Menachot 15a — o Talmud em português

רבנן סברי

כי אף על פי שאין ריצוי הציץ מועיל להתיר באכילה את מה שנטמא, מכל מקום

הציץ מרצה על אכילות

לענין שיהא זה חשוב קרבן גמור וזריקה מעולה אף על פי שנטמא, וכיון שהחלות והסדרים הנם דבר הנאכל לכהנים יש בהם ריצוי ציץ וזריקת דמם בכשרות היתה. ואם כן הרי החלה הטהורה הותרה מחמת זריקת הדם, וכמו כן לענין הסדר הטהור שהותר על ידי הקטרת הבזיך. ואמנם, אף על פי שחשוב זה קרבן מעולה, מכל מקום אין החלה הטמאה ניתרת באכילה, שהרי הזהירה תורה לבלתי אכול את הקודש הטמא, שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל".

ורבי יהודה סבר, אין הציץ מרצה על אכילות,

ומשום כך לא היתה זריקת הדם בכשרות, ולכך אף החלה הטהורה לא הותרה באכילה מחמתו.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא

דברים שדינן להיות

עולין

למזבח ונטמאו,

ד

לדעת כולם

הציץ מרצה על העולין, ו

אף על פי כן

פליגי

רבי יהודה וחכמים אף בזה.

דתניא, נטמא אחד

מן

הבזיכין

אשר דינם לעלות על המזבח,

רבי יהודה אומר שניהם ייעשו

על המזבח

בטומאה

לפי שקרבן ציבור דוחה את הטומאה. ואף את הבזיך הטהור רשאי הוא לטמא על ידי שיגיעם זה לזה באופן שיטמא גם השני,

לפי שאין קרבן ציבור חלוק

והבזיך הטהור חשוב טמא גם אלמלא הגעתו לבזיך הטמא.

וחכמים אומרים, הטמא

יוקטר

בטומאתו והטהור בטהרתו.

ומעתה, מאחר ולדעת הכל הציץ מרצה על הבזיכים העולים על המזבח, אם כן מדוע לדעת רבי יהודה רשאי הוא לטמא את השני, והרי יש כאן הקטרה מעולה מחמת ריצוי הציץ, ואם כן אותו הבזיך הטהור - בטהרתו הוא עומד, ואסור לטמא את הטהור!?

ועוד

קשה, והרי

אמר רב אשי, תא שמע

: לענין קרבן פסח אשר ניתן להקריבו בטומאת צבור,

רבי יהודה אומר, אפילו

אם רק

שבט אחד טמא

בי"ד בניסן

וכל

יתר

השבטים טהורין, יעשו

כולם את הפסח

בטומאה

כדין ציבור שנטמא, כי סובר רבי יהודה, שבט אחד קרוי קהל וטומאתו נדחית מפני קרבן פסח, ושאר השבטים גם כן עושים עמו בטומאה

לפי שאין קרבן ציבור חלוק

. ולחכמים שאר השבטים הטהורים עושים פסח ראשון, והשבט שנטמא יעשה פסח שני.

והכא מאי הציץ מרצה איכא,

הרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא רק על טומאת הקודש!?

ועוד, האמר רבינא, תא שמע

מהשנוי במשנתנו:

נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרין, רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים, הטמא בטומאתו והטהור ייאכל.

ואם איתא

שמחלוקתם הינה בדין ציץ מרצה על אכילות, מדוע נימק רבי יהודה את טעמו בזה שאין קרבן ציבור חלוק, הרי

לפי שאין הציץ מרצה על אכילות מיבעי ליה

לומר?

אלא אמר רבי יוחנן: תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה

ששנאה מרבותיו

שאין קרבן ציבור חלוק

ואם נטמא חלק ממנו נפסל כולו.

מתניתין:

התודה

שחישב עליה מחשבת פיגול, הרי היא

מפגלת את הלחם

דהיינו ארבעים חלות הבאות עם הקרבן,

והלחם

שחישב עליו

אינו מפגל את התודה

והאוכלה אינו ענוש כרת.

כיצד? שחט את התודה

במחשבה על מנת

לאכול ממנה למחר

-

היא והלחם מפוגלין!

אבל אם שחטה על מנת

לאכול מן הלחם למחר

-

הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת!

וכן

הכבשים

של עצרת

מפגלין את

שתי

הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד?

השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר

-

הם והלחם מפוגלין!

