Menachot 71b — o Talmud em português

א.

מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה

,

ב.

ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן

, כדי

להאכיל נשר לעניים בשני בצורת

ואפילו

בשבתות ובימים טובים

.

ג.

ונותנין פאה לירק

שאינו חייב מן הדין, ולא היה זה ברצון חכמים, משום שהיו העניים אוכלין אותה בטיבלה כשאר פאה, ואינו מן הדין, שהרי אינה פאה.

ו

בכל אלו

מיחו בידם

.

והשתא תיקשי: "מאן קתני מיחו ולא מיחו", כלומר, מדקתני במשנתנו לענין גדישה לפני העומר "ולא מיחו בידם", הרי משמע שרבי יהודה היא, כי הוא זה שחילק במעשי אנשי יריחו שבחלקם מחו בהם חכמים ובחלקם לא, ואמר על גדישה שלא מיחו בהם חכמים; כי רבי מאיר הלוא לא נתייחס כלל לענין המחאה -

ואם כן תיקשי מה ששנינו ברישא: "קוצרין ברצון חכמים", כי לרבי יהודה אף קצירתם שלא ברצון חכמים היה!?

ומשנינן:

וליטעמיך

שאתה סבור: ברייתא זו אינה משובשת, ואכן אמר רבי יהודה שקוצרים היו שלא ברצון חכמים, הלוא תיקשי:

וכי

ששה

מעשים של אנשי יריחו היו, וכדקתני "ששה דברים עשו אנשי יריחו"!? והרי

שבעה

דברים

הוו

לדעת רבי יהודה, שהרי הוסיף בין אלו שלא מיחו בידם את הקצירה, ועוד לו שלשה שמיחו בידם, ואם כן שבעה הוו.

אלא סמי מכאן

[הסר מדברי רבי יהודה שבברייתא] את ה

קצירה

, ולדעת רבי יהודה אין הקצירה בכלל הששה כלל, ומשום שקצירתם ברצון חכמים היה, ואין נמנים בין הששה אלא אותם שלא ברצון חכמים היו עושים -

ואם כן משנתנו רבי יהודה היא כולה.

שנינו במשנה:

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה;

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש; רבי שמעון אומר: אף יקצור ויאכיל אף משהביא שליש:

הגמרא מביאה משנה הדנה בדיני פאה, ומפרשת הגמרא את המבואר שם על פי המבואר במשנתנו לענין עומר:

תנן התם

, שנינו במסכת פאה ב א:

ואלו מפסיקין

שדה גדולה

ל

ענין

פאה

, שאם חצה אחד מאלו את השדה, הרי היא נחשבת כשתי שדות, וצריך ליתן פאה לכל אחת ואחת:

הנחל, והשלולית

[של מי גשמים] -

ודרך היחיד

[דרך רחבה ארבע אמות],

ודרך הרבים

[דרך רחבה שש עשרה אמות] -

ושביל הרבים

[דרך צרה מאד, והוא מקום הילוך רבים, ואינו כמו דרך שמהלכים שם עגלות וסוסים]

ושביל היחיד הקבוע

[ים] הן

בימות החמה ו

הן

בימות הגשמים

, שחצה אחד מאלו את השדה -

והבור

[חלק מהשדה שאינו זרוע],

והניר

[חלק שאינו זרוע אלא חרוש בלבד],

וזרע אחר

[שונה] שנזרע בשדה הזרועה במין אחר.

בכל אלו לא נחלקו תנאים, אבל בדין המבואר בהמשך המשנה נחלקו תנאים:

וקוצר לשחת

, אם קצר חלק מתבואת השדה כשהיא שחת שלא נתבשלה כל צרכה - ואפילו קצרה בשביל אדם - אף הוא

מפסיק

את השדה שמשני עבריו, ולכשתתבשל התבואה יתן מכל עבר פאה נפרדת; ובהמשך הסוגיא מתבאר, אם שחת זה עדיין לא הביא שליש או אף כשהביא שליש מגידולו -

