Versão em texto deste daf: original e tradução
Menachot 74a — o Talmud em português
Menachot 74a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Menachot 74a
להקיש
מנחת חוטא של כהנים, למנחת חוטא של ישראל
, ולומר לך:
מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת
.
אי
[שמא תאמר],
מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ו
אף
שייריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת, ו
אף
שייריה נאכלין
-
תלמוד לומר
"
לכהן כמנחה
", ללמד, דוקא
לכהן כמנחה
. שלענין מעשי הכהן במנחה, אכן השוותה אותן התורה, לומר שהיא נקמצת על ידו,
ולא לאישים כמנחה
, שלא השוותה אותן לענין מה שעולה על האישים, ואף שבמנחת חוטא של ישראל אין עולה אלא הקומץ, במנחת חוטא של כהנים עולה הכל על האישים.
הא כיצד?
קומץ קרב בעצמו, ושיריים קריבין בעצמן
.
וכאן שבה הגמרא לדברי תנא קמא, שלמד מכאן שהכהן מקריבה בעצמו, ומקשה:
הא
, וכי דין זה שהכהן מקריב את מנחתו אם ירצה,
מהכא
[מפסוק זה]
נפקא
, והרי
מהתם נפקא
[ממקום אחר הוא נלמד]!? דתניא:
מנין לכהן שבא ומקריב
את
קרבנותיו
של עצמו
בכל עת ובכל שעה שירצה
, ואפילו במשמר שאינו שלו, ואינו צריך ליתנו לאנשי המשמר?
תלמוד לומר
[דברים יח ו]: "וכי יבוא הלוי מאחד שעריך.
ובא בכל אות נפשו
אל המקום אשר יבחר ה'.
ושרת
בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'"!?
ומשנינן:
אי מהתם
, אם מ"ובא בכל אות נפשו",
הוה אמינא
כי
הני מילי, דבר
[קרבן]
שאין בא על חטא
רק אותו מקריב בעליו הכהן,
אבל דבר שבא על חטא, אימא לא
יקריב החוטא עצמו.
ומקשינן:
והא
, שכהן חוטא מקריב את קרבנו,
נמי
, וכי
מהכא נפקא
, והרי
מהתם נפקא;
דתניא: כתיב [במדבר טו כז]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריבה...
וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה
לפני ה' לכפר עליו".
והרי די היה לומר "וכפר הכהן על הנפש השוגגת", ובכל זאת הוסיף הכתוב ואמר "בחטאה בשגגה",
מלמד
בכך הכתוב
שהכהן מתכפר על ידי עצמו
, שאפילו חטא נפשו של כהן, יכפר הוא עצמו על נפשו.
הרי למדנו שאף קרבנות הבאים על חטא החוטא מקריב, ולמה לי "והיתה לכהן כמנחה"!?
ומשנינן:
אי מההוא
, מ"וכפר הכהן",
הוה אמינא
כי
הני מילי
על חטא שעשה
בשוגג
הכהן מתכפר על ידי עצמו, כי בזה עוסק הכתוב "וכפר הכהן".
אבל אמזיד
של הכהן, עדיין
לא
שמענו שמתכפר על ידי עצמו -
קא משמע לן
"והיתה לכהן כמנחה" האמור גבי מנחת חוטא הבאה גם על שבועת העדות, שנשבע עד לשקר במזיד שאינו יודע עדות לחבירו, שאף אם היה הכהן מזיד הוא מתכפר על ידי עצמו.
תניא אידך: רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים
-
נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן
.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר
:
הקומץ קרב בעצמו, והשיריים מתפזרין על בית הדשן
, ומפרש לה ואזיל.
אמר רבי חייא בר אבא: הוי בה
[תהה בה]
רבי יוחנן
בדברי רבי אלעזר:
בית הדשן דהיכא
[באיזה בית הדשן הם מתפזרים]?
אי דלמעלה
, היינו על הדשן הצבור על גבי המזבח מאפר הקרבנות, כלומר, שמקטירים אותם על גבי המזבח; כך אי אפשר לומר, כי אם כן
היינו
ד
אבוה
[נמצאו דבריו של רבי אלעזר כדברי רבי שמעון אביו], שהרי אף לרבי שמעון שם הם נקטרים, ובמה נחלק עליו!?
אי דלמטה
, שמא תאמר: מתפזרים הם על שפך הדשן שמחוץ לשלש מחנות; אף כך אי אפשר לומר, כי תיקשי, שהרי, וכי
יש לך דבר שקרב למטה!?
אמר ליה רבי אבא: דילמא
, שמא אכן אין השיריים קרבים, אלא הולכים הם
לאיבוד
על שפך בית הדשן!?
אחיכו
בני הישיבה
עליה
דרבי אבא:
וכי יש לך דבר ש
יפרישוהו מתחילה להיות
קרב לאיבוד!?
