Menachot 45b — o Talmud em português

וכמו כן,

ואם היו להם

דמים עבור

אילים מרובין

כנדרש,

ולא היה להן

דמים עבור נסכיהם כ"

איפתן",

שהיא המידה הראויה להם,

יביאו איל אחד ואיפתו, ולא יקרבו

האילים

כולם בלא איפות

הראויות לנסכיהם.

מתניתין:

בפרשת אמור נכתבו שתי מערכות של קרבנות הקשורות להבאת שתי הלחם בעצרת.

א. כבשים, פר, ואילים

לעולה,

ושעיר

חטאת.

ב.

שני כבשי שלמים,

שעמם מניפים את שתי הלחם, ושחיטת הכבשים מקדשת את שתי הלחם, ומתירה אותן באכילה.

הקרבנות הבאים עם שתי הלחם [האמורים בפרשת אמור], והם:

הפר, והאילים, והכבשים,

הבאים לעולה,

והשעיר

הקרב לחטאת -

אין מעכבין את הלחם,

והוא קרב גם בלעדם.

ולא הלחם מעכבן,

והרי הם קרבים גם ללא לחם.

כל זאת ביחס לעולות ולחטאת. אבל ביחס לשני הכבשים שהם שלמי ציבור והם מונפים ביחד עם הלחם, ואף מקדשין אותו, ומתירים אותו לאכילה בשחיטתן, נחלקו התנאים האם מעכבים הכבשים את שתי הלחם, או האם מעכבים שתי הלחם את הכבשים.

הלחם מעכב את הכבשים,

ובלא לחם אין כבשי השלמים קרבים.

ואין הכבשים מעכבין את הלחם

ובהעדר כבשים בא הלחם בלעדיהם,

דברי רבי עקיבא.

אמר רבי שמעון בן ננס: לא כי

, אלא הכבשים הם אלו

שמעכבין את הלחם,

שאין הלחם קרב בלא כבשים.

והלחם אינו מעכב את הכבשים,

אלא הם קרבים גם בלא לחם. וההוכחה לכך:

שכן מצינו, כשהיו ישראל במדבר מ' שנה

ולא ניתן היה להביא לחם, לפי שאינו בא אלא מתבואת ארץ ישראל, ובכל זאת

קרבו הכבשים בלא לחם.

ומכאן ראיה, ש

אף כאן,

כאשר אין לחם,

יקרבו כבשים בלא לחם.

אמר רבי שמעון: הלכה כדברי בן ננס

, שרק הכבשים הם המעכבים את הלחם

2 .

אבל אין הטעם

וההוכחה לדין זה

כדבריו

של בן ננס, משום שהוא אומר שבמדבר קרבו כבשי שלמים, ולא היא!

שכל האמור בחומש הפקודים,

קרבנות מוספי עצרת שנאמרו בחומש במדבר בפרשת פנחס,

קרבו במדבר. וכל האמור בתורת כהנים

שהוא ספר ויקרא וכגון אלו ז' כבשים ופר ואלים לעולה, וכבשי השלמים, הבאים עם שתי הלחם -

לא קרב במדבר.

ואם כן, שגם כבשי השלמים הבאים עם הלחם, הכתובים בפרשת אמור בספר ויקרא, לא קרבו בטרם בואם לארץ, אין הוכחה על הקרבתם אפילו בלא שתי הלחם, כי במדבר לא קרבו לא לחם ולא כבשים,

ומשבאו לארץ קרבו אלו ואלו.

ומפני מה אני אומר כדעתו

של בן ננס ש

יקרבו כבשים בלא לחם,

אף שאני חולק על הוכחתו?

מפני

שהכבשים מתירין את עצמן

, ואף את שתי הלחם, לאכילה, שאין היתר האכילה של שני הכבשים תלוי בעשיית "מתיר" כלשהו בשתי הלחם, ולכך, יכולים להביא את הכבשים אף בשעה שאין מביאין את שתי הלחם.

ולא הלחם

בא

בלא כבשים,

לפי

שאין לו מי יתירנו,

שאין שתי הלחם מותרות באכילה עד שיקרבו הכבשים.

גמרא:

תנו רבנן

: כתוב "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים. ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים".

ודרשינן לפסוק זה: "

והקרבתם על הלחם"

-

חובה על הלחם.