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים

: קוצר לשחת

אין מפסיק, אלא אם כן

אף

חרש

שם והרי הוא כניר שהוא מפסיק, אבל כשלא חרש מחשיבים את קצירת השחת כתחילת קצירת השדה, ולכשתיגמר בישולה של כל התבואה ויקצרנה, הרי זה כגומר את קצירתו, ונותן פאה אחת על הכל.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

רבי מאיר

במסכת פאה, הסובר: קצירת שחת אינה חשובה קצירה, ומשמע: אפילו הביאה שליש, כל שלא נתבשלה כל צרכה -

בשיטת רבי שמעון

שבמשנתנו -

אמרה

, שאף הוא סובר: אין קצירת שחת חשובה קצירה, ואפילו קצרה לאחר שהביאה שליש -

ד

הרי

אמר

רבי שמעון במשנתנו:

יקצור

שחת קודם לעומר

ויאכיל, אף משהביאה

התבואה

שליש

-

אלמא קסבר

רבי שמעון:

כל

קצירה

לשחת

אפילו הביאה התבואה שליש, אלא שלא נתבשלה כל צרכה -

לאו קצירה היא

ולכן מותרת היא לפני העומר, והוא הדין שאין קצירת השחת חשובה כהתחלת קצירת השדה, וממילא היא מפסקת אפילו כשלא חרש.

יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא

[ישב רבה וחזר על שמועה זו משמו של רבי יוחנן],

איתיביה רב אחא בר הונא לרבא

על דברי רבי יוחנן, הסובר: קצירה לשחת אפילו כשכבר הביאה התבואה שליש אינה חשובה קצירה לדעת רבי מאיר - ממה ששנינו בתוספתא דפאה:

אכלה חגב

לחלק מתבואת השדה ואותו חלק חוצה את השדה, או ש

קרסמוה נמלים

, או

שברתהו הרוח

,

הכל מודים

:

אם

חרש

שם הרי הוא

מפסיק

בשדה ונעשו כשתי שדות, אבל אם

לא חרש, אינו מפסיק

, ומשום שתחילת קצירה היא ואפילו כשלא קצרה אדם.

והרי

הכל מודים

-

מאן

, מי הוא זה שהצרכה הברייתא לומר שהוא מודה בזה, הלוא

רבי מאיר

הוא, שנחלק בקוצר לשחת, וסובר: אין זו קצירה; ומודה בזה שהיא תחילת קצירה, ואינו מפסיק בלי חרישה.

והשתא תיקשי:

אי אמרת בשלמא: מתניתין

דפאה - ששנינו: וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר - עוסקת רק

בשלא הביאה שליש

, ו

ברייתא

דפאה גבי אכלה חגב, ששנינו בה:

דחרש אין

[אכן הוא מפסיק]

לא חרש

-

לא

מפסיק, עוסקת

בש

כבר

הביאה שליש

-

הרי

שפיר

מבואר החילוק ביניהם, כי קצירת תבואה שלא הביאה שליש אינה חשובה תחילת קצירה ואפילו קצרה אדם, ולכן מפסיק; ואילו קצירת תבואה כשהביאה שליש חשובה קצירה אפילו כשלא נעשתה על ידי אדם, ואינו מפסיק אלא אם כן חרש -

אלא אי אמרת

כדבריך:

מתניתין

דפאה

נמי

[אפילו]

בשהביא שליש

, ומכל מקום סובר רבי מאיר: כל קצירת שחת לאו שמה קצירה; אם כן תיקשי:

השתא, ומה התם

"קוצר לשחת, מפסיק"

\-

דקצירה דאדם

היא, אדם הוא שקצרה ויותר סברא היא לומר שתחילת קצירה היא, מכל מקום

אמר רבי מאיר

קצירת שחת

לא שמה קצירה

-

הכא

בברייתא גבי חגב ונמלים שלא נעשתה הקצירה על ידי אדם

לא כל שכן

שאם קצרוה כשהיא שחת שאין זו תחילת קצירה, ומן הדין שתהא השדה מופסקת!?

