Menachot 66a — o Talmud em português

אלא

הרי הוא אומר: "תספר לך

",

ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם

, וכמבואר לעיל בשם רבי אליעזר.

רבי יוסי אומר

: זה שאמר הכתוב "

ממחרת השבת

", היינו

ממחרת יום טוב

הראשון של פסח -

אתה אומר ממחרת יום טוב, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית

שלאחר יום טוב הראשון של פסח

; אמרת

:

וכי נאמר

"

ממחרת השבת שבתוך הפסח

",

והלא לא נאמר אלא

"

ממחרת השבת

" סתם,

וכל

השנה כולה מלאה שבתות

, ואם כן לך

צא ובדוק

ל

איזו שבת

נתכוונה תורה!?

כלומר, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, והניחא אם הכוונה למחרת יום טוב, הרי פירש לך הכתוב מתי תספור, אבל אם נתכוין הכתוב למחרת שבת בראשית, הרי לא פירש לך לאיזו שבת כוונת הכתוב.

ועוד

ראיה:

נאמרה

"

שבת

"

למטה

["עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'"],

ונאמרה שבת למעלה

["וספרתם לכם ממחרת השבת"], יבואו וילמדו זה מזה:

מה להלן

, למטה, "שבת" שבערב העצרת, היא שבת שלפני העצרת, שהיא

רגל ותחלת רגל, ויש רגל אחריו

, אחר אותה שבת.

אף כאן

, "שבת" שבערב הספירה, היא

יום שתהא תחלת רגל אחריו

.

ואם כדברי הבייתוסים

, שספירת העומר מתחילה למחרת השבת שלאחר יום טוב הראשון של פסח, הרי

פעמים שאין רגל אחריו

, אחרי אותה שבת,

ו

אדרבה,

יהיה

"

ממחרת השבת

" ההיא

לאחר הרגל

. והיינו,

היכא שחל יום טוב הראשון

של פסח

בראשון

בשבת,

ושביעי של פסח

היה

בשבת

, הרי "ממחרת שבת" הזו הוא כבר לאחר הרגל.

רבי שמעון בן אלעזר אומר

ראיה אחרת שהעומר והספירה שלאחריו מתחילים ביום השני של פסח:

כתוב אחד

[דברים טז]

אומר

: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו, שם תזבח את הפסח בערב. ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ופנית בבוקר [לבוקרו של שני, מלמד שטעון לינה בלילה של מוצאי יום טוב].

ששת ימים תאכל מצות

וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" - הרי שאין חיוב אכילת מצה אלא ששה ימים -

וכתוב אחד

[שמות יב] סותרו לכאורה, ו

אומר

"

שבעת ימים מצות תאכלו

" -

הא כיצד

יתקיימו שני המקראות הללו?

מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה

ימים של פסח

מן החדש

, שהרי ביום הראשון עדיין לא קרב העומר שיתיר את החדש,

אתה יכול לאוכלה ששה

ימים אחרונים של פסח

מן החדש

-

כלומר, כך אמר הכתוב הראשון: אחר יום ראשון של פסח שטעון אתה לינה, תלך בבוקר לאהליך, ואז אחר הקרבת העומר ששת ימים תאכל מצות מן התבואה החדשה, ומהעת ההיא שבעה שבועות תספר לך, מעת החל חרמש בקמה שהוא ביום שבאת לאהליך והתחלת לאכול מן החדש, ואילו הכתוב "שבעת ימים מצות תאכלו" היינו מצות שאינם דוקא מן התבואה החדשה, שאתה יכול לאוכלם כל שבעת ימי הפסח -

הרי למדנו שעומר ביום שני של פסח הוא בא.

ומוסיף רבי שמעון בן אלעזר לפרש את הכתובים:

כתיב [ויקרא כג טו]: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה" -

וכתיב עוד [דברים טז ט]: "שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש בקמה [משנקצר העומר, שהוא ראשית הקציר] תחל לספור שבעה שבועות" -

ומפרש רבי שמעון בן אלעזר:

מאחר שהכתוב אומר "

מיום הביאכם תספרו

".

יכול

לא נתכוין הכתוב לומר שמיד בהביאכם תספרו, אלא

יקצור

את העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח

ויביא

אותו בו ביום,

ואימתי שירצה יספור

, שלא אמר הכתוב אלא שמיום הביאכם הוכשרה הספירה להתחיל, אך אינו חייב להתחיל בספירה מיד -

תלמוד לומר

"

מהחל חרמש בקמה

, מקצירת העומר,

תחל לספור

".

