Menachot 42a — o Talmud em português

ודחינן:

לא.

מה שאמרו

אין לה שיעור,

הכוונה היא שאין לה שיעור

למעלה,

ויכול לעשות את אורך החוטים כמה שירצה,

אבל יש לה שיעור למטה.

ומוכחה הגמרא שזו היא כוונת הברייתא:

דאי לא תימא הכי

יהיה קשה המשך הברייתא: "

כיוצא בו לולב אין לו שיעור"

וכי

הכי נמי

נוכל לפרש

דאין לו שיעור כלל? והתנן: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר?

! אלא

, בהכרח, הכוונה ש

אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה.

ו

הכי נמי

הכוונה בדין ציצית ש

אין לו שעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה.

[והדין בברייתא: "אין ציצית אלא משהו" הכוונה שאם היו החוטים בתחילה גדולים ונחתכו ונשאר משהו, מכל מקום הציצית כשירה

1 .

אבל ודאי בתחילה צריך שיעור].

תנו רבנן

: "ועשו להם

ציצית"

אין ציצית אלא ענף! דהיינו, חוטים התלויים משפת הבגד.

וכן הוא אומר

: "וישלח תבנית יד

ויקחני בציצית ראשי".

הרי שציצית היינו חוטים או שערות היוצאין ממקום מסוים.

ואמר אביי: וצריך לפורדה

להפריד את חוטי הציצית שלא יסתבכו זה בזה, אלא יהיו

כי צוציתא דארמאי

[כבלורית של עובדי כוכבים], שדבוקות השערות מלמטה ופרודות מלמעלה

2 .

תנו רבנן: הטיל

ציצית

על

שפת חודה של

קרן

הבגד,

או

שהטילה

על הגדיל

שהוא חוט עבה וחזק שתופרין בשפת הבגד כדי שלא יקרע הבגד

כשירה,

אף שלא הרחיק את חוטי הציצית משפת הבגד.

רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן.

ומביאה הגמרא את דברי רב גידל אמר רב שגם הוא מצריך להרחיק חוטי הציצית מכנף הבגד, וביאר טעמו של דין זה.

ואמרינן:

כמאן אזלא הא דאמר רב גידל

אמר רב: ציצית צריכה שתהא

תולה

ונוטפת על הקרן.

ולפיכך צריך לתלותה למעלה מן השפה, ולהרחיקה משני צידי הכנף כשיעור שיבואר להלן, שעל ידי כך תהא "נוטפת" הציצית ונסמכת על הקרן. ולמדים אנו הלכה זו ממה

שנאמר

"ועשו להם ציצית

על כנפי בגדיהם",

שתהא הציצית נוטפת על כנפי בגדיהם.

כמאן

אמרה רב גידל להלכה זו

כרבי אליעזר בן יעקב,

שפסל ציצית התלויה בשפת הבגד, אבל רבנן הכשירוה.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: וצריך שירחיק

הציצית משפת הבגד בשיעור

מלא קשר גודל

[שהוא כשיעור האגודל מתחילתו עד הפרק הראשון שבו] משני צידי הכנף, ואם הרחיק פחות משיעור זה, נחשב כתולה על הקרן, ופסול.

וכעין זה אמר רב פפא לעיל [מא ב] שצריך ליתן חוטי הציצית בתוך שלש אצבעות משפת הבגד ולא יותר.

ומבארת הגמרא:

איצטריך

גם את דברי

דרב פפא, ואצטריך

גם את דברי

רבי יעקב,

ואי אפשר ללמוד דין אחד מהשני.

דאי

היינו יודעים רק את דברי

מדרב פפא, הוה אמינא

שהדין שאמר רב פפא צריך לתלות הציצית

תוך שלש

אצבעות, היינו

דלא לירחיק

משפת הבגד

טפי

משיעור זה, אבל

כמה דמקרב

לשפת הבגד

מעלי

ויוכל לשים הציציות אפילו בחודה של שפה, לכך

אצטריך

ל

דרבי יעקב

שאמר שצריך להרחיקה משפת הבגד כשיעור קשר גודל.

ואי

היינו יודעים רק את הדין שאמר

מדרבי יעקב, הוה אמינא

שמה שצריך שיעור של

מלא קשר גודל

היינו

דלא ליקרב טפי

לשפת הבגד, אך

כמה דמרחיק מעלי

ועדיף להרחיק כמה שיותר משפת הבגד, לכך

צריכי

לשני הדינים, להשמיענו שאין להרחיק מהשפה יותר משלש אצבעות, וכן אין לקרב לשפה פחות ממלא קשר גודל

5 .

רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי,

חזייה,

ראה

רב סמא לקרניה דגלימא,

את קרן בגדו

דרבינא דסתר,

שהתרחב הנקב, וירד הגדיל למטה, עד ד

בצר,

[נפחת] המרחק מהחוטים לשפת הבגד פחות

ממלא קשר גודל.

אמר ליה

רב סמא לרבינא: וכי

לא סבר לה מר להא דרבי יעקב

שצריך להרחיק את הגדיל מהשפה כמלא קשר גודל?

אמר ליה

רבינא לרב סמא: מה שאמר רבי יעקב שצריך שירחיק כמלא קשר גודל

בשעת עשיה

דציצית

איתמר.

ואני אכן בשעת עשיה הרחקתי את הגדיל בשיעור זה, ורק אחר כך התרחב הנקב וירד הגדיל למטה מן השיעור.

כששמע רב סמא תשובתו דרבינא,

איכסיף,

על שלא ידע שבשעת עשיה אתמר.

