Menachot 82a — o Talmud em português

ושלמים

עצמם שהוא יכול להביא ממעות מעשר שני נלמד "

שם שם

"

ממעשר

, שנאמר [דברים כז ז]: "וזבחת שלמים ואכלת שם", ונאמר במעות מעשר שני [דברים יד כו]: "ונתתה בכסף ואכלת שם" -

ו

מאחר שתודה משלמים נלמדת,

מינה

[הרי אנו מדמים את התודה לשלמים]:

מה שלמים אין גופן מעשר

שהרי אינם תבואה,

אף

לחמי

תודה

שהם באים מן התבואה -

נמי

מביאים רק כש

אין גופן מעשר

. ומזה למדה משנתנו שלא יביא את לחמי התודה מחיטי מעשר שני עצמם, וכשם שהשלמים אינם מעשר שני בעצמם -

ולכן אתה סובר:

והני חיטין הלקוחות במעות מעשר שני נמי

, הרי

אין גופן מעשר

, ויכול לעשות מהם לחמי תודה.

ו

אימא טעמא דידי: תודה

כלומר, לחמי תודה -

מהיכא קא ילפינן לה

שהוא יכול להביאם ממעשר שני,

משלמים, ושלמים

"

שם שם

",

ממעשר

-

וילפינן עוד משלמים:

מה שלמים אין

[אינם מ]

מין מעשר, אף תודה אין מין מעשר

, ומטעם זה שנינו במשנתנו שלא יביא לחמי תודה מחיטי מעשר שני כיון שמין מעשר הם, ואם כן יש לנו אף

לאפוקי חיטין הלקוחות במעות מעשר שני

, כיון

דמין מעשר נינהו

.

אמר רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים

, אם היו בידו מעות שפדה עליהם מעשר שני, ואמר "מעות אלו יהיו לדמי שלמים",

לא קנו שלמים

, כלומר: אין נתפס בהן קדושת דמים לשלמים, ויכול ליקח בהן מה שירצה.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום

דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר שני

[אין כח בקדושת השלמים לחול על המעות הקדושות בקדושת מעשר שני]. א. מעות מעשר שני עיקר מצותם ליקח בהם שלמים, ועל כל פנים צריך שיקח בהם דבר מאכל, ואם קנה בהם דבר שאינו למאכל, לא יצאו הדמים לחולין.

ב. אין קונים בהמה - שהיא ראויה לשלמים - לבשר תאוה, דהיינו כדי לאוכלה.

מיתיבי

ממשנה בפרק ראשון במסכת מעשר שני:

"הלוקח [ממעות מעשר שני] בהמה לזבחי שלמים [כעיקר מצותה], או חיה [שאינה ראויה לשלמים] לבשר תאוה [כלומר, לאוכלה ולא להקריבה; שאם כי אינה עיקר מצות המעות, מכל מקום יכול הוא לקנות בהם חיה], יצא העור [שאינו ראוי לאכילה] לחולין, [ואין אומרים: העור אינו דבר מאכל והדמים שכנגד העור לא יצאו לחולין, אלא יצאו הדמים לחולין, ואף בעור לא נתפס קדושת מעשר, ונוהג בו כשאר חולין; וכן אין בעור קדושת שלמים, וכשאר שלמים שהעור הוא חולין] ".

אבל

הלוקח

בהם

חיה

שאינה ראויה לשלמים -

לזבחי שלמים, ובהמה

שהיא ראויה לשלמים ולקחה

לבשר תאוה, לא יצא העור לחולין

.

וקא סלקא דעתין לפרש את כוונת המשנה: הלוקח חיה לזבחי שלמים - שאין היא נתפסת בקדושת שלמים אלא לדמי שלמים - לא יצא העור לחולין מקדושת שלמים; ומשום שאין העור יוצא מקדושת שלמים, אלא כשלקח בהם שלמים ממש, אבל כשלקח בהם חיה שאינה אלא לדמי שלמים, לא יצא העור לחולין מקדושת דמי שלמים שבו.

ודייקינן ממה ששנינו: הלוקח חיה לזבחי שלמים... לא יצא העור לחולין, וכי

לאו, למימרא דקני

העור

שלמים

, והיינו דשנינו: לא יצא העור מקדושת שלמים, ומוכח שחל על העור קדושת מעשר וקדושת דמי שלמים, ותיקשי לרבי אמי הסובר שאין שתי הקדושות חלות כאחת!?

ומשנינן:

הא איתמר עלה

דההיא משנה:

אמר רב

:

לא קני

העור קדושת דמי

שלמים, ומאי

"

לא יצא העור לחולין

" דמשמע לכאורה שיש עליו קדושת שלמים - לאו למימרא שלא יצא העור מקדושת שלמים, אלא

הכי קאמר: אינו בתורת לצאת העור לחולין

, היינו: אין החיה בתורת שלמים להוציא את העור לחולין מקדושת מעשר שני, ואף שבבהמה לשלמים יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני, מכל מקום בחיה לשלמים אין בו דין זה.

