Menachot 78a — o Talmud em português

אמר

פירש

רבי יצחק בר אבדימי

:

"

תהיינה

" [בשני יודין]

כתיב

, ויו"ד היתר בא ללמד על מנין עשר ללחמי תודה, שנרמזו בפסוק ב"תביאו".

ומקשינן עלה:

אימא עשרה קפיזי

[מידות קטנות מעשרון] -

כלומר, הרי אף כששאלנו "ואימא שני עשרונות" - היתה השאלה: מנין להשוות לחמי תודה לשתי הלחם לענין גודלה של חלה בודדת שהיא עשרון, ונמצאו עשרה עשרונות ללחמי תודה של חמץ, שמא השוה הכתוב את כל עשרת לחמי התודה לשתי הלחם, ולומר: כשם ששתי הלחם באים משני עשרונות, כך עשרת לחמי תודה באים כולם משני עשרונות, ונמצאת כל חלה פחותה מעשרון; ואם כן מה יועיל מה שייתר הכתוב יו"ד למנין עשר, והרי סוף סוף לא ידענו אם עשרה עשרונות הם או עשר חלות קטנות כל אחת מעשרון, שבין הכל הם שני עשרונות!?

אמר

תירץ

רבא: בעשרונות דיבר הכתוב

. אמר מר בברייתא:

למדנו עשרה

[עשרונות]

לחמץ

.

עשרה למצה, מנין?

תלמוד לומר: "על חלות לחם חמץ

",

כנגד חמץ הבא מצה

:

ומקשינן עלה:

וכי דבר הלמד בהיקש

[היינו: עשרה עשרונות לחמץ, שנלמדו בהיקש ד"תביאו" לשתי הלחם],

חוזר ומלמד בהיקש

, עד שאתה מקיש את המצה לחמץ להיות עשרה עשרונות כמותו!? ומשנינן: "

הימנו ודבר אחר

"

הוא

, כלומר, מה שבחמץ הוא עשרה עשרונים אין אנו לומדים את כולו משתי הלחם, שהרי בשתי הלחם לא היו אלה שני עשרונות; והלימוד הוא משתי הלחם עם מה שכתוב בגופן של חלות החמץ, דבחלות חמץ עצמם מבואר שיהיו עשר חלות, שהרי בגזירה שוה הוא נלמד מתרומת מעשר, וכאילו כתוב הוא בגופו; ומשתי הלחם למדנו בהיקש ד"תביאו" שיהיה בכל חלה עשרון, ומבין שניהם אנו יודעים שיש בו בחמץ עשרה עשרונות -

וכל

"

הימנו ודבר אחר

"

לא הוי היקש

, וחוזר ומלמד בהיקש.

ואכתי מקשינן:

הניחא למאן דאמר

: "הימנו ודבר אחר"

לא הוי היקש

וחוזר ומלמד.

אלא למאן דאמר

מכל מקום

הוי היקש

ואינו מלמד,

מאי איכא למימר!?

ומשנינן: "

תביאו

" הנאמר בשתי הלחם "

רבויא

"

הוא

, ריבוי הוא לרבות לחמי תודה כמו שתי הלחם, ואין זה היקש.

א. כתיב בציווי מעשי שבעת ימי המילואים שעשה משה לאהרן ולבניו כשהוקם המשכן [שמות כט א]: "וזה הדבר אשר תעשה להם [לאהרן ולבניו] לקדש אותם לכהן לי, לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים [האחד עולה, והשני שלמים, והוא נקרא "איל מילואים"]. ולחם מצות [רבוכה] וחלות מצות משוחים בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן [הרי אלו שלש מינים], סולת חטים תעשה אותם. ונתת אותם על סל אחד, והקרבת אותם בסל, ואת הפר ואת שני האילים. ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא. וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מסל המצות אשר לפני ה'. ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה'. ולקחת אותם מידם והקטרת המזבחה על העולה לריח ניחוח לפני ה' אשה הוא לה'".