אמר ליה רב אשי לרב סמא:

לא תתקיף לך,

אל תצטער על דבר זה, ד

חד מינייהו

מבני ארץ ישראל [רבינא היה מבני ארץ ישראל [חשוב כתרי מינן מבני בבל], שבני ארץ ישראל פקחים וחריפים

7 .

עתה מביאה הגמרא שלש דעות בענין חוטי הציצית, וצורת תלייתן בבגד:

רב אחא בר יעקב רמי

[היה נוטל]

ארבע

חוטי ציצית

ועייף להו מיעף

[היה כופלן לשמונה קודם שיתלם בכנף]

ומעייל להו בגלימא,

היה מכניס את חוטי הציצית במקום של הכפל לנקב הטלית באופן שהיתה נוצרת כמין טבעת במקום הכפל, ואחר כך

אביק ליה מיבק,

[היה נוטל את שמונת ראשי החוטין וחוזר ומכניסן לתוך הכפל כך שהיו תלויין בעניבה בטלית]. והסיבה שעשה כך משום ד

קסבר בעינן תמניא

שמונה חוטין

בגלימא

עצמה,

כי היכי דליהוי "גדיל" "גדילים" במקום פתיל.

וכך דרש: כתיב "גדילים תעשה לך", וגדיל עצמו הוא לכל הפחות שני חוטים, שחוט אחד לא שייך לגודלו, ומדכתיב "גדילים" משמע שני גדילים והיינו ארבעה חוטין, וכשכופלן הם שמונה. וסובר שכל השמונה צריכים להיות תחובים בבגד, ולא שיתחוב ארבעה חוטים ורק הענף יהא שמונה חוטים.

רבי ירמיה מדפתי רמי תמניא

חוטים ומכניסם בנקב הטלית, וכופלן באמצע ונמצא

דאינהו שיתסר

[שאחר שכופלן נעשים לששה עשר חוטים תלויים]

ולא אביק להו

[אינו עונבם] אלא כורך עם אחד החוטים את החמשה עשר חוטין. וגם לדבריו יש שמונה חוטים בנקב הבגד, כדעת רב אחא.

מר בריה דרבינא עביד

לציצית

כדידן,

מכניס ארבע חוטים לנקב וכופלם באמצע ונמצאו שמונה חוטים תלויים מן הכנף.

רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי,

ראה את רב אדא בר אהבה כשהוא מטיל חוטי ציצית לטליתו,

וקא מברך "לעשות ציצית".

אמר ליה

בלשון לגלוג:

מאי ציצי

דקא

שמענא?

הרי

הכי אמר רב

: עשיית

ציצית אין צריכה ברכה.

כי נח נפשיה דרב הונא, על רב חסדא למירמא

להקשות מדברי

דרב א

מימרא

דרב

עצמו, שלכאורה סותרים זה לזה. וכך הקשה:

ומי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה? והא אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית

שעשאה

עובד כוכבים שהיא פסולה? שנאמר

"דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית",

ודרשינן:

בני ישראל

יעשו ולא העובדי כוכבים יעשו.

והוינן בקושית רב חסדא:

והאי מאי רומיא?

והרי שני אימרות אלו אינן סותרות זו את זו?

אמר רב יוסף: קסבר רב חסדא

ש

כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים,

אם עשאה

ישראל אין צריך לברך,

שאין יכול לומר "אשר קדשנו במצוותיו" שהרי עובד כוכבים גם כשר בה

10 .

ו

כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים, בישראל צריך לברך,

וכיון שסובר רב שציצית אינה כשרה בעובד כוכבים, אם כן לפי כלל זה היה צריך לברך, וקשה מדוע אמר רב שאין צריך לברך.

ומקשינן: וכי

כללא הוא

דבר זה?

והרי

מצינו ל

מילה דכשירה בעובד כוכבים.

דתניא: עיר שאין בה רופא

[מוהל]

ישראל ויש בה רופא ארמאי

[גוי],

ורופא כותי ימול ארמאי ואל ימול כותי!

לפי שהכותים מלים לשם הר גריזים ולא לשם ה',

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר

: ימול

כותי ולא

ימול

ארמאי!

מפני שחשוד על שפיכות דמים.

על כל פנים, למדנו כאן שגוי כשר למול, ובזה לא נחלקו.

ומאידך,

ובישראל

שמל

צריך לברך, דאמר מר: המל אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה",

ואם כן, מילה כשירה בעובד כוכבים וישראל מברך עליה, וזהו נגד הכלל של רב חסדא!?

ומשנינן:

מידי הוא טעמא

שאמר רב חסדא כלל זה

אלא לרב,

ולדעת

רב

לא קשה ממילה, שרב הרי

מיפסל פסיל

מילה בעובד כוכבים.

דאיתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר

: מדכתיב "

ואתה את בריתי תשמור"

ודרשינן לנימול כמותך אני מוסרו!

רבי יוחנן אמר

: מדכתיב "

המול ימול",

ודרשינן:

המל ימול!

ומי שאינו מצווה במילה לא ימול. וכיון שלרב גוי אינו כשר למילה משום כך ישראל מברך עליה.

ואמרינן: דין

סוכה מסייע ליה

לרב חסדא, ומאידך דין

תפילין הוי תיובתיה.

ומפרשת הגמרא:

הרי סוכה דכשירה בעובד כו כבים.

דתניא: סוכת עובדי כוכבים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותיים, סוכה מכל מקום כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה.

ובישראל אין צריך לברך, דתניא: העושה

סוכה לעצמו

אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, נכנס לישב בה אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו

וצונו לישב בסוכה. ואילו

ברכת "

לעשות סוכה" לא מברך.

וזה מסייע לרב חסדא שדבר שכשר בעובדי כוכבים אין ישראל מברך על עשייתו.