Menachot 92b — o Talmud em português

ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה באהרן, אלא בזקנים

הרי מבואר, שסמיכת שעירי עבודת כוכבים - לדעת רבי שמעון - אינה באהרן אלא בזקנים, ולא כמבואר בברייתא הקודמת!?

אמר רב ששת

ליישב בדרך תמיהה:

ותסברא דהך קמייתא מתרצתא היא

[וכי סבור אתה שהברייתא הראשונה מיושבת היא ולא משובשת], והרי איך אפשר שיאמר רבי שמעון ששעירי עבודת כוכבים סמיכתם באהרן!?

ו

הא אמר רבי שמעון

לרבי יהודה שמנה בין סמיכות הציבור את סמיכת שעיר המשתלח במקום שעירי עבודת כוכבים שמנה רבי שמעון:

סמיכה בבעלים בעינן

ולא באהרן שאינו בעלים; ואם אף שעירי עבודת כוכבים סמיכתם באהרן, הרי אי אפשר למנותם בין סמיכות הציבור; ובהכרח שסמיכתם בזקנים.

אלא

בהכרח,

הכי קתני

בברייתא הראשונה:

"

הפר

" [האמור בפר העלם דבר של ציבור: "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר"], בא למעט:

פר טעון סמיכה, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה

כלל -

דברי רבי יהודה

.

רבי שמעון אומר

: "

החי

" האמור בשעיר המשתלח בא למעט:

חי טעון סמיכה באהרן, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה באהרן, אלא בזקנים;

ומפרשת הגמרא מה תשובה היא זו לרבי יהודה:

והכי קא אמר ליה רבי שמעון לרבי יהודה: שעירי עבודת כוכבים בעו סמיכה

ולא כדבריך שאתה ממעטם לגמרי מסמיכה -

ואישמיע לך

אם קבלה בידך - על שעירי עבודת כוכבים

דלא בעי סמיכה

, לא על עיקר הסמיכה אמרו, אלא על סמיכה

באהרן הוא דשמיע לך

, שאמרו: אין אהרן סומך בשעירי עבודת כוכבים, ואף לא כדבריך שנתמעטה סמיכה זו מ"הפר", אלא:

ומיעוטאמ

"

החי

" - הנאמר בשעיר המשתלח שסומך בו אהרן -

הוא

.

ו

מקשינן ל

רבי יהודה: למה לי למעטינהו

לשעירי עבודת כוכבים

מקרא

ד"הפר" או "החי" -

והא אמר רבינא: גמירי

מהלכה למשה מסיני

שתי סמיכות בציבור

בלבד הם, וכבר מצאנו שתי סמיכות מפורשות בתורה בפר העלם דבר של ציבור ובשעיר המשתלח, ובהכרח ששעירי עבודת כוכבים אינם טעונין סמיכה!?

ומשנינן: סבר רבי יהודה, אין זו הלכה למשה מסיני, אלא

גירסא בעלמא

, סימן בעלמא הוא שאמרו חכמים לידע שיש שתי סמיכות בציבור, ואין מזה עצמו מקור ללמוד מתי סומכים הציבור, אלא ממיעוטא דקרא הוא נלמד.

שואלת הגמרא:

ו

ל

רבי שמעון: שעירי עבודת כוכבים דבעיא סמיכה, מנא לן?

ומפרשינן:

נפקא ליה

לרבי שמעון,

מדתניא

:

כתיב גבי שעיר נשיא: "

וסמך ידו על ראש השעיר

", והצרך הכתוב להזכיר "השעיר" ואף שבו אנו עוסקים:

לרבות שעיר נחשון

הוא השעיר לחטאת שבקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח בימי המילואים כשהוקם המשכן בימי משה, וכמאמר הכתוב [במדבר ז יב]: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב... קרבנו... שעיר עזים אחד לחטאת", ונקרא על שמו שהיה ראשון -

לסמיכה

.

דברי רבי יהודה

.

רבי שמעון אומר

: "השעיר" בא

לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה

-

שהיה רבי שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים, טעונה סמיכה

.

שואלת הגמרא:

למה לי

למימר: "

שהיה

רבי שמעון אומר... "?

ומפרשינן:

סימנא בעלמא

הוא.

ומקשינן: מנין שהכתוב מרבה שעירי עבודת כוכבים שהוא דומה לפר העלם דבר של ציבור בכך שנכנס דמה לפנים,

ואימא

: לרבות בא הכתוב

שעיר

של יום הכפורים

הנעשה בפנים

, ללמד שהוא טעון סמיכה?

