Menachot 70a — o Talmud em português

ומפרשינן:

היכי דמי? כגון

ד

קצר שבלים הרבה ולא דשן, ו

אמדינהו ועשרינהו

[עישרם באומד]

ו

שוב

שתלינהו

בקרקע

והוסיפה להו

, ובזה יש להסתפק שתי ספיקות: א. האם התוספת הולכת אחר העיקר המותר ואין צריך לעשרה, או לא?

ב.

אם תמצא לומר

לא אזלינן בתר עיקר

לומר שתהיה התוספת פטורה ממעשר, ומשום שלא אמרו חכמים שתלך התוספת אחר העיקר אלא לחומרא, וכצד זה בספק הגמרא לענין חדש,

ו

אם כן

תוספת בעי עשורי

[צריך לעשרה] - יש להסתפק:

אותו

עיקר

ששתלו בקרקע

מאי

הוא דינו, האם אף הוא חזר ונתחייב במעשר, או לא?!

אמר

תמה

ליה אביי

לרבא שנסתפק לומר שהתוספת הולכת אחר העיקר לפוטרה מן המעשר:

והרי

מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא

[מה בין זה לשאר זריעות של חטים ושעורים] שאף על פי שהזרעים כבר נתעשרו, מכל מקום חייבים הגידולים במעשר!?

אמר

תירץ

ליה

רבא לאביי:

דבר שזרעו כלה

, וכגון חיטים ושעורים דעלמא שהזרע כלה בקרקע ומתעכל, בהא

לא מיבעיא לי

שהגידולין הבאים מהם אסורים, וכאשר הוכחת -

אלא כי קמיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה

, וכגון שבולת ששתלה, שאין העיקר מתעכל, אלא השבולת עצמה הולכת ומוסיפה,

מאי

דין התוספת ומה דין העיקר עצמו.

ומקשינן:

תפשוט ליה מהא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן

:

ליטרא בצל שתיקנו

והוציאו מידי טבל, וחזר

וזרעו

והוסיף, הרי זה הבצל

מתעשר לפי כולו

[נוטל מעשר כנגד העיקר והתוספת גם יחד], שהכל חייב במעשר -

הרי למדנו שהן העיקר והן התוספת חייבים במעשר, ונפשט ספיקו של רבא!?

ומשנינן:

התם

גבי בצל

היינו זריעתו

, כלומר, דרכן ליזרע; אבל

הכא

גבי שיבולת

לאו היינו זריעתו

כלומר, אין דרך לזרוע שיבולת לפני הדישה והזרייה.

הנזרע בעציץ שאינו נקוב, הרי הוא פטור מתרומות ומעשרות מן התורה וחייב מדרבנן.

היות ואין הנזרע בעציץ שאינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אי אפשר לתרום מן הנזרע בעציץ שאינו נקוב על הנזרע בשדה או על הנזרע בעציץ נקוב, שהרי ביחס לדין תורה הרי זה תורם מן הפטור במעשר על החייב במעשר, ואין זו תרומה.

אמר ליה רבי חנינא בר מניומי לאביי

:

עציץ שאינו נקוב מ

עציץ

לא נקוב, מהו

[מפרש לה ואזיל]?

הבין אביי את כוונת השאלה, האם אפשר לתרום מן הנזרע בעציץ שאינו נקוב על הנזרע בעציץ שאינו נקוב, ולפיכך תמה אביי על שאלתו של רבי חנינא בר מניומי:

אי לא נקוב

, אם מעציץ שאינו נקוב הוא תורם על הנזרע בעציץ שאינו נקוב -

הא לא נקוב

, כלומר, הרי פשיטא שאין בכך חסרון, שהרי מדרבנן תורם הוא מן החיוב על החיוב, ומן התורה מן הפטור על הפטור, ומה חסרון יש בכך!?

