Menachot 81a — o Talmud em português

וכי מפרישין תחלה למותרות

, וכי יתכן להפריש בהמה שתהיה מותר תודה בלי שהיא באמת מותר תודה!?

יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן, ויתיב וקאמר

[ישב רבי יצחק לפני רב נחמן, והקשה], הרי יש תקנה לזו שנותרה, על ידי הבאת בהמה נוספת על תנאי באופן אחר:

ולייתי בהמה ולחם, ולימא: אי הך דקיימא תמורה היא, הא תודה והא לחמה

.

ואי הך דקיימא תודה היא

-

הא לחמה, והא תיהוי תמורה

, ותמורת תודה נאכלת ליום ולילה, אך אינה טעונה לחם!?

אמר ליה

רב נחמן לרבי יצחק:

עני מרי

[ענני מורי]

! ארבעין בכתפיה, וכשר

[מלקות ארבעים בין כתפיו, וכשר הדבר]!? כלומר, וכי נאמר לו שימיר ויעבור בלאו שחייבים עליו מלקות!?

רב עולא בר אבא חלש, על לגביה אביי ורבנן, ויתבי וקא אמרי

[רב עולא חלה, ועלו לבקרו אביי והחכמים וישבו והקשו]: הרי יש תקנה לזו שנותרה, על ידי הבאת לחם על ספק:

א. לעיל עח ב, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: לדעת ריש לקיש כל שהלחם מחוץ לחומת העזרה בשעת השחיטה אין הלחם קדוש, ואילו לרבי יוחנן, אפילו היה הלחם חוץ לעזרה, כל שהיה הלחם בשעת שחיטה בירושלים שהוא מקום אכילת הלחם, הרי הלחם קדוש.

ב. בסוגיא לעיל הקשתה הגמרא: למה אין תקנה לתודה, והרי יכול להביא לחם על ספק, שאם זו הקיימת תמורה היא, יצא הלחם לחולין!? ותירצה הגמרא, שאין מביאין חולין לעזרה; ועל תירוץ זה סובבים והולכים דברי הגמרא כאן.

אם איתא לדרבי יוחנן

[אם אכן הדין הוא כרבי יוחנן],

דאמר

: אפילו היה הלחם בשעת שחיטה

חוץ לחומת העזרה

, הרי הוא

קדוש

, אם כן למה אין תקנה לתודה שנתערבה בתמורתה, ומת אחד מהם!? והרי:

לייתי לחם, ולותבה חוץ לחומת העזרה

[ישים את הלחם מחוץ לחומת העזרה] שלא להכניס ספק חולין לעזרה,

ולימא: אי הך דקיימא תודה היא

-

הא לחמה, ואי לא, ליפוק

הלחם

לחולין

, שהרי אין כאן הכנסת ספק חולין לעזרה!?

ומשנינן: לכך אין יכול הוא לעשות כן,

משום דאיכא ארבע

לחמי תרומה [אחד מכל מין] שהוא צריך

להניף

ו

היכי ליעביד

[כיצד יעשה]!?

לנפינהו אבראי

[אם יניף אותם מחוץ לעזרה], הרי אי אפשר, כי בתנופה "

לפני

ה'"

כתיב

, והיינו בעזרה.

ואם לנפינהו

גוואי

[בתוך העזרה], אף כך אי אפשר כי

קא מעייל

ספק

חולין לעזרה

-

הלכך לא אפשר

לתקן באופן זה.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי

, הרי מכל מקום יכול הוא להביא לחם, כי:

אם איתא לדחזקיה

[אם אכן הדין הוא כחזקיה]

דאמר

לעיל עח ב תודה שנשחטה על שמונים חלות [כפול מהמספר הדרוש],

קדשו

להם

ארבעים

בלבד

מתוך שמונים

, והשאר לאחריות; אם כן למה אין תקנה לתודה שנתערבה בתמורתה

לייתי בהמה

נוספת,

ולייתי שמונים

חלות

בהדה

[יביא שמונים חלות עמה],

ולימא: אי הך דקיימא תודה היא, הא נמי תיהוי תודה, והא שמונים דתרוייהו

[אם זו שנותרה תודה היא, תהא אף זו שהבאתי תודה, ואלו הן שמונים החלות הנדרשות לשתי התודות].

ו

אי הך דקיימא תמורה היא, הא

ליהוי

תודה, והא

החלות שהבאתי -

לחמה, וליקדשו להו

ממילא

ארבעים

בלבד

מתוך שמונים

, והשאר לאחריות. ומשנינן:

משום דקא ממעט באכילה

[

דארבע

], כלומר, ממעט הוא במספר אוכלי ארבעת חלות התרומה; שהרי מתוך ארבעים החלות ארבע מהן הן תרומה ודאית הנאכלת לכהנים ליום ולילה בלבד, ואילו ארבע החלות הנוספות שיפריש [כי שמא שתיהן תודות], אינן אלא ספק תרומה, והוא לא יאכילם אלא לכהנים, ופעמים שלא יימצאו כהנים כדי אכילת כל השמונה ויבואו לידי נותר.

