבל

-

במילי אחרנייתא

. ואסור נמי

המצורע

בתשמיש המטה.

אבל

-

אינו משלח קרבנותיו.

דתניא, רבי שמעון אומר

: אמר הכתוב "

שלמים

", שיביאם

בזמן שהוא "שלם

"

,

שדעתו מיושבת עליו ,

ולא בזמן שהוא אונן

, החסר דעת מיושבת .

מנודה

-

מהו שישלח קרבנותיו

?

אמר רב יוסף, תא שמע

מהברייתא:

כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין

למקום

היו

.

ו

בכל זאת

שלחו קרבנותיהן

.

אמר ליה אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני,

דקיל.

ותמהינן: וכי הוא

קיל!?

והאמרת

לעיל שהוא

חמיר!

ומשנינן: הגמרא

ספוקי מספקא ליה, ומדחי ליה

לכל הצדדים .

מצורע

-

מהו שישלח קרבנותיו

?

תא שמע

מהא

דתניא

: אמר הכתוב בספר יחזקאל [פרק מד] ביחס לכהן טמא, שצריך להטהר מטומאתו לפני שיכול להביא קרבנו:

"

ואחרי טהרתו

" -

אחר פרישתו

של הכהן

מן

טומאת

המת

, שהזו עליו פעמיים ממי האפר של הפרה האדומה במשך שבעת הימים מפרישתו מן המת [ביום השלישי וביום השביעי].

"

שבעת ימים יספרו לו

" -

אלו שבעת ימי ספירו

של מצורע כהן שנרפא.

מזה שנקט הכתוב לשון ספירה, ולא נקט לשון הזאה האמורה בטמא מת - בא הכתוב ללמד גם על טומאת מצורע, שכהן אשר נצטרע, וצריך לנהוג ספירה של שבעה ימים, כדין מצורע שנצטרע ונרפא מצרעתו, אינו יכול לשלח אז את קרבנו. אלא רק לאחר שבעת הימים:

"

וביום באו

של הכהן

אל הקדש, אל החצר הפנימית לשרת בקדש

, רק אז

יקריב חטאתו

" -