Menachot 46b — o Talmud em português

אבדו כבשים,

ויש להביא לחם וכבשים אחרים.

וכמו כן, אם

אבדו כבשים

-

אבד הלחם.

כי לאחר שהוזקקו לא נחלקו רבי עקיבא ובן ננס.

ואם תמצא לומר תנופה אינה עושה זיקה,

יש להסתפק: אם

הביא לחם וכבשים, והונפו, ו

לאחר מכן

אבד הלחם,

ולא אבדו כבשים,

והביא לחם אחר

האם

אותו הלחם טעון תנופה

מחודשת עם הכבשים, שהרי עדיין הוא לא הונף,

או אינו טעון תנופה,

כיון שכבר נתקיימה תנופה בכבשים עם לחם, ודי בכך, כיון שעיקר תנופה היא בכבשים, שבהם נאמרה התנופה, והם המתירים גם ללחם.

ואומרת הגמרא: אם

אבדו כבשים, לא תיבעי לך, דודאי בעי תנופה

[תוס'] בלחם יחד עם הכבשים האחרים, שהרי בכבשים האלו לא התקיימה תנופה, והרי הם המתירים את עצמם ואת הלחם.

כי תיבעי לך, אבד הלחם,

האם יש לחזור ולהניף את הלחם החדש?

ואליבא דבן ננס לא תיבעי לך,

כיון

דאמר כבשים עיקר,

אם כן פשוט שדי בכך שהונפו הכבשים.

כי תיבעי לך

-

אליבא דרבי עקיבא,

הסובר אם אין לחם אין כבשים,

דאמר לחם עיקר,

ועל כן מסתפקת הגמרא

מאי

הדין באופן זה שאבד הלחם אחר תנופה?

וצדדי הספק הם:

כיון דלחם עיקר, בעי תנופה

כדי לקיים תנופה בעיקר הקרבן.

או דלמא, כיון דמתירין דידיה כבשים נינהו,

והם כבר הונפו,

לא צריך תנופה

נוספת בלחם ?

ומסקינן:

תיקו.

כפי שכבר נתבאר לעיל דף מה ב מביאים עם הלחם שני כבשים לקרבן שלמי ציבור, והם המקדשים אותו. ולדעת בן ננס הכבשים מעכבים בהעדרם את הקרבת הלחם. ואף לרבי עקיבא הכבשים מעכבים את הלחם כשהוזקקו זה לזה בשחיטה. מלבד זאת מביאים בגלל הלחם: שבעה כבשים, פר, ושני אילים לעולה, ושעיר לחטאת. אולם קרבנות אלו אינם מקדשים את הלחם ולא מעכבים אותו בהעדרם. ועל חילוק זה שבין שני הכבשים ליתר הקרבנות הבאים עם הלחם שאל אביי:

אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא שני כבשים

, מה היא מעלתם היתרה של שני הכבשים על העולות

דמקדשי

הכבשים את

הלחם

בשחיטתם,

ומעכבי

ללחם בהעדם,

ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים, דלא מקדשי לחם, ולא מעכבי?

אמר ליה: הואיל והוזקקו

כבשי השלמים והלחם

זה לזה בתנופה.

ופרכינן:

והרי תודה, דלא הוזקקו זה לזה

הקרבן והלחמים

בתנופה

[שאין דינם להיות מונפים יחד]

ו

עם זאת

מקדשא

התודה בשחיטתה ללחמי התודה,

ומעכבא

אותם, שאין הלחם בא בלעדיה!?

ומשנינן:

אלא

יש לומר, המקור שהכבשים הם המקדשים את לחמי עצרת, ומעכבים אותם בהעדרם, הוא משום שדינם הוא

כתודה. מה תודה

שהיא

שלמים,

הרי היא מקדשת את הלחם ומעכבת אותו,

אף הכא נמי

כבשי עצרת, שהם

שלמים,

הרי הם מקדשים את שתי הלחם ומעכבים אותם. ואילו שבעת הכבשים, הפר והאילים הם עולות.

ופרכינן:

ומי דמי

קרבן עצרת לתודה? והרי

התם,

בתודה,

ליכא זבחים אחריני בהדיה

השלמים, שהם הזבח היחיד, מה שאין כן בשלמי עצרת, שיש לומר:

הכא, דאיכא זבחים אחריני,

והם הפר האילים ושבעת הכבשים

בהדיה

דלחם,

ליקדשו

גם

הני

וגם

הני,

שיהא דינם של כל הבאים בגלל הלחם שוה? ומשנינן:

אלא,

מקור הדין דהכבשים הם המקדשים הוא מכיון שתורת שלמים עליהם, הרי הם

כאיל נזיר

שהוא שלמים, ומצינו שדוקא איל הנזיר הוא זה שמקדש את המצות שבאות עם קרבנות הנזיר ולא כבש העולה או כבשת החטאת הבאה עמו. וילפינן:

מה קרבן נזיר, אף על גב דאיכא זבחים אחריני,

מכל מקום דוקא

שלמים הוא דמקדשי

למצות,

מידי אחרינא

[העולה והחטאת]

לא

מקדשי.