אלא

מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את שיטת רבי מאיר באופן אחר:

רבי מאיר

שאמר "וקוצר לשחת, מפסיק", והיינו דוקא כשלא הביאה שליש וכפי שנתבאר, לא בשיטת רבי שמעון אמרה, אלא אדרבה

בשיטת רבי יהודה

שבמשנתנו -

אמרה, דאמר

רבי יהודה במשנתנו:

אימתי

מותר הוא לקצור שחת

בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש

, כי קצירת שחת בשלא הביאה שליש אינה חשובה קצירה,

אבל אם התחיל עד שהביא שליש, אסור;

ומשום שקצירת שחת חשובה קצירה אם כבר הביאה התבואה שליש -

ואף רבי מאיר - המחלק בקצירת שחת בין פחות משליש לשליש - כשיטת רבי יהודה אמרה.

ומקשינן עלה:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה

דקצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש אינה קצירה - רק בכגון שקצר

לבהמה

, שבזה אנו עוסקים במשנתנו וכמו ששנינו "וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה" -

אבל כשקצר שחת

לאדם

[לעשות ממנו קליות] וכאופן שדיבר בו רבי מאיר,

מי

שמעת ליה

לרבי יהודה שלא תהא קצירת שחת חשובה קצירה!?

דאם כן

, שאם תאמר: רבי יהודה במשנתנו אינו מחלק בין קצירה לאדם לקצירה לבהמה, ונחלק בזה על תנא קמא שלא התיר אלא קצירת שחת לבהמה -

הרי

הוו להו

במשנתנו

תלתא תנאי

[שלש שיטות תנאים] -

א. תנא קמא לא התיר קצירת שחת אלא כשקוצרה על מנת להאכיל לבהמה, וכמו ששנינו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה".

ב. רבי יהודה מתיר - לדבריך - קצירת שחת אפילו לאדם, ובלבד שלא הביאה התבואה שליש.

ג. רבי שמעון מתיר קצירת שחת ואפילו לאדם ואפילו משהביאה שליש.

והרי קיימא לן: כל מקום ששנה רבי יהודה "אימתי" אינו אלא לפרש, ולא לחלוק עם תנא קמא.

ובהכרח דכשם שלתנא קמא לא הותרה קצירת שחת אלא לבהמה, אף לרבי יהודה כן, ואם כן קצירת שחת לאדם שאינה קצירה כדברי רבי מאיר בפאה, זאת לא תשמע מרבי יהודה, ואיך נאמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה!?

אלא כי אתא רב דימי, אמר: רבי מאיר

-

הסובר: קצירת שחת שלא הביאה שליש אפילו לאדם לא הוי קצירה -

בשיטת רבי עקיבא רבו, אמר

[ה],

דאמר

רבי עקיבא:

אף לאדם נמי לא הויא

קצירת שחת

קצירה

כשלא הביאה שליש.

דתנן

במסכת פאה:

המנמר מקצת שדהו

[קוצר שורות לסירוגין, קוצר אחת ומניח אחת, ושוב קוצר]

ושייר בו קלחים לחים

, כלומר, ומה שלא קצר הם קלחים לחים שלא בישלו כל צרכן.

רבי עקיבא אומר

: הרי זה נותן

פיאה מכל אחד ואחד

[מכל שורה ושורה] מהשורות שיקצור.

וחכמים אומרים: מאחד על הכל

-

ואמר רב יהודה אמר שמואל

:

לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות

, היינו שקוצר תבואה שלא הביאה שליש לאדם לעשות ממנה קליות,

אבל במנמר לאוצר

, כלומר שקוצר תבואה שהביאה שליש כדי לאוצרה וליישנה -

לא

.

הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שכל קצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש ואפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולכך נותן הוא שתי פיאות.

ומקשינן על מה דאמרינן "רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה":

איני!?

והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן

שלא כדברי שמואל:

מחייב היה רבי עקיבא, אף במנמר לאוצר

שהיא תבואה שהביאה שליש; ואם כן אין דברי רבי מאיר - המחלק בין הביאה שליש ללא הביאה שליש - כרבי עקיבא!?