דמשמע מכאן שאין שני כבשי עצרת קריבין בלא לחם, ואין שתי הלחם קריבין בלי שני הכבשים.

ובסוף הפסוק כתוב: "

שבעת כבשים תמימים"

-

אף על פי שאין לחם!

שהרי פשוט שאין שבעת הכבשים, שהם עולה, הכתובים בפסוק זה, מעכבים את הלחם.

אם כן, מה תלמוד לומר

בתחלת הפסוק "

על הלחם"?

מלמד שלא נתחייבו בשני הכבשים קודם שנתחייבו בלחם, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר: יכול כבשים האמורים כאן,

בחומש ויקרא בפרשת אמור,

הן הן

אותן

כבשים האמורים

בפרשת פנחס

בחומש הפקודים,

ואין כאן שתי מערכות נפרדות של קרבנות?

אמרת, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים

אתה רואה כי

אינן הן.

שבפרשת אמור כתוב פר אחד ושני אילים, ובפרשת פנחס כתוב שני פרים ואיל אחד.

אלא,

למדת כי

הללו

שבחומש הפקודים

באין בגלל עצמן ל

קרבן מוסף,

והללו

שבחומש ויקרא

באין בגלל הלחם.

נמצא, מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר

שאין לו קשר ללחם,

ומה שאמור בתורת כהנים,

שהוא בא בגלל הלחם,

לא קרב במדבר,

כיון שעדיין לא נתחייבו על הבאת הלחם.

ומקשינן:

ודילמא

רק

פרים ואילים,

שיש בהם שינוי בין הפרשיות,

לאו אינהו נינהו.

הא כבשים,

שבשתי הפרשיות כתוב בהן שבעה,

אינהו נינהו,

שהכבשים הנזכרים בפרשת אמור הם אותם שבפרשת פנחס, ואין קרבים ארבעה עשר כבשים אלא רק שבעה?

ומשנינן:

מדהני

הפרים והאילים

אישתנו, הני נמי

הכבשים האמורים בשתי הפרשיות אינם אותם כבשים, אלא

דאחריני

הם, משום ששתי פרשיות חלוקות הן.

ופרכינן:

ופרים ואילים,

ששינה הכתוב במספרם בשתי הפרשיות,

ממאי דאישתנו? דילמא הכי קאמר רחמנא,

שהדבר תלוי ברצונו,

אי בעי

להקריב

פר ושני אילים, ליקרב. אי בעי

להקריב

שני פרים ואיל אחד, ליקרב?!

ומשנינן:

מדאישתני סדרן,

שבפרשת אמור נאמרו בסדר זה: כבשים, פר, אילים. ואילו בפרשת פנחס סדרם: פרים, איל, כבשים.

שמע מינה

משינוי הסדר, כי

אחריני נינהו,

ויש כאן שני סוגי קרבנות נפרדים: קרבנות בגלל הלחם, וקרבנות מוסף לחובת היום.

שנינו במשנתנו:

הלחם מעכב את הכבשים, ואין הכבשים מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבא

5 .

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי עקיבא?

ומפרשינן: ממה שנאמר בפרשת אמור "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן", ולשון "יהיו" מתפרש לעיכוב, אלא שעדיין אין מבואר אם נאמר "יהיו" על הכבשים או על הלחם, ולמד רבי עקיבא מגזרה שוה:

גמר "יהיו"

האמור בפסוק זה

מ"תהיינה"

האמור לעיל על החלות או שתי הלחם "סלת תהיינה".

מה להלן

נאמר "תהיינה" ב

לחם אף כאן

נאמר "יהיו" ב

לחם.

ומבארינן טעמו של בן ננס:

ובן ננס,

החולק וסובר כי דוקא הכבשים הם המעכבים את הלחם ולא הלחם מעכב את הכבשים,

גמר

בגזרה שוה אחרת, "

יהי יהיו". מה להלן כבשים,

שנאמר בשבעת הכבשים "

יהיו

עולה לה' "

אף כאן

שנאמר "קודש יהיו לה' לכהן", משמעות "יהיו" לעיכובא מתייחסת

לכבשים,

ולא לשתי הלחם.