אי

"

מהחל חרמש תחל לספור

", כלומר, הרי משמעות הכתוב היא שהספירה מתחילה לאחר קצירת העומר אך קודם הבאתו, ואם כן,

יכול, יקצור

את העומר

ויספור

לאחריו,

ואימתי שירצה יביא

את העומר, אבל אין הבאת העומר ביום ששה עשר בניסן, וכמשמעות הכתוב שביום הספירה עדיין לא היתה הבאה -

תלמוד לומר

"

מיום הביאכם

תספרו", הרי שהספירה אינה רק ביום הקצירה אלא גם ביום ההבאה, ולמדנו שכולם נעשים באותו יום.

אי

"

מיום הביאכם

", כלומר, מאחר שלמדנו מכל הכתובים שנזכרו, שקצירת העומר הספירה וההבאה הכל בזמן אחד, אם כן

יכול יקצור ויספור ויביא ביום

[יעשה את שלשתן כאחד ביום] -

תלמוד לומר

גבי ספירה "

שבע שבתות תמימות

[שלמות]

תהיינה

",

אימתי אתה

מוצא "שבע שבתות תמימות

"

בזמן שאתה מונה מבערב

, ולא ביום שאין אלו תמימות כי חסר הלילה של היום הראשון.

ועדיין

יכול

יקצור ויביא ויספור בלילה

, [יעשה את שלשתן כאחד בלילה] -

תלמוד לומר

"

מיום הביאכם

" הרי למדנו שהבאה ביום -

הא כיצד: קצירה וספירה בלילה

, שהרי הספירה היא בהכרח בלילה כדי לקיים "תמימות", והיא הלוא לאחר הקצירה כמו שאמר הכתוב "מהחל חרמש בקמה", ואם כן אף הקצירה היא בלילה,

ו

אילו

הבאה

אינה אלא

ביום

, משום שנאמר "מיום הביאכם ".

אמר רבא

על הראיות המבוארות בשתי הברייתות שהעצרת אינה למחרת שבת בראשית:

כולהו אית להו פירכא, בר מתרי תנאי בתראי, בין במתניתא קמייתא בין במתניתא בתרייתא, דלית להו פירכא

[לכל הראיות שבשתי הברייתות יש פירכא, מלבד ראיותיהם של שני התנאים האחרונים שבכל ברייתא וברייתא]. כי -

אי מ

ראייתו

דרבן יוחנן בן זכאי

, שכתוב אחד אומר "תספרו חמשים יום", וכתוב אחד אומר "שבע שבתות תמימות תמיינה", הא כיצד, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת - הרי יש לפרוך:

דילמא

לכך אמר הכתוב "תספרו חמשים יום" ואמר גם "שבע שבתות תמימות תהיינה", ללמדנו

כדאביי, דאמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי

[מצוה למנות ימים, ומצוה למנות שבועות].

ו

אי מ

ראייתו

דרבי אליעזר

ממה שאמר הכתוב "תספר לך" ספירה תלויה בבית דין,

ורבי יהושע

[או מראייתו של רבי יהושע], מה חודש ניכר זמן תחילת חשבונו, אף תחילת מנין החמשים ניכר בתחילתו על ידי יום קבוע בחודש, יש לפרוך את שתי הראיות, כי

ממאי דביום טוב ראשון קאי

הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת", לומר שהספירה מתחילה ממחרתו, שהוא יום התלוי בבית דין, והוא היכר קבוע סמוך לתחילת הספירה?

דלמא ביום טוב אחרון קאי

, לומר שתחל הספירה למחרתו, והרי הספירה תלויה בבית דין, וסמוך לתחילתה ניכר יום קבוע.

ואילו ראייתם של שני התנאים האחרונים שבברייתא הראשונה, והיינו ראייתם

דרבי ישמעאל ורבי יהודה בן בתירא, לית להו פירכא

[אין מה להקשות עליהן].

וכן אתה מוצא בברייתא השניה. כי

אי מ

ראייתו

דרבי יוסי ברבי יהודה

, שאין ספירה אלא חמשים יום מיום קבוע בחודש, ואם תלויה תחילת הספירה בשבת, הרי שביחס ליום הקבוע בחודש פעמים שהספירה היא כאילו חמשים יום בתוספת יום אחד עד ששה ימים -

הוה אמינא

[הייתי אומר] כלומר, הרי יש לומר,

דילמא

לא אמר הכתוב לספור

חמשין

יום אלא

לבר משיתא

[מלבד ששת הימים, או פחות מהם הנוספים על הספירה עצמה], כלומר, הרי הספירה עצמה בכל אופן אינה אלא חמשים יום, ואין הכתוב מתיחס אלא לספירה עצמה, ולא לתוספת הימים המרחיקה את סוף הספירה מהיום הקבוע בחודש.