אמר

הקשה

ליה רב אשי לרב כהנא

, על מה שאמר רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה, חברתה אין לה תקנה:

אם איתא לדרבי יוחנן, דאמר: הפריש חטאת מעוברת, וילדה, רצה

-

בה

[באם]

מתכפר, רצה

-

בולדהמתכפר;

ולפי שיטתו, אם הפריש את האם לתודה וילדה, אין אומרים שהולד הוא "מותר תודה" ואינו טעון לחם, אלא אם רוצה יכול הוא לעשותו לתודה נפרדת, ולהביא עמו לחם; אם כן, הרי יש תקנה לזו שנתערבה, כי:

לייתי בהמה מעוברת

ויפרישנה לתודה

וימתין לה עד שתלד

, ונמצא ולד זה תלוי ברצונו, שאם רצה עושהו לתודה ומביא עמו לחם, ואם לא רצה, הרי הולד "מותר תודה" שאינו טעון לחם

; ולייתי שמונים

חלות

בהדה

[יביא שמונים חלות עמם],

ולימא

[ויתנה]:

אי הך דקיימא

[אם זו העומדת לפנינו מן התערובת]

תמורה היא

, כי אז

היא וולדה תודה

, כלומר, אף הולד יהא תודה כאמו,

והא שמונים דתרוייהו

[והרי שמונים החלות לאם ולולד] -

ואי הך דקיימא תודה היא

[אם זו העומדת לפנינו מן התערובת, תודה היא],

הא נמי תודה היא

[האם שהפרשתיה לתודה, אף היא תודה]

והא שמונים דתרוייהו

[והרי שמונים החלות של שתיהן] -

והאי

[הולד]

ליהוי מותר תודה

[כמו שהוא באמת אם אינו מפרישו לתודה] שהוא אינו טעון לחם.

אמר

תירץ

ליה

רב כהנא לרב אשי:

מאן לימא לן

, ד

הא דאמר רבי יוחנן

היינו משום

דקסבר: אם שיירו

לולד לשם קדשים הרי הוא

משוייר?

כלומר, מנין לך שסובר רבי יוחנן שהולד ברשותו של המקדיש לעשותו קרבן בפני עצמו, ומטעם זה אמר רבי יוחנן שיכול להתכפר בולד, כי ברשותו הוא לעשותו חטאת, עד שאתה אומר: כשם שיכול הוא לעשות את ולד החטאת לקרבן חטאת, כך יכול הוא לעשות את ולד התודה לקרבן תודה -

דלמא

באמת

אם שיירו אינו משוייר

, כלומר, אין הולד ברשות המקדיש לעשותו קרבן, ולא מטעם זה מתכפר הוא בולד,

ו

אלא

היינו טעמא דרבי יוחנן, דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש

. כלומר, אף ששל הקדש השביח, מכל מקום, יכול הוא להתכפר בו. ואם כן, ולד התודה אין דינו אלא כפי שהוא מחמת ההקדש שאינו טעון לחם, ואינו ברשותו לעשותו לתודה גמורה ולהצריכו לחם.

רבינא איקלע לדמהוריא

[נקלע למקום שנקרא כן],

אמר

הקשה

ליה רב דימי בריה

דרב הונא מדמהוריא לרבינא

: וכי למה אין תקנה לתודה שנתערבה בתמורתה!?

ולייתי בהמה

, יביא בהמה נוספת,

ולימא

"

הרי עלי

תודה" [ויפריש לקיום נדרו את הבהמה הזו, כדמפרש ואזיל],

ולייתי

עוד

בהמה אחריתי

[יביא בהמה אחרת לאחריות נדרו, כדמפרש ואזיל], והרי לפניו שלש בהמות,

ולייתי שמונים בהדה

[ויביא שמונים חלות],

ולימא

[ויתנה]:

אי הך דקיימא תמורה היא

, הרי

הני תרתי

[שתי הבהמות הנוספות שהבאתי] יהיו

תודות

[האחת לקיום הנדר, והשניה נדבה],

והא שמונים דתרוייהו

[והרי שמונים החלות, שטעונות שתי התודות].

ואי הך דקיימא תודה היא, והא דאמרי

"

עלי

"

נמי ליהוי תודה

, כלומר, את הבהמה השניה שהבאתי הריני מפריש לקיום מה שנתחייבתי ב"הרי עלי",

והא שמונים דתרוייהו

-

ואידך

הבהמה השלישיתשהבאתי -

תהוי לאחריות

של נדרי, ויקריבנה בלי לחם כדין בהמת אחריות.

אמר

תירץ

ליה

רבינא רב דימי בדרך תמיהה:

התורה

הרי

אמרה

[קוהלת ה]: "

טוב אשר לא תדור, משתדור ולא תשלם

",

ואת אמרת ליקום ולינדור בתחילה

[ואתה מציע שידור נדר לכתחילה]!?

מתניתין:

האומר "הרי עלי תודה ולחמה", אינו יכול להביאם ממעות מעשר שני שיש בידו, אלא יביאם מן החולין, וכפי שלומדת המשנה לקמן פא א מן הכתוב, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין; אבל אם אמר בשעת נדרו שיביא מן המעשר, הרי הוא מביא מן המעשר, ובמשנתנו מתבאר כיצד הוא הדין כשלא הזכיר בנדרו אלא את התודה או את הלחם.

א.

האומר

"

הרי עלי תודה

", אף שלא הזכיר בנדרו את הלחם -

יביא היא ולחמה מן החולין

, כי התודה דבר שבחובה היא שהרי נדר להביאה, ומאחר שחייב עצמו בתודה, נתחייב להביא עמה לחם, ואף הלחם דבר שבחובה הוא, ושניהם אינם באים אלא מן החולין.