ומשנינן: מסתברא לרבות מהכתוב בשעיר נשיא

דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבירות מצוה ידועה

, היינו שכבר נודע לו בשעת הקרבן שחטא; ולא לרבות סמיכה בשעיר הנעשה בפנים שכפרתו היא דוקא עד שיוודע שחטא, ואז יביא את קרבנו שהיא קרבן עולה ויורד.

ו

מקשינן

לרבינא דאמר: גמירי

מהלכה למשה מסיני -

שתי סמיכות בציבור

ואינו גירסא בעלמא ושלא כרבי יהודה, אם כן תיקשי לרבי שמעון:

קראי למה לי

לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה, והרי מכח הלכה זו נשלים את מנין סמיכות הציבור בשעירי עבודת כוכבים!?

ומשנינן:

איצטריך הלכתא ואיצטריך

נמי

קראי

.

דאי מקרא

, כלומר, אם לא ההלכה,

הוה אמינא

אף

זבחי שלמי ציבור

, היינו שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם,

יהיו טעונין סמיכה מקל וחומר

:

מה שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים

[אין מניפים את הבהמה כשהיא חיה, אלא חזה ושוק בלבד מניפים לאחר שחיטה], מכל מקום

טעונין סמיכה חיים

, וכמפורש במקראות בפרשת שלמים שבפרשת ויקרא -

זבחי שלמי ציבור, שהם טעונים תנופה חיים, כמאמר הכתוב [ויקרא כג יט]: "ועשיתם... ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם על לחם הבכורים [שתי הלחם] תנופה לפני ה' על שני כבשים", לא כל שכן שהן טעונין סמיכה מחיים -

ולכך

איצטריך הלכתא

ללמדנו שאין יותר משתי סמיכות בציבור, דהיינו: פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים.

ואי מהלכתא

לבד,

לא ידעינן הי ניהו

קרבן הציבור השני - מלבד פר העלם דבר של ציבור - הטעון סמיכה -

קמשמע לן

קרא דשעיר נשיא,

דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבירות מצוה ידועה

.

שנינו במשנה:

כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מבכור ומעשר ופסח

:

תנו רבנן

: שלש פעמים נאמר לשון "קרבנו" בפרשת שלמים [ויקרא ג]: "ואם מן הצאן קרבנו"; "אם כשב הוא מקריב את קרבנו"; "וסמך ידו על ראש קרבנו", ושלשתם לדרשה:

"

קרבנו

" - משמע שרק קרבן אשר בא לשם ריצוי ודורון טעון סמיכה,

ולא הבכור

שאינו בא לריצוי ודורון, אלא חובה הוא עליו ולא לכפרה - טעון סמיכה; ולכך הצרך הכתוב למעטו:

משום

שיכול

הייתי לומר:

והלא דין הוא

שיהא הבכור טעון סמיכה, שהרי:

ומה שלמים, שאין קדושתן מרחם

, הרי הם

טעונין סמיכה; בכור, שקדושתו מרחם, אינו דין שטעון סמיכה

.

לפיכך

תלמוד לומר

: "

קרבנו

"

ולא הבכור

.

ב. "

קרבנו

" בא למעט

ולא מעשר

בהמה; הוצרך הכתוב למעטו:

משום

שיכול

הייתי לומר:

והלא דין הוא

שיהא מעשר בהמה טעון סמיכה, כי:

ומה שלמים, שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם

, הרי הם

טעונין סמיכה; מעשר, שמקדש לפניו ולאחריו

[אם קרא לעשירי תשיעי, ולתשיעי עשירי, ולאחד עשר עשירי, כולם קדושים],

אינו דין ש

יהא

טעון סמיכה

.

לפיכך

תלמוד לומר

: "

קרבנו

"

ולא מעשר

.

ג. "

קרבנו

"

ולא פסח

:

שיכול, והלא דין הוא: ומה שלמים שאינו ב

"

עמוד והבא

" אם לא שנדר להביאו הרי הם

טעונין סמיכה; פסח שהוא ב

"

עמוד והבא

"

אינו דין שטעון סמיכה

.

לפיכך

תלמוד לומר

: "

קרבנו

"

ולא פסח

.

ומקשינן על כל מה שהייתי יכול לומר:

והרי

איכא למיפרך: מה לשלמים, שכן טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק

, הרי הם טעונים סמיכה, אבל בכור מעשר ופסח, שאין טעונים את אלו, אינם טעונים סמיכה - ואם כן למה הצרכה התורה למעטם מסמיכה.

ומשנינן: אכן לא הייתי לומדם משלמים, אלא

קראי

שאנו אומרים למעט את שלשת אלו הם באים -

אסמכתא בעלמא

הוא. שהסמיכו חכמים על פסוקים אלו; ולא שנתכוונה התורה למעטם מכתובים אלו.