ומפרשינן:

מאי טעמא

לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר!?

אמר רבה: נעשה כלוקח

במעות מעשר שני

שור לחרישה

, ולא לאכילה, שלא יוצא העור לחולין מקדושת מעשר שני.

איתמר: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים

:

רבי יוחנן אמר: קני

.

רבי אלעזר אמר: לא קני

.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

ואליבא דרבי יהודה, דאמר

"

מעשר

שני

ממון הדיוט הוא

",

דכולי עלמא לא פליגי, דקני

.

כי פליגי אליבא דרבי מאיר, דאמר

"

מעשר

שני

ממון גבוה הוא

"; ובכך נחלקו:

מאן דאמר: לא קני, כרבי מאיר

.

ומאן דאמר: קני

, סבר:

כיון דמעשר קרב ליה שלמים

, כיון שמקריבים שלמים מן המעשר,

כי מיתפסת ליה נמי תפיס

, כשמתפיס קדושת דמי שלמים במעות המעשר נתפסת בהם הקדושה.

מיתיבי

מברייתא ששנינו בה:

א. הפודה מעשר שני או דבר שניקח במעות מעשר שני, הרי זה מוסיף חומש.

ב. הפודה את הקדשים הרי זה מוסיף חומש.

ג.

המתפיס מעות מעשר שני לשלמים

נתפסת בהן קדושת שלמים על קדושת מעשר שני שיש בהם, ו

כשהוא פודן

, הרי זה

מוסיף עליהם שני חומשין

:

אחד לקודש, ואחד למעשר

, שהרי שתי קדושות יש במעות -

ומבואר, שיכול הוא להתפיס מעות מעשר שני לשלמים, ותיקשי לרבי אמי ולרבי אלעזר הסוברים שאינו יכול!?

ומשנינן:

מיסברת

ברייתא זו -

דברי הכל היא!?

לא כן, אלא

הא מני רבי יהודה היא

, שלשיטתו ודאי יכול הוא להתפיס מעות מעשר שני לשלמים.

מתניתין:

במשנה הקודמת נתבאר, שהאומר "הרי עלי תודה" יביאנה מן החולין ולא ממעשר שני, ובמשנתנו מתבאר המקור לזה:

מנין לאומר

"

הרי עלי תודה

"

שלא יביא אלא מן החולין?

תלמוד לומר

[דברים טז ב]: "

וזבחת פסח לה

'

אלהיך צאן ובקר

".

והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים

ואינו בא מן הבקר, ו

אם כן מה תלמוד לומר

"

צאן ובקר

"?

להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר

היינו כל קרבנות בהמה -

לפסח

, ללמד:

מה פסח

שהוא

דבר שבחובה, ואין בא אלא מן החולין

וכפי שיתבאר המקור לזה בגמרא,

אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין

.

לפיכך, האומר

"

הרי עלי תודה

" או שאמר "

הרי עלי שלמים

",

הואיל ו

אלו

באין חובה

לתשלום נדרו,

לא יביאו

אותם

אלא מן החולין

.

והנסכים

של התודה והשלמים

בכל מקום

, כלומר אפילו אמר "הרי עלי להביאם מן המעשר",

לא יביאו

אותם

אלא מן החולין

, שהרי הנסכים כליל הם למזבח, ולא ניתן מעשר שני לזה.

גמרא:

שנינו במשנה: להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה, ואין בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין: שואלת הגמרא:

ופסח גופיה מנא לן

שהוא אינו בא אלא מן החולין עד שאתה מקיש אליו את כל הקרבנות?

ומשנינן: פסח עצמו ילפינן לה מהא ד

תניא

:

רבי אליעזר אומר: נאמר פסח במצרים

ונאמר פסח לדורות

, כלומר, נצטוינו להקריב פסח במצרים ולדורות, ויבואו וילמדו זה מזה:

מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין

, שהרי עדיין לא היה להם מעשר שני כי לא נתחייבו בו אלא משבאו לארץ,

אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין

.

אמר לו רבי עקיבא

:

וכי דנין

פסח דורות ש

אפשר

להביאו ממעשר,

מ

פסח מצרים

שאי אפשר

היה להביאו ממעשר שעדיין לא היה!?

אמר לו

רבי אליעזר לרבי יהושע:

אף על פי שאי אפשר, ראייה גדולה היא ונלמד הימנה;

כלומר, אף דנין אפשר משאי אפשר, כיון דסוף סוף לא בא פסח מצרים מן המעשר.

חזר רבי עקיבא ודנו דין אחר

, כלומר, הקשה רבי עקיבא קושיא אחרת על לימוד פסח דורות מפסח מצרים:

מה לפסח מצרים

שהוא אינו בא אלא מן החולין,

שכן אין טעון מתן דמים ואימורין

לגבי מזבח

, שלא נצטוו אלא ליתן את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכולו נאכל.