ב. כתיב בפרשת הנזיר [במדבר ו יג]: "וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו [את עצמו] אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות, סולת חלות [מצות] בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, [הרי שני מינים], ומנחתם ונסכיהם... ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו... ולקח הכהן את הזרוע בשילה מן האיל, וחלת מצה אחת המן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'

קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, ואחר ישתה הנזיר יין".

ג. במשנה שבתחילת הפרק נתבאר, שלחמי התודה הם שלשה מינים של מצה: חלות רקיקין ורבוכה, והיו באים כולן מעשרה עשרונות מדבריות - ובמידה ירושלמית: חמשה עשר קבין - שהיו עושים מהם עשר חלות שוות לכל מין ומין; וכנגדם היה מביא עשר לחמי חמץ מעשרה עשרונות שהם חמשה עשר קבין ירושלמיות.

מתניתין:

המילואים

[כלומר, חלות המילואים]

היו באין כ

מיני ה

מצה שבתודה

, דהיינו:

חלות, ורקיקין, ורבוכה

כולם מצה, והיו באים מחמשה עשר קבין ירושלמיות כמצה שבתודה, שהן עשרה עשרונות מדבריות; והיו שוים להם במניינם, דהיינו: שלש מינים של עשר עשר חלות.

נזירות

[כלומר, חלות הנזירות]

היתה באה שתי ידות

[שני חלקים]

כמצה שבתודה

, דהיינו:

חלות ורקיקין

כולם מצה,

ואין בה רבוכה

כבתודה, והיו באים כמו שתי הידות במנינם ובמידת הסולת שבהם.

נמצא

כמות הסולת שבחלות הנזירות -

עשרה קבין ירושלמיות

[שהם שני חלקים מחמשה עשר קבין במצה שבתודה],

שהן ששה עשרונות

מדבריות

ועודיין

[ועוד שני שלישי עשרון], שהם שוים לשני שליש מעשרה עשרונות במצה שבתודה.

גמרא:

שנינו במשנה: המילואים היו באים כמצה שבתודה, חלות ורקיקין ורבוכה:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

, מנין שבמילואים היו מביאים גם חלות רבוכות, שהרי לא אמר הכתוב אלא "ולחם מצות" מלבד החלות והרקיקין שנזכרו בפירוש, ומנין ש"לחם מצות" אלו הם רבוכה?

אמר

פירש

רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא

:

משום

דאמר קרא

[ויקרא ח כו] בימי המילואים כאשר עשה משה כאשר נצטוה: "

ומסל המצות אשר לפני ה

'

לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת, ורקיק אחד

", והרי

מאי ניהו

"חלת לחם שמן" וכי

לאו רבוכה

היא, ונקראת "לחם שמן" משום שברבוכה היה נותן שמן כפול מבחלות.

מתקיף לה רב אויא: אימא אנתא דמשחא

, שמא "חלת לחם שמן" היינו: עוגה של שמן קרוש!?

אלא

מכאן אנו לומדים שהמין השלישי במילואים היה רבוכה, ו

כדדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא

:

כתיב [ויקרא ו יג]: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר".

ובכלל פרשה זו, שיביא הכהן הגדול בכל יום "מנחת חביתין", וכן שיביא כהן בתחילת עבודתו מנחה זו, והיא נקראת "מנחת חינוך", וכמבואר לעיל נא ב.

דכתיב: "

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה

'

ביום המשח אותו

" -

וכי מה למדנו לבניו מ

"

יום המשח אותו

"? והיינו, כיון שאמר הכתוב "אותו" והכוונה לאהרן, מדוע אמר הכתוב תחילה "אהרן ובניו"?

אלא, מקיש חינוכו

[זו מנחת חינוך של כהן הדיוט],

להמשחו

[זו מנחת חביתין שמביא הכהן הגדול בכל יום]; וכדי ללמד:

מה המשחו רבוכה

, שהרי הכתוב אומר "על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה",

אף חינוכו רבוכה

, ללמד שיביא כהן הדיוט אף הוא רבוכה, וכן במילואים, יום חינוך הוא ומביא רבוכה.

אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה

[המתחיל בעבודה]

צריך

הוא להביא

שתי

עשרונות האיפה

:

אחת להמשחו

, כלומר "מנחת כהן משיח" שמביא הכהן הגדול בכל יום.

ואחת לחינוכו

לעבודה, שהרי בכלל הפרשה גם "מנחת חינוך" של הנכנס בפעם הראשונה לעבודה.

מר בר חייא אמר: שלש

עשרונות הוא מביא, כדמפרש ואזיל.

ולא פליגי

רב חסדא שאמר שני עשרונות, עם מר בר חייא שאמר שלשה עשרונות הוא מביא, כי:

הא

דאמר רב חסדא שאינו מביא אלא שני עשרונות, היינו בכגון

דעבד

כבר

עבודה כשהוא כהן הדיוט

, והביא אז עשירית האיפה לחינוכו ככהן הדיוט, ושוב אינו צריך להביא אלא מנחת חינוך אחת לחינוכו ככהן גדול, ומביא מנחת חביתין ומנחת חינוך.

הא

דאמר מר בר חייא שהוא מביא שלש עשרונות, היינו בכגון

דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט

, וצריך הוא להביא עשרון אחד לחינוכו ככהן הדיוט, והאחד לחינוכו ככהן גדול, הרי שלשה עשרונות עם מנחת החביתין.

שנינו במשנה:

נזירות היתה באה שתי ידות

כמצה שבתודה

: חלות ורקיקין, ואין בה רבוכה:

תנו רבנן

: נאמר בפרשת לחמי תודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", ולכך אמר הכתוב "

שלמיו

" כדי

לרבות שלמי נזיר

[לחלות שהוא מביא עמהם]:

לעשרת קבין ירושלמיות

של סולת [שהם שתי ידות מהסולת שבמצות התודה],

ולרביעית שמן

[שהוא מחצית ממה שהוא מביא למצות של התודה] -

כלומר, בא הכתוב ללמדך, שהחלות והרקיקין שבנזירות מידת סולתם ומידת שמנן שוה לחלות ולרקיקין שבתודה, והרי זו היא מידת הסולת שהיתה בחלות ורקיקין של התודה, וזו היא מידת השמן שהיתה בהם, כי חצי לוג היה מביא בתודה: חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין.

יכול

ריבה הכתוב "שלמיו"

לכל מה שאמור בענין?

שמא בא הכתוב להשוותם גם לענין הרבוכה, וללמדנו, שמלבד החלות והרקיקין האמורים בו בפירוש, יביא גם מצות רבוכה -

תלמוד לומר

בנזיר "וסל

מצות

", כדמפרש ואזיל.

שואלת הגמרא:

מאי תלמודא

, האיך נלמד מ"מצות" שאינו מביא רבוכה?

אמר רב פפא

: ללמד בא הכתוב "סל מצות", שאינו מביא אלא

דבר שנאמר בו

"

מצות

"

לאפוקי רבוכה

,

ד

אף גבי תודה

לא נאמר בו

"

מצות

" בכתוב [אף שהיה מצות], וכמאמר הכתוב: "וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן".

דבי רבי ישמעאל תנא

מקור אחר שאינו מביא רבוכה בנזירות:

שהרי "

סל מצות

" הוא

כלל

, ואילו מה שפירט הכתוב בנזירות "

חלות ורקיקין

" הרי

פרט

, וקיימא לן: "

כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט

", הרי למדנו:

חלות ורקיקין, אין

[אכן מביא הנזיר], אבל

מידי אחרינא לא

מביא הנזיר, ולא בא הכתוב "שלמיו" אלא ללמדנו את מידת הסולת ואת מידת השמן שבחלות ורקיקי הנזיר, שיהיו שוים לאלו שבתודה.