הוסיף אביי ואמר לו:

דלמא חזר וניקבו קא אמרת

, כלומר, שמא פירוש דבריך הם כך: עציץ שאינו נקוב וחזר ונקבו, מהו לתרום עליו מן הלא נקוב; והיינו:

אם לאחר שצמחו החטים בעציץ, חזר וניקב את העציץ והוסיפו החטים לאחר הנקיבה, בזה הוא שנסתפק לך: אם יכול הוא לתרום על חטים אלו מיניה וביה, מאחר שיש במה שהוא תורם גם מן העיקר שצמח קודם נקיבה; ויסוד שאלתך היא: אם תמצי לומר, שהתוספת שביסודה חייבת היא בתרומה מן התורה אינה הולכת אחר העיקר, והיא ודאי חייבת בתרומה; אם כן נסתפק לך:

שמא הולכים אחר התוספת לחייב אף את העיקר בתרומה מן התורה, וכל החיטה כולה חייבת; או שמא: מה שגדל קודם הנקיבה אינו הולך אחר התוספת שצמחה לאחר הנקיבה, ועומדת היא בפטורה [מדאורייתא] כשהיתה, ואם כן אינו יכול לתרום ממה שכבר צמח קודם הנקיבה על התוספת, שהרי זה ביחס לדין תורה כתורם מן הפטור על החיוב, וממילא אינו יכול לתרום מיניה וביה, שהרי יש במה שהוא תורם מן הפטור על החיוב.

ומכל מקום אין מקום לשאלתך, ואף על פי שהרי כעין זה ממש נסתפקנו לעיל גבי חטים שעישרם וחזר ושתלינהו "עיקר מאי", אין הנידון דומה לראיה, ובאופן ששאלת אין ספק שהעיקר נתחייב אף הוא על ידי הנקיבה, ומשום ד

הכא

גבי עציץ שניקב

חדא זריעה היא

, שהרי

איחבורי הוא דקא מיחברא ועולה

-

כלומר, משעת הזריעה [כשהיה עדיין העציץ בלתי נקוב] ועד שעת הנקיבה, הכל חשוב כזריעה אחת, שהרי מתחברים שרשי החיטים לקרקע על ידי הנקיבה, ונמצא אף מה שכבר צמח תחילה כאילו נזרע בעציץ נקוב, ונתחייב בתרומה מן התורה.

אבל

התם

בספק שנסתפקנו לעיל -

שתי זריעות נינהו

, שהרי קצר ושוב שתל.

שנינו במשנה בתרומות א ה: אין תורמין... ולא מן התלוש על המחובר, ולא מהמחובר על התלוש [ואף לא מן המחובר על המחובר]... ואם תרמו אין תרומתן תרומה.

בעי רבי אבהו

:

שבולת שמרחה בכרי

ועל ידי זה נתחייבה בתרומות ומעשרות,

ושתלה, וקרא עליה שם

תרומה

במחובר

לקרקע,

מהו

שיחול עליה שם זה?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר:

כיון שמרחה

הרי

איטבלה ליה

[כבר נעשית טבל לחייבה בתרומה], ואם כן

כי קרא עליה שם

תרומה ואפילו במחובר

קדשה לה

.

או דילמא: כיון דשתלה פקע לה טיבלא מיניה

[פקע שם טבל ממנה].

אמרי ליה

תמהו

רבנן לאביי

:

אם כן

כפי שצידדת לומר דתרומה חל עליה בעודה מחוברת -

מצינו תרומה

במחובר לקרקע, ו

הרי

תנן

"

לא מצינו תרומה במחובר לקרקע

".

