Meilá 7a — o Talmud em português

מחשבין

, מחשבת פיגול,

על האבוד ועל השרוף

. בשר זבח שחציה נאבד או נשרף, והכהן זורק את הדם וחושב על כזית מאותו בשר שנאבד או נשרף שיאכלנו חוץ לזמנו, מחשבתו [הדמיונית שאינה מציאותית!] קובעת דין פיגול לשאר הבשר שנשאר .

ומקשינן :

והא אבוד ושרוף לא איתינון

, לא נמצאים

בעולם, ואפילו הכי קתני

[לימדוני חבירי שבגולה]

מחשבין

עליהן.

ו

על כן , קשה:

מי אמר רב אסי הכי? הא בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: חישב

בשעת הולכה

לנשפכין למחר

, שיזרוק מחר ["חוץ לזמנו"] מן הדם שנשפך מן הכוס [כלי קבלת הדם] על רצפת העזרה,

מהו?

האם הוי פיגול או לא? וצדדי ספק הם: היות ודם זה כשר לזריקה, לכן מועילה עליו מחשבת פיגול, ומאידך, הואיל ואין מצוה לאספו, והולך לאיבוד, לא הוי מחשבת זריקתו מחשבת פיגול.

[ולצד זה מוכח שרב אסי סובר שאין מחשבין על האבוד].

אמר ליה רב זירא

לרב אסי:

כבר שנית

לנו "אלל"!

"אלל" הוא גיד צואר הבהמה, ודינו מבואר במשנה במסכת חולין, [קכא א] שמאחר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, אינו מצטרף להבשר לשיעור כזית לגבי טומאת נבילות.

ומאותו הטעם אמרה הגמרא במסכת זבחים [לה א], כיון שהוא דבר שאין הדרך לאכלו, לכן, אם חשב עליו מחשבת פיגול, השוחט את הזבח על מנת לאכול את ה"אלל" חוץ לזמנו, אינו פיגול.

ופושט רבי זירא:

אלמא

, מוכח,

האי "אלל" כיון דלית ביה מששא

, אינו חשוב, והוא דבר ההולך לאיבוד,

לא מהני ביה מחשבה

, ואין הזבח פיגול. אף על גב שאם רצה לאכלו אוכלו כבשר,

הני נשפכין נמי, כיון דלאיבוד אזלי

, ליסוד המזבח,

לא מהניא בהו מחשבה

של פיגול.

ורב אסי קיבל הוכחת רבי זירא מ"אלל", ונפשט לו ספיקו, ואין מחשבין לנשפכין, משום שהולכין לאיבוד.

אלא

, אם כן

דקתני

רב אסי: מחשבין

על האבוד ועל השרוף, קשיא

, הרי רב אסי עצמו סובר שאין מחשבין על דבר ההולך לאיבוד?

אמר רבא

: אכן, אין מחשבין על דבר האבוד, ומה ששנה רב אסי: מחשבין על האבוד ועל השרוף, אין הכוונה שכבר אבד ונשרף, אלא

אימא

, פרש!

על העומד לאיבוד ועל העומד לישרף

, ועדיין לא נאבד ולא נשרף. כגון: זרק חתיכת בשר או חתיכת אימורים בפי כלב ובפי כבשן אש , וטרם שהגיע לפי הכלב או הכבשן זרק את הדם במחשבת פיגול.

וכיון שבשעת המחשבה, עדיין לא היה אבוד, לכן הוי מחשבת פיגול . ואינו דומה לחישב לנשפכין.

הגמרא ממשיכה לבאר דברי רבי עקיבא.

אמר רב פפא: לא אמר רבי עקיבא "זריקה מועלת ליוצא", אלא שיצא בשר. אבל יצא

דם

ונפסל, וחזר והכניסו וזרקו,

אין

זריקה מועלת ליוצא

, כיון שהדם עצמו פסול. מפני שאין שום "הרצאה" בפסולי הדם, אלא לגבי פיגול בלבד, מגזירת הכתוב, שנאמר גבי פיגול "לא ירצה", ודרשינן "כהרצאת כשר כן הרצאת פיגול".

תניא נמי הכי

, וכן שנינו ברייתא :

שחט בשתיקה

, בלי מחשבה הפוסלת,

ויצא דם

מחוץ לעזרה,

אף על פי ש

הכניסו ו

חזר וזרקו, לא עשה ולא כלום!

הילכך:

בקדשי קדשים, מועלין בו, בקדשים קלים, אין מועלין בו

, כלפני זריקה.

שנינו במשנתנו:

אמר רבי עקיבא: והרי המפריש חטאתו וכו'

.

הגמרא מבארת את דברי רבי עקיבא במפריש חטאתו.

אמר רבי אלעזר

[האמורא רבי אלעזר בן פדת]:

לא אמר רבי עקיבא

, שרצה מזה זורק ורצה מזה זורק,

אלא

כששחט שתיהן, שתי החטאות

בבת אחת

,

אבל

כששחט

בזה אחר זה

, כגון, ששחט אחת וזרק דמה לפני שישחט השניה,

לא אמר רבי עקיבא

, ומודה שזריקת דם הראשונה אינה מוציאה בשר השניה מן המעילה.

ובהמשך יבואר טעם ההבדל.

הגמרא מביאה ברייתא, ונאמר בה באריכות ראיית רבי עקיבא.

תניא

, שנינו:

אמר רבי שמעון: כשהלכתי לכפר פאני, מצאני זקן אחד. ואמר לי: אומר היה רבי עקיבא

"

זריקה מועלת ליוצא"?! אמרתי לו: "הן"!

וכשבאתי

והרציתי דברים

אלו, והם תמיהת הזקן,

לפני רבי עקיבא, אמר לי

רבי עקיבא: כשאתה מספר לי דברי הזקן, נדמה שאתה מסכים להם ומפקפק על דברי,

ואתה אי אתה אומר כן?!

והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה

והרי שתיהן עומדות, מועלין בשתיהן. שחטן והרי דמן מונח בכוסות, מועלין בשתיהן

, כל זמן שלא נזרק הדם ,