Menachot 67b — o Talmud em português

ומקשינן עלה:

אי הכי

, שאם כי מעיקר הדין מירוחו של הגוי פוטר מתרומה, כמכל מקום גזרו חכמים לחייבה משום גזירת בעלי כיסים,

בחלה נמי

יש להם לגזור שתהא עיסה המגולגלת ביד גוי חייבת בחלה, ומשום אותה גזירה עצמה, כדי שלא יתנו את תבואתם לגוי, ויגלגלם, ויחזור ויקנה מהם!?

ומשנינן: אין לחוש שיעשו כן העשירים, כי אם רוצים הם להפטר מן החלה,

אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד

. הרי יש בידם האפשרות לעשות עיסות קטנות פחות משיעור עיסה החייבת בחלה [השיעור הוא חמשת רבעי קב קמח, ומעט יותר] וייפטרו מלהפריש חלה. ומקשינן עלה: הרי

תרומה נמי

יכולים הם לפטור את תבואתם מן התרומה בשני אופנים אחרים:

א.

אפשר דעביד לה

[יכול הוא לעשות לה] שלא תתחייב התבואה בתרומה,

כדרבי אושעיא

.

דאמר רבי אושעיא

: התבואה מתחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות בשני תנאים, האחד, רק כשמירחה, והוא גמר מלאכתה. והשני, צריך שתיקבע התבואה למעשר על ידי הכנסתה לבית דרך פתח הבית הרגיל, שראיית פתח הבית היא הקובעת את התבואה למעשר. ולכן,

מערים אדם על תבואתו

[שלא תתחייב במעשר],

ומכניסה

לבית

במוץ שלה

[היינו, קודם זרייה ומירוח], וממרחה לאחר הכנסתה לבית,

כדי שתהא בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר

.

כי היות וראיית התבואה את "פני הבית" היתה קודם המירוח, הרי מציאות התבואה בבית לאחר המירוח אין זו "ראיית פני הבית" לחייבה במעשר. ב.

אי נמי

, יכול הוא לעשות שלא תתחייב התבואה במעשר, כגון

דעייל לה דרך גגות וקרפיפות

, שאין מכניסה לביתו דרך פתח הבית, ופטור לפי שאין הבית קובע למעשר אלא בראיית "פני הבית", והיינו שנכנסה התבואה דרך הפתח. ואם כן, אף בתרומה לא נגזור לחייב במירוח גוי משום בעלי כיסין, כיון שבלאו הכי יכולים הם לפטור את עצמם באופנים אלו!?

ומשנינן:

התם

, בשתי ההערמות שהוא יכול לעשות בתרומה, אם לא ימכרם לגוי

בפרהסיא

הוא, ו

זילא ביה מילתא

[מזולזל הוא בעיני הבריות שרואים אותו עושה כן], ומטעם זה לא יעשו כן בעלי הכיסים, אלא ימכרום לגוי, ולכן גזרו שלא יפטרם מירוח הגוי.

אבל

הכא

, עשיית עיסות קטנות כדי שלא להתחייב בחלה,

בצינעא

היא נעשית, ו

לא זילא ביה מילתא

, ולכן לא יחושו בעלי הכיסים מלעשות כן, הילכך אין לגזור שלא יפטור גלגול הגוי.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה ומפרשת את סדר הקרבת העומר ואת דיניו:

הכהן המקריב את העומר

בא לו לעשרון

שאותו הוא אמור להקריב:

נתן

תחילה

שמנו ולבונתו

, כלומר, נותן מעט מן השמן בכלי עם הלבונה, ונותן את הסולת עליהם.

יצק

עוד מן השמן,

ובלל

עם הסולת, כשאר המנחות.

הניף

את מנחת העומר,

והגיש

אותה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח, שמנחת העומר טעונה תנופה והגשה.

קמץ

ממנה בקומצו,

והקטיר

את הקומץ עם הלבונה על המזבח, כשאר כל המנחות.

והשאר

, הנותר ממנה לאחר הקמיצה,

נאכל לכהנים

בעזרה, כשיירי כל המנחות.

משקרב העומר

[מיד לאחר הקרבתו], כבר היו

יוצאין ומוצאין שוק

של

ירושלים שהוא

כבר

מלא קמח קלי

מהתבואה החדשה, שבהכרח היו עושים אותם ממנה קודם שקרב העומר -

שלא ברצון חכמים

היו עושים כן,

דברי רבי מאיר

. כי חששו חכמים שמא תוך כדי העיסוק בתבואה החדשה יאכלו ממנה קודם לעומר.

רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין

, כי לא חששו חכמים שמא יאכלו ממנה.

גמרא:

שנינו במשנה: משקרב העומר היו יוצאין ומוצאין שוק של ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין:

ותמהה הגמרא:

ו

כי

לא גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה

, וכי אין רבי יהודה גוזר שלא יעסוק אדם בדבר אסור שמא יאכל ממנו!?

ורמינהו

סתירה לכך, לכאורה, מהא דתנן בפסחים י ב:

רבי יהודה אומר: בודקין

את החמץ שלש פעמים,

אור

ל

ארבעה עשר

בניסן,

ובארבעה

עשר שחרית

, אם לא בדק אור לארבעה עשר,

ובשעת הביעור

, בשעה ששית אם לא בדק שחרית.

אבל לאחר זמן זה לא יבדוק, אפילו אם לא בדק כלל, ומשום שאנו חוששים, מאחר שהגיע זמן איסור אכילת חמץ בחצות היום, שמא אם יבדוק אחריו יבוא לאוכלו.

וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר. לא בדק בארבעה עשר [שחרית], יבדוק בתוך המועד [בשעה ששית שהוא מועד הביעור]. לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד [משש שעות ולמעלה עד שתחשך].

הרי מבואר שרבי יהודה חושש שמא העוסק בדבר איסור יבוא לאוכלו, ודלא כמבואר במשנתנו!?