הכא נמי,

בעצרת,

לא שנא,

שדוקא הכבשים הבאים בתורת שלמים הם המקדשים את הלחם ולכן הם גם המעכבים, אבל לא העולות.

והוינן בה:

והתם

בנזיר עצמו

מנלן

שדוקא איל השלמים הוא זה המקדש את המצות?

ומשנינן:

דתניא

בדרשת הפסוק האמור בקרבן נזיר טהור "

ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות", מלמד,

מלשון "על סל המצות",

שהסל

של מצות

בא חובה לאיל, ושחיטת איל מקדשן

למצות.

לפיכך,

משום שהאיל הוא המקדשן,

שחטו שלא לשמו

שלא לשם שלמים,

לא קדשו הלחם,

[ואפילו אם שחט העולה והחטאת הבאים עמה לשמן לא קדש הלחם. (תוס')].

תנו רבנן: שתי הלחם הבאות בפני עצמן

בהעדר כבשים, ולדעת רבי עקיבא דכבשים אין מעכבין את הלחם -

יונפו

,

ותעובר צורתן

שיפסלו על ידי לינה [הנחשבת כקלקול צורה]

ו

לאחר מכן

יצאו לבית השריפה.

והוינן בה:

מה נפשך

: אם עיקר דינם לאכילה, שבמקום שאין כבשים להתירם לאכילה הרי הם מתירים את עצמם לאכילה [כלשון הגמרא להלן], אם כן

ליכלינהו?!

ואם אין היתר אכילה, משום שאין כבשים להתירם, אם כן

אי לשריפה אתיין

-

לשרפינהו לאלתר!

שכך היא מצותו,

ולמה להו עיבור צורה

לשרפן כקרבנות פסולים? ישרפם בעודם בכשרותם!?

ומשנינן:

אמר רבה לעולם לאכילה אתיין,

ומה שהקשית שאם כן שיאכלם? כך הוא אמנם דינם מן התורה, אלא שחכמים גזרו לשרפם,

גזרה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה

וכשיש כבשים אין לאכול הלחם קודם שחיטתם,

ויאמרו,

בטעות:

אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים?

ומדאכלנום

בלא כבשים אם כן אנו רואים שאין היתרם תלוי בכבשים ואף

עכשיו נמי ניכול!

בטרם שנשחטו הכבשים.

ואינהו,

הטועים בדבר,

לא ידעי

לחלק

דאשתקד לא הוו כבשים,

ולכך

אינהו,

הלחמים,

שריין נפשייהו

[התירו עצמם] לאכילה, מה שאין כן

השתא, דאיכא כבשים,

שוב לא ניתן להם להתיר עצמן, אלא דוקא

כבשים הוא דשרו להו,

ולפיכך אין לאכלם בטרם הותרו על ידי הכבשים. ולכן, הואיל ושתי הלחם קדשום והרי הם, מותרים באכילה מדאורייתא, ונשרפים רק משום הגזירה הנ"ל, אין לשרפם עד שיפסלו בלינה.

ואמר רבה: מנא אמינא לה

שגם שתי הלחם הבאין בפני עצמן לאכילה הם באין.

דתנן

במסכת שקלים:

אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה

: אף שכהנים אינן חייבין לשקול מחצית השקל, שנאמר "כל העובר על הפקודים" והכהנים לא נפקדו, מכל מקום,

כל כהן ששוקל

את מחצית השקל

אינו חוטא,

ואין בחלקו בקרבן הציבור חשש של חולין בעזרה שבא מנדבת יחיד, מפני שמוסר את שקלו לציבור במתנה גמורה.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל הרי הוא חוטא,

שחייבים גם הכהנים במחצית השקל [ומה שנאמר "כל העובר על הפקודים" הכונה היא לעוברים בים סוף, והכהנים בני כ' שנה ומעלה עברו בים סוף, כמבואר במסכת שקלים],

אלא שהכהנים דורשין מקרא זה,

הנדרש להלן,

לעצמן

ולתועלתן ושלא כדין הם דורשים: שכך נאמר בפרשת ויקרא "

וכל מנחת כהן

-

כליל תהיה, לא תאכל",

ואם יהא לנו, לכהנים, חלק בקרבנות ובמנחות ציבור על ידי מחצית השקל שאנו שוקלים,

הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים

גם

שלנו הן,

הרי הם ייחשבו בתור מנחת כהן על ידי שותפותינו,

והאיך נאכלין?

שהרי צריך להיות דינם כדין מנחת כהן שהיא נשרפת כולה!? ומכאן הורו לעצמן שלא לשקול, משום שאם בכל זאת הם נאכלים, ראייה היא שאינם שותפים במנחות אלו

14 .

אלו הם דברי המשנה בשקלים ומהם בא רבה להוכיח דשתי הלחם הבאין בפני עצמן נאכלים.