תני אבוה דרבי אבין
, כלומר, לעולם לאיבוד הם הולכים, וגזירת הכתוב היא, וכדתניא: כתיב [ויקרא ו]: "זה קרבן אהרן ובניו... על מחבת בשמן תעשה. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה [זו מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום]. כליל תקטר. ו
כל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל
". ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה", כדי ללמד:
לאכילה הקשתיה
את מנחת חוטא של כהן למנחת חביתין, שלא תיאכל כמותה,
ולא לדבר אחר
להיות הכל נקטר.
ותמהינן:
מאי קא אמר
, איך אתה אומר שלאכילה בלבד הוקשה, והרי במנחת כהן עצמה כתוב "כליל תהיה"!?
אמר
פירש
אביי: הכי קא אמר
הפסוק:
כל מנחת כהן
נחלק דינו:
"
לא תאכל
" מנחת
חובתו
של כהן, אבל לא תהיה כליל כמו מנחת חביתין.
"
כליל תהיה
" מנחת
נדבתו
כמנחת חביתין. ולכך הקדים אביי לפרש את סוף המקרא, משום שהרי הכתוב אומר "וכל מנחת כהן" ומשמע: אין חילוק במנחותיו, ולזה ביאר אביי, ד"וכל מנחת כהן" על סוף הכתוב הוא עולה, שלענין אכילה אף חובתו אינה נאכלת.
אמר
תמה
ליה רבא
לאביי: וכי
סכינא חריפא מפסקא קראי
, וכי יש בידך סכין להפסיק את המקראות, ולפרש את מה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן" דמשמע כל המנחות, דזה קאי על סוף המקרא ולא על אמצעיתו!?
אלא אמר רבא
, אין לחוש למה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן", והכתוב מתחלק כפשוטו:
כל מנחת כהן
"
כליל תהיה
"
נדבתו
, "
לא תאכל
"
חובתו
.
ומקשינן בין לאביי ובין לרבא:
ואיפוך אנא
, שמא נהפך ונאמר: "כליל תהיה" חובתו, "לא תאכל" נדבתו!?
ומשנינן:
מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי
[לרבותה] שתהיה גם כליל כמנחת חביתין,
שכן
דומה היא לה בשלשה:
א.
תדירה
היא מנחת נדבה כמנחת חביתין, שמנחת חביתין באה בכל יום, ואף מנחת נדבתו באה בכל יום אם ירצה.
ב.
לא חטי
, שתיהן אינן באות על חטא.
ג.
בסים ריחיה
[ריחה נודף] שתיהן בלולות בשמן ויש עליהם לבונה, תאמר במנחת חוטא שהיא חריבה ובלי לבונה.
ומקשינן:
אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי
להיות כמנחת חביתין,
שכן
דומה היא לה בשנים:
א. שתיהן אינן באות אלא
עשרון
אחד, תאמר במנחת נדבה שהוא מביא עד ששים עשרון בכלי אחד כפי נדבת לבו.
ב. שתיהן קרבנות
חובה
.
ומשנינן:
הנך
ההשוואות בין מנחת נדבה לחביתין -
נפישן
, רבים המה מאשר השוואות מנחת החוטא לחביתין.
ו
מקשינן ל
רבנן
החולקים על רבי שמעון, ואינם מחלקים בין מנחת חוטא למנחת נדבה:
האי
"
כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל
",
מאי עבדי ליה
, כלומר, למה היה צריך לומר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה"!?
ומשנינן:
מיבעי להו
לכפל "לא תאכל"
לכדתניא
:
כתיב גבי מנחת חביתין "כליל תקטר", וכתיב גבי מנחת כהן "כליל תהיה לא תאכל",
אין לי אלא עליונה
[מנחת חביתין]
ב
"
כליל תקטר
" כלומר, שהיא נקטרת כולה,
ותחתונה
[מנחת כהן]
ב
לאו ד"
לא תאכל
"
\-
מנין ליתן את האמור של זה בזה
, שגם מנחת כהן נקטרת כולה, ואין אומרים שהקומץ לבדו נקטר, והשיריים נשרפים בחוץ -
ו
מנין ליתן
את האמור של זה בזה
, ואף אוכל מנחת חביתין עובר בלאו -
תלמוד לומר
: "
כליל
" "
כליל
"
לגזירה שוה: נאמר כאן
במנחת כהן "
כליל
"
ונאמר להלן
במנחת חביתין "
כליל
":
מה להלן
מנחת חביתין
ב
"
כליל תקטר
",
אף כאן
מנחת כהן
ב
"
כליל תקטר
".
ומה כאן
מנחת כהן בא הכתוב
ליתן לא
תעשה על אכילתו, אף להלן
במנחת חביתין
ליתן לא תעשה על אכילתו
.
בעי רבינא: כהן
שאכל מן האימורין
שדינם להיות נקטרים על גבי המזבח
מהו
שיעבור עליהם משום לאו ד"לא תאכל", כדמפרש ואזיל?