ו

אי מ

ראייתו

דרבי יהודה בן בתירא

, מ"תספר לך" ספירה תלויה בבית דין, הרי יש לפרוך:

ממאי דביום טוב ראשון קאי

הכתוב?

דלמא ביום טוב אחרון קאי

וכפי שנתבאר לעיל על ראייתו הזהה של רבי אליעזר בברייתא הראשונה.

ואם מראייתו של רבי יוסי, שלא בא הכתוב לסתום מאיזו שבת היתה כוונתו, הרי

רבי יוסי נמי חזי ליה פירכא

[אף רבי יוסי עצמו, ראה שיש פירכא על ראיה זו], והיא: מנין שלמחרת יום טוב ראשון של חג מתחילה הספירה, שמא למחרת יום טוב אחרון

והיינו דקאמר

רבי יוסי עצמו: "

ועוד

נאמרה שבת למטה", שלא הוצרך לראייה נוספת אלא משום שיש פירכא על הראיה הראשונה.

ואילו ראייתו השניה של רבי יוסי, וראייתו של רבי שמעון בן אלעזר אין להן פירכא.

גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי, ומצוה למימני שבועי

:

רבנן דבי רב אשי

אכן

מנו יומי ומנו שבועי

[ספרו ימים ושבועות] - אבל

אמימר מני יומי ולא מני שבועי

, ומשום ש

אמר

: ספירה בזמן שאין בית המקדש קיים ואין מקריבים את העומר,

זכר למקדש הוא

ואינו חיוב דאורייתא, ודי במנין הימים ללא השבועות.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את סדר הכנת העומר:

קצרוהו

לעומר על הדרך שנתבארה במשנה הקודמת,

ונתנוהו

בשדה במקום קצירתו

בקופות

.

הביאוהו לעזרה

,

ומהבהבו

[את השעורים כמות שהם]

באור

[באש]

כדי לקיים בו מצות

"

קלי

", וכמו שנאמר "אביב קלוי באש תקריב את מנחת בכוריך",

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים

: לא מיד עם הבאת שיבולי השעורים לעזרה היו מקיימים בהם מצות קלי, ולא באופן זה היו מקיימים בהם את מצות הקלי, אלא: א. משהביאוהו לעזרה, תחילה:

בקנים

רכים

ובקלחות

[קלחי כרוב]

חובטין אותו

, ולא כדרך שעושים תמיד במקל, וזאת,

כדי שלא יתמעך

.

ב. מצות הקלי היתה נעשית באופן זה:

נתנוהו לאבוב

[כלי של נחושת המיועד לכך] וכשהשעורים בתוכו היו מעבירים אותו באש,

ו

אותו

אבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו

. כאן שבה המשנה לפרש את סדר הכנת העומר:

שטחוהו

[לשעורי העומר]

בעזרה, והרוח מנשבת בו

.

נתנוהו

לכל הסאים שקצרו

לריחיים של גרוסות

[ריחיים שדרך לטחון בהם גריסים] שאין טוחנות דק אלא עבה, שאם יטחנו יפה, יעברו הסובין של הקליפה בנפה עם הסולת, וזה הוא שאמר הכתוב "גרש כרמל"

והוציאו ממנו

מכל הסולת הטחון -

עשרון

אחד בלבד, לאחר

שהוא מנופה בשלש עשרה נפה

, וכפי שיתבאר דרך ניפוי העומר לקמן עו ב; ודין זה הלכה למשה מסיני היא.

והשאר

מכל מה שקצרו וטחנו

נפדה

כשאר הקדש, שהרי כל השעורים היו קדושים,

ונאכל

הנשאר לאחר הפדייה

לכל אדם

כשאר הקדש שנפדה.

וחייב

הסולת הנשאר לכשיעשו ממנו עיסה

בחלה

, ומשום שגלגול העיסה שהיא המחייבתת את העיסה בחלה היתה כבר ביד הדיוט -

ו

אולם

פטור

הוא

מן המעשר

, ומשום שהיה המירוח - שהוא המחייב את התבואה במעשר - ביד הקדש, וכפי שיתבאר בגמרא.

רבי עקיבא

חולק ו

מחייב

הן

בחלה ו

הן

במעשרות

, וכפי שיבואר טעמו בגמרא.

גמרא:

תנו רבנן

: כתיב "אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", ומפרשת הברייתא את כל הפסוק:

"

אביב

" -

זה אביב

, ראשית בישול השעורים.

"

קלוי באש

",

מלמד

הכתוב

שהיו ישראל מהבהבין אותו באש, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר

.