ומקשינן:

ובן ננס נמי

, שלמד "יהיו" מכבשי העולה על כבשי השלמים,

נילף מ"תהיינה"

האמור בלחם, ללחם הדומה לו,

מה להלן לחם אף כאן לחם,

ולא ילמד מכבשי העולה לכבשי השלמים, שהם קרבנות חלוקים.

ומשנינן:

דנין "יהיו" מ"יהיו"

שדומין בלשון,

ואין דנין "יהיו" מ"תהיינה"

שהלשון חלוק, על אף שהענין יותר דומה.

ופרכינן:

מאי נפקא מינה

בחילוק הלשון לענין גזרה שוה?

הא תנא דבי רבי ישמעאל

לענין נגעי הבתים שניתן ללמוד בגזרה שוה של "

ושב הכהן" "ובא הכהן"

מפני שמשמעות שתי המילים שוה, כי

זהו שיבה, זהו ביאה?

ומשנינן:

הני מילי

שאין דיוק הלשון קובע,

היכא דליכא דדמי ליה,

שאז ניתן ללמוד גזירה שוה לפי המשמעות,

אבל היכא דאיכא דדמי ליה

בדמיון הלשון,

מדדמי ליה ילפינן,

ואף שיש אפשרות ללמוד באופן אחר - ביתר דמיון של הענינים הנלמדים - אין למדים אלא מן הדומה בלשון.

והדרינן להקשות לרבי עקיבא:

ורבי עקיבא נמי לילף "יהיו" מ"יהיו"?

כיון שיש להעדיף דמיון הלשון על פני דמיון הענין!?

ומפרשינן: הוא סבר:

דנין

את שתי הלחם שהם

דבר שמתנה לכהן, מדבר שמתנה לכהן,

לחם וכבשי שלמים, ועל כן למד מ"סולת תהיינה" הנאמר בחלות.

לאפוקי

מן האפשרות ללמוד בגזירה שוה מ

הני

שבעת כבשים,

דעולות נינהו

, ואין בהם לכהן כלום דקריבין כליל הילכך אין ראוי ללמוד מהן על הלחם, אלא דמיון הענין עדיף על דמיון הלשון.

ומפרשינן עוד באופן אחר מחלוקתם אם כבשים מעכבים או לחם מעכב:

ואיבעית אימא בקרא גופיה קא מיפלגי

ולא בגזרה שוה אלא במה שנאמר "

קדש יהיו לה' לכהן",

ולשון "יהיו" מלמד עיכוב.

רבי עקיבא סבר

בלחם הכתוב מדבר, וטעמו:

איזהו דבר שכולו לכהן

ואין בו חלק למזבח

הוי אומר זה לחם

ולא כבשים, שאף בשלמים יש חלק למזבח, והיינו אימוריהן.

ובן ננס

סובר

מי כתיב "קודש יהיו לכהן"?

שאילו נאמר כך אכן משמע שמדובר במה שכולו לכהן, הרי "

קודש יהיו לה' לכהן" כתיב,

ולפיכך כך מתפרש הכתוב:

איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן?

הוי אומר אלו כבשים

, הקרבים שלמים! שהכהן נוטל מהם את החלק הנאכל כדין שלמי ציבור, ועליהם נאמר בפסוק לשון עיכוב "קודש יהיו לה' לכהן".

ותמהינן:

ורבי עקיבא

מדוע לא סבר לפרש כן, ואמאי דייק מלשון "לה' לכהן" שמדובר בדבר שכולו לכהן?

ומשנינן:

מי כתיב "קודש יהיו לה' ולכהן"

בו' החיבור? שאז היה מתפרש שמדובר בדבר הניתן לשניהם. "

לה' לכהן" כתיב,

בלא ו' החיבור, ועל כן אין לפרש כבן ננס. ומה שהוזכר "לה'" בלחם שכולו לכהן, הוא

כדרב הונא. דאמר רב הונא: קנאו ה', ונתנו לכהן!

דהיינו, שהכהנים משולחן גבוה זוכים. ואם כן, הכתוב מדבר בלחם, שעליו אמר הכתוב לשון עיכוב - "יהיו" !

אמר רבי יוחנן

: על אף ששנינו במשנתנו שלרבי עקיבא אין הכבשים מעכבין את הלחם, ולרבי שמעון ולבן ננס אין הלחם מעכב הכבשים, כל זאת הוא קודם שנוצרה זיקה ביניהם,