אבל אם שחטן על מנת

לאכול את הלחם למחר

-

הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין!

גמרא:

ומקשינן:

מאי טעמא

בזה שהתודה מפגלת את הלחם?

אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא, מנין ללחמי תודה שנקראו תודה, שנאמר "והקריב על זבח התודה חלות"

[ויקרא ז] שמשמע בזה שהתודה הן החלות, שאם לא כן, היה לו לכתוב "והקריב חלות על זבח התודה". ומטעם זה שקרויות החלות תודה משום כך נאמר שאם פיגל בתודה נתפגלו החלות, אזי יקשה,

אי הכי איפכא נמי,

שאם פיגל בלחם תתפגל גם התודה?

ומתרצינן:

הא לא קשיא,

כי אמנם

לחם איקרי תודה

מטעם זה שאמרנו, ולכך אם חישב לאכול מן התודה למחר יש בכלל מחשבתו גם לאכול מן הלחם למחר. אבל

תודה

דהיינו הבהמה

לא איקרי לחם

וכשחשב לאכול מן הלחם אין בכלל דבריו לאכול מן התודה, ולכך אם פיגל בלחם לא התפגלה התודה.

ומקשינן: טעם זה מבאר אמנם את דין התודה המפגלת את הלחם כי מצינו בכתוב שקרוי תודה. אולם

אלא הא דקתני "הכבשים

של עצרת

מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים", לחם היכא אשכחן דאיקרי כבשים

שנאמר משום כך שהמחשבה על הכבשים כוללת בתוכה את הלחם!?

ומתרצינן:

אלא היינו טעמא

בדיני המשנה,

לחם גלל

[בגלל]

תודה,

דהיינו התודה עיקר והלחם טפל לה, ששחיטת התודה מקדשת את הלחם, ולכך אם פיגל בתודה נתפגל גם הלחם,

ואין תודה גלל לחם

ולכך פיגל בלחם לא נתפגלה תודה, וכן

לחם גלל כבשים,

ששחיטת כבשים מקדשת את הלחם,

ואין כבשים גלל לחם.

וצריכי,

למשנתנו יש צורך להשמיע דין זה גם בתודה וגם בכבשים.

דאי אשמעינן תודה

בלבד , הייתי סובר כי דווקא

התם הוא דכי מפגל בלחם לא מפגלא תודה, משום דלא הוזקקו זה לזה בתנופה,

שאין מניפין אותן ביחד.

אבל כבשים, דהוזקקו זה לזה,

דהיינו הלחם והכבשים,

בתנופה, אימא כי מפגל בלחם ליפגלי נמי כבשים.

וכן אם היתה המשנה שונה רק את דין הכבשים, הייתי סבור שדווקא בזה מפגלים הכבשים את הלחם מחמת שהוזקקו זה לזה בתנופה, ומה שאין כן בתודה, משום כך

צריכא

לשנות את דין שניהם.

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: השוחט את התודה

וחישב בעת שחיטתה

לאכול כזית ממנה ומלחמה

דהיינו חצי זית מזה וחצי זית מזה

למחר, מהו? לאיפגולי תודה לא מבעיא

לי

ופשוט שהיא עצמה לא נתפגלה, כי

השתא

אם חישב לאכול את הכזית

כולו מלחמה

-

לא מיפגלא התודה

על ידי זה, אף על פי שזו מחשבה גמורה שאינה צריכה לצירוף מחשבה אחרת, והיינו משום ששנינו במשנה שהמחשבה על הלחם אינה מפגלת את התודה. כשחישב לאכול

ממנה ומלחמה

שאין שיעור פיגול במחשבת הלחם וזקוקה היא לצירוף של מחשבת חצי זית האחרת

מיבעיא

שלא יחול בזה פיגול!?

כי קמיבעיא לי

לענין

איפגולי לחם, מי מצטרפה

המחשבת חצי זית ב

תודה

למחשבה בלחם

לאיפגולי ללחם, או לא?

אמר ליה: אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת

וכדין מפגל בלחם לבדו.

ומקשינן:

ואמאי

נתפגל הלחם,

לימא קל וחומר: ומה תודה המפגל

את הלחם שסייעה בפיגולו, אף על פי כן היא עצמה

אין מתפגל

כפי שאמרנו שהתודה אינה מפוגלת, חצי זית של הלחם

הבא לפגל

את התודה

ולא פיגל, אינו דין שלא יתפגל?