וקאמר רבה:

הני שתי הלחם,

שעליהם אמרו אותם כהנים "היאך נאכלים",

היכי דמי? אילימא בבאות עם הזבח,

הרי אין כאן דין מנחת כהן שהיא כליל, מפני שדינה כדין הזבח. וראיה לכך,

אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי להו?

ומכאן למדת שלא נאמר דין כליל אלא במנחת כהן הבאה בפני עצמה. ואם כן, הוא הדין שתי הלחם דנאכלים עם כבשי השלמים.

אלא לאו,

על כרחך, באו הכהנים להוכיח משתי הלחם

בבאות בפני עצמן

דאילו היו נחשבות בתור מנחת כהן הן לא היו נאכלות,

ו

היינו

דקתני

"היאך הן נאכלין", אלמא

שתי הלחם הבאות בפני עצמן

לאכילה אתיין.

אמר ליה אביי

לרבה, לדחות ראיה זו:

לעולם בבאות עם הזבח,

ומכאן הוכיחו הכהנים, מדנאכלות, שאין בהן חלק לכהנים.

ודקא קשיא לך מתודה ולחמה

וכי אין כהנים מקריבין תודה ואוכלים את לחמה? תשובתך:

לחמי תודה לא איקרו מנחה!

ועל כן אינם בדין מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, ואילו

שתי הלחם איקרו מנחה שנאמר "בהקריבכם מנחה חדשה לה

'" ולפיכך טענו שאילו היה בהן חלק לכהן הן לא היו נאכלות.

רב יוסף אמר

בנידון דשתי הלחם הבאים בפני עצמן:

לעולם לשריפה אתיין

, ומיישב מה שהקשינו לעיל שאם כן "נשרפינהו לאלתר":

והיינו טעמא דלא שרפינן

אותם בו ביום,

לפי שאין שורפין קדשים

שנפסלו

ביום טוב,

אלא ממתינין למחרת ושורפין, והוא הדין בשריפת שתי הלחם הללו.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

מי דמי

שריפת שתי הלחם לשריפת קדשים פסולים? והרי

התם,

בפסולין,

לאו מצותן בכך, דמעיקרא לאכילה אתו,

אלא שאחר שנפסלו [כגון בנותר או טמא] דינם לשריפה. אבל

הכא,

בשתי הלחם הבאין בפני עצמן,

דמצותן בכך,

שכך דינם מעיקר הבאתן,

לישרפינהו

ביום טוב,

מידי דהוה

[כפי הנעשה]

בפר ושעיר

הפנימיים

של יום הכיפורים,

שדינם בשריפה, וכיון שזו היא מצותן לכתחילה - הרי הם נשרפים בו ביום מחוץ למחנה [ויקרא פרק ט"ז]!? וקיבל רב יוסף את דחיית אביי.

אלא,

חזר בו ו

אמר רב יוסף

טעם אחר מפני מה אין שתי הלחם הבאין בפני עצמן נשרפין בו ביום:

גזירה שמא יזדמנו להם כבשים

בו ביום

לאחר מכאן

בשעה אחרת, ולפיכך משהים את הלחם כדי שיוכל להצטרף עם הכבשים, לכשיזדמנו.

אמר ליה אביי: תינח

הטעם שלך מבאר למה משהה

כל זמן הקרבתם

של כבשים, אבל

לבתר הכי,

לאחר תמיד של בין הערביים,

לשרפינהו,

דהרי אי אפשר להקריב כבשים, ולמה משהים אותם כל הלילה עד למחר?

ומשנינן:

מאי "תעובר צורתן" נמי דקתני, כל זמן הקרבתן!

ואמנם כן אין ממתינים עד למחר אלא עד סוף זמן הראוי להקרבת כבשים

16 .

רבא אמר

: באמת שתי הלחם הבאות בפני עצמן מעיקר דינם מדאורייתא

לאכילה אתיין.

ומכל מקום דינם להשרף

וגזירה משום דרבה,

כמו שאמרנו לעיל שמא יזדמנו להם כבשים בשנה אחרת ויבואו לאכול הלחם בטרם ישחטו הכבשים. אולם, יסוד הדברים שדינם מן התורה הוא באכילה נלמד מדרשה,

ולאו מטעמיה

של רבה, שהוכיח כן ממשנה דשקלים,

אלא מקרא,

כדלהלן:

ואמר רבא: מנא אמינא לה

ששתי הלחם הבאין בפני עצמן דינם לאכילה?

דכתיב

בענין לחמי עצרת "

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה

[וגו']

בכורים לה'."

הקישן הכתוב לביכורים, ומכאן למדנו עיקר דין הבאה ללחם בפני עצמו,

מה בכורים

באין

בפני עצמן, אף שתי הלחם

יכולים לבא

בפני עצמן. ומינה

אנו למדים -

מה בכורים לאכילה, אף שתי הלחם נמי לאכילה,

גם באופן זה שדומין לביכורים, והיינו כשבאין בפני עצמן.