אמר

[

ליה

] [

להו

] אביי:

לעולם יש לומר דבאופן זה שאמרנו, יש תרומה במחובר לקרקע, ו

כי תניא ההיא, לענין איחיובי מיתה וחומש

[שחייב זר האוכל תרומה, דהיינו מיתה כשאכל במזיד, וחומש כשאכל בשוגג] -

כלומר, כוונת המשנה היא שלא נמצא מי שיתחייב מיתה וחומש על אכילת תרומה מחוברת, ומשום דאפילו באופן זה שחל עליה תרומה, אין שייך שיתחייב עליה מיתה ומשום:

דאי תליש

ליה

ואכיל

[אם יתלשנה תחילה וכך יאכלנה], הרי

תלוש הוא

, ואין זו אכילת תרומה מחוברת -

ואי גחין ואכיל

[ואם יגחן ואכל מן התרומה בעודה מחוברת] הרי

בטלה דעתו אצל כל אדם

, ואינו חייב עליה מיתה וחומש; וזו היא ששנינו "לא מצינו - אכילת - תרומה במחובר לקרקע"; ולעולם תרומה עצמה יש לומר דמשכחת לה במחובר באופן שנתבאר.

ומקשינן עלה:

ומאי שנא

גחינת ואכילת תרומה במחובר שאין חייבים עליה משום שבטלה דעתו אצל כל אדם -

מדכתב אפינקסא דאילפא

[מההלכה שהיתה כתובה על פנקסו של אילפא]:

נבלת עוף טהור אינה מטמאת במגע או במשא כשאר נבלות, אלא בבית הבליעה בלבד, דהיינו: אם אכל נבלת עוף טהור הרי הוא טמא, וטעון כיבוס בגדים, ולשון הגמרא בכל מקום הוא "מטמא בגדים אבית הבליעה".

ביצי נבלת העוף הטהור

, שמת תוך כדי הטלתם, והיו

מקצתן

של הביצים

בחוץ

[מחוץ לגוף הנבילה]

ומקצתן

עדיין

בפנים

שלא נגמרה הטלתם, כך הוא דינם לענין טומאה:

אם הכניס פיו למעי העוף ואכל את הביצים

מבפנים

, הרי דינם כנבלת העוף עצמה, ו

מטמאין בגדים אבית הבליעה

.

ואם אכלם

מבחוץ

,

אין מטמאין בגדים אבית הבליעה

.

הרי למדנו שאף המכניס פיו למעי העוף ואכל, חשובה אכילתו אכילה, ואין אומרים "בטלה דעתו אצל כל אדם"; ומאי שנא הגוחן ואוכל תרומה במחובר לקרקע, שאתה אומר "בטלה דעתו אצל כל אדם" ואין אכילתו חשובה לחייבו עליה מיתה וחומש.

ומשנינן:

תלוש

מן הקרקע ואף שהוא במעי העוף,

עבידי אינשי דאכלי הכי

[יש האוכלים כך] -

אבל

במחובר

לקרקע

לא עבידי אינשי דאכלי

הכי [אין דרך אנשים לאוכלו כך] ולפיכך אינו חייב מיתה וחומש על אכילה זו.

אמר רבי טובי בר קיסנא אמר שמואל

:

הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב, אסור

מדרבנן, שהחמירו על עציץ שאינו נקוב כמו בעציץ נקוב שמן התורה הזורע בו חייב.

אמר

תמה

אביי

:

בשלמא אי אשמעינן

שמואל ד

לוקה מכת מרדות מדרבנן

, הרי

שפיר

יש חידוש בדבריו.

אלא

"

אסור

"

מאי קא משמע לן!?

דמדרבנן הויא זריעה

, והרי כבר

תנינא

:

תרם מ

הנזרע בעציץ

שאינו נקוב על

הנזרע בעציץ

הנקוב

, הרי זו

תרומה

, ומשום שביחס לדין דרבנן שחייבו לתרום אף מעציץ שאינו נקוב, הרי זה מחיוב על החיוב, ומכל מקום

יחזור ויתרום

, שהרי ביחס לדין תורה שאין הנזרע בעציץ נקוב, חייב, הרי זה כתורם מן הפטור על החיוב -

ועל כל פנים למדנו שהנזרע בעציץ שאינו נקוב חייב בתרומה דרבנן, שאם לא כן אם תרם מעציץ שאינו נקוב על הנקוב לא עשה כלום, ואינה תרומה; ואם כן הוא הדין שמדרבנן אסור לזרוע בעציץ שאינו נקוב.

מתניתין:

חמשת מיני הדגן שהם:

החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון, הרי אלו חייבין בחלה

אם גלגל עיסה מהם,

ומצטרפין זה עם זה

כשגלגל אותם כאחד להשלים את השיעור המחייב בחלה ["חמשת רבעים קמח, ועוד"], ויתבאר יותר בגמרא.

ואסורין

חמשת מיני דגן אלו -

בחדש

מלאוכלם

מלפני העומר

ומלקצור

אותם

מלפני הפסח

, שכך אמרה תורה: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הרי שהעומר הוא ראשית קציר; ואולם משקצר את העומר בליל יום שני של פסח הותר הקציר, וזו היא ששנינו "ומלקצור מלפני הפסח", שהרי ביום טוב ראשון של פסח אסורה הקצירה משום יום טוב, ולאחריו מותרת הקצירה, שמיד עם חשיכה היו קוצרים.

ומפרשת המשנה באיזה שלב של גידול התבואה - העומר מתיר אף את גידוליה שיבואו לאחר העומר:

אם השרישו קודם לעומר

, הרי

העומר מתירן

.

ואם לאו

שלא השרישו קודם לעומר - הרי הגידולים

אסורין עד שיבוא העומר הבא

ויתירם.

גמרא:

שנינו במשנה: החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה:

שנינו במשנה בחלה ד א:

שתי נשים שעשו שני קבים [שתי עיסות מקב קמח לכל עיסה, ונמצאת כל עיסה כשלעצמה פטורה מן החלה, שהרי אין בה שיעור חיוב, שהוא חמשת רבעי קב קמח ועוד] ונגעו [העיסות] זה בזה, אפילו הם ממין אחד, פטורין [ומשום שסופם ליחלק]; ובזמן שהן של אשה אחת, [אם] מין במינו [הם] חייב [בחלה], ושלא במינו, פטור; איזה הוא מין במינו: החטים אינן מצטרפות עם הכל [עם שאר מיני הדגן] אלא עם הכוסמין; השעורים מצטרפות עם הכל, חוץ מן החטים; [ואילו שאר המינים אין מצטרפין זה עם זה]; רבי יוחנן בן נורי [חולק על תנא קמא בדין צירוף שאר המינים] אומר: שאר המינים מצטרפין זה עם זה.

ונחלקו הראשונים בביאור משנה זו:

דעת רוב הראשונים - והוא על פי הירושלמי - שהמבואר במשנתנו על כל המינים "ומצטרפין זה עם זה", ודין המשנה בחלה, שני ענינים הם:

משנתנו [וכן המשנה בחלה א א שהיא כמשנתנו], עוסקת בצירוף קמחים לעיסה אחת, ולענין זה אכן כל המינים מצטרפין זה עם זה, וכפשטות לשון המשנה; ואילו המשנה בחלה בפרק ד עוסקת בצירוף עיסות הנושכות זו בזו, ולענין זה אין כל המינים מצטרפים, אלא באופן שנתבאר שם.

אך דעת רש"י היא: הכל ענין אחד, ומה ששנינו במשנתנו "ומצטרפין זה עם זה" היינו דוקא באופן שנתבאר במשנה בחלה.

תנא

בברייתא לפרש את המשנה בחלה פרק ד:

כוסמין

אף

מין חיטים

הם מלבד שהם מין שעורים, ולכן הם מצטרפין הן עם השעורים והן עם החיטים

; שיבולת שועל ושיפון מין שעורין

הם בלבד, ולכן מצטרפים הם עם השעורים בלבד.

ועוד מפרשת הברייתא:

כוסמין

: