Versão em texto deste daf: original e tradução
Meilá 20a — o Talmud em português
Meilá 20a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Meilá 20a
אבל כאשר
נתנה לחברו, הוא
, הגזבר
מעל
, משום שבמתנה זו קנאה חברו, נמצא שהגזבר הוציאה מרשות הקדש.
וחברו לא מעל
, כמו ששנינו "אין מועל אחר מועל". וכבר יצאה לחולין, והיא שלו לעשות בה כל מה שירצה.
בנאה
הגזבר, לאבן או לקורה,
בתוך ביתו
, ובגמרא יבואר, שלא שינה אותה, לא סיתתה, ולא תיקנה, אלא הניחה כמות שהיא על פי ארובה, הלכך,
הרי זה לא מעל
, מאחר שלא הוציאה מרשות הקדש, כמבואר, שמדובר בגזבר, ולא עשה שינוי מעשה,
עד שידור תחתיה
, ויהנה ממנה
בשוה פרוטה
במניעת כניסת גשמים וכדומה, ואז כשנהנה, מעל.
וכן, אם
נטל
הגזבר,
פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל,
כמבואר.
אבל כאשר
נתנה לחברו, הוא מעל, וחברו לא מעל
.
נתנה
, את הפרוטה,
לבלן
, כשכר לרחיצה במרחץ
, אף על פי ש
עדיין
לא רחץ, מעל
, מפני
שהוא,
הבלן
אומר לו
: מצדי אין עיכוב אלא
הרי המרחץ פתוח לפניך
, והכל מוכן.
הכנס ורחוץ
"! והבלן קנה המעות. נמצא שהגזבר מעל בשעה שנתן לו המעות .
אכילתו ואכילת חברו
, אכל הוא בחצי פרוטה והאכיל את חבירו בחצי פרוטה, או
הנייתו
[- הנאתו]
והניית חברו
, כגון: סך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך את חברו בחצי פרוטה, או
אכילתו והניית חברו
, או
הנייתו ואכילת חבירו, מצטרפין זה עם זה
, והוא מעל ולא חבירו,
ואפילו לזמן מרובה
. כמבואר לעיל [יח ב].
גמרא:
שנינו במשנתנו:
נטל אבן או קורה, הרי זה לא מעל
.
נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל
.
ומבארת הגמרא:
מאי שנא הוא, ומאי שנא חברו
. כיון שנטלה, מה החילוק בין נטלה לעצמו, שלא מעל, לבין נתנה לחברו, שמעל?
ומסקינן:
אמר שמואל: בגזבר המסורות לו
[
אבני בנין
],
עסקינן
[
דכל היכא דמנחה
, כל מקום שהיא מונחת, אפילו לפני נטילתו,
ברשותא דידיה מנחה
, הרי היא מונחת ברשותו ], הלכך, אף שנטלה, לא עשה בה שינוי של הוצאה מרשות הקדש. אבל כאשר נתנה לחבירו, שינה אותה בהוצאה מרשות הקדש.
שנינו במשנתנו:
בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה
.
הגמרא סברה, שלפני שבנאה, סיתת את האבן או חתך את הקורה, להתאימה למדת הבנין, על כן, מקשינן:
למה לי, עד שידור תחתיה
, הלא
כיון דשניה
, ששינה אותה [נוסח אחר
דבנה
],
מעל.
ואף על פי שהוא הגזבר, מכל מקום, קנאה ב"שינוי מעשה"?
ומתרצינן:
אמר רב
: משנתנו עוסקת, כשלא עשה בה שום שינוי. ומה שאמרה המשנה "בנאה", היינו
כגון: שהניחה
, כמות שהיא,
על פי ארובה
, לפקוק אותה, וכל שעה שירצה נוטל אותה . הלכך, לא מעל עד שידור תחתיה. וכאשר תגן ותציל עליו מגשמים ומחמה בשווי פרוטה, אז מעל.
ומבארת הגמרא :
וכיון דבני לה
, ומאחר שבנאה על ארובתו,
מיהת מעל
, מועל בה, כאשר דר תחתיה ונהנה בשוה פרוטה. ואף על גב שעתה היא מחוברת לבנין, וקיימא לן [לעיל יח ב] "אין מעילה במחובר לקרקע", מכל מקום, כיון שהיתה תלושה, ואיננה מחוברת בטבעה.
ולכאורה, הטעם הוא, מפני שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש".
הילכך, דנה הגמרא:
לימא
, האם נאמר, שמשנתנו
מסייע ליה לרב
,
דאמר רב: המשתחווה לבית
, לשם עבודת כוכבים,
אסרו
בהנאה.
כלומר, עבודת כוכבים במחובר לא נאסרת בהנאה, אלא כשהיא תלושה, כמו שדרשו חז"ל [עבודה זרה מה א] ממה שאמרה התורה [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות ... אלהיהם על ההרים", ולא הרים אלהיהם. אבל בית, שהעצים והאבנים שמהם נבנה הבית היו תלושים, ואחר כך חיברם בקרקע, אינו כהר המחובר ממש.
אם כן, ממשנתנו אפשר לסייע לרב.
ודחינן:
אמר רב אחא בריה דרב איקא
: אין מכך ראיה מוכרחת לרב. ושפיר אפשר לומר שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר", [והמשתחוה לבית לא אסרו] ואם תקשה למה מועלין בה כאשר אכן בנאה, הלא "אין מעילה במחובר",
משום ש
הנאה הנראת לעינים אסרה תורה
, כלומר , יש להבדיל בין עבודת כוכבים, לבין, להבדיל בין טמא לטהור, הקדש. בעבודת כוכבים בא האיסור הנאה של ההשתחויה לאחר שהבית היה בנוי, לפיכך, יש מקום לומר שהבית לא נאסר. בניגוד להקדש, שהאבן היתה מוקדשת טרם בנייתה בבנין, הלכך מועלין בה, על אף ש"אין מעילה במחובר".
הגמרא ממשיכה לדון בענין "תלוש ולבסוף חיברו".
לימא
, האם נאמר, שברייתא הבאה
מסייע ליה
לרב, האומר ש"תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש",
שנינו:
הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה
[צריך לגרוס:
ממנו
] בשוה פרוטה,
מעל
. וסבר המקשן, שהברייתא מדברת בבנאו ולבסוף הקדיש. ועם כל זה, אף על פי שהוא תלוש ולבסוף חיברו, מעל. מוכח, כרב, שתלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש, שאם לא כן, ודינו כמחובר, למה מעל, הלא "אין מעילה במחובר".
ודחינן:
אמר ריש לקיש: התם
, גם ברייתא זו מדברת
בשהקדישו ולבסוף בנאו
. וכבר מבואר לעיל, שבהקדישו ולבסוף בנאו, מועלין בו, אף אם נסבור ש"תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר".
הגמרא מקשה על דחיית ריש לקיש:
אבל
, כאשר
בנאו ולבסוף הקדישו, מאי
, מה יהיה דינו לגבי מעילה? וכי תאמר, ש
לא מעל?!
אם כן, יש להקשות על הברייתא:
מאי איריא רהיט ותני
[למה רץ התנא של הברייתא], כלומר, למה נקטה הברייתא, ברצונה להשמיענו אופן של מחובר, לומר שאין מועלין, ואמרה:
הדר בבית של מערה
, העשוי במחובר מתחילתו,
לא מעל, לימא
היתה יכולה להשמיענו הדין ש"לא מעל" בבית של אבנים, שאינו של מערה, ולומר:
הדר בבית של אבנים, שבנאו ולבסוף הקדישו, לא מעל
, מפני שלגבי מעילה דינו כ"תלוש ולבסוף חיברו", ואין מעילה במחובר?
ומתרצינן:
אמרי
, נאמר:
הא
, בית של מערה,
פסיקא ליה
, הוא דבר הפסוק [- ברור], ולעולם הוי כבנאו ולבסוף הקדישו, לכן נקט התנא לאופן זה להשמיענו שאין מועלין, ואילו,
הא
, בית של אבנים,
לא פסיקא ליה
, אינו דבר ברור, ולפעמים בנאו ואחר כך הקדישו, ולפעמים הקדישו ואחר כך בנאו. לפיכך לא אמרה הברייתא בסיפא בית של אבנים .
הדרן עלך פרק הנהנה מן ההקדש
--- title: "חברותא - מעילה — פרק שישי - השליח שעשה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02373.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שישי - השליח שעשה
Оригинал главы פרק שישי - השליח שעשה
מבואר לעיל [יח ב] שדין מעילה נלמד מתרומה, כשם שבתרומה מהני מעשה השליח, ומה שעשה השליח עשוי, והתרומה שתרם תרומה, כן במעילה, מהני מעשה השליח, ומה שעשה עשוי, ומעל המשלח.
ואף על פי שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", מכל מקום, לגבי מעילה "יש שליח לדבר עבירה" .
במה דברים אמורים? כשהשליח עשה כפי ציווי המשלח. אבל אם שינה מדעת המשלח, מעל השליח.
מתניתין:
השליח שעשה שליחותו, בעל הבית
, המשלח,
מעל
.
לא עשה שליחותו, השליח מעל
.
ומבארת המשנה:
כיצד?
אמר לו
בעל הבית לשליח "
תן בשר לאורחים
", ולא ידע שהוא של הקדש,
ונתן להם
השליח,
כבד
, ולא ידע שהוא של הקדש, או שאמר לו "תן
כבד
",
ונתן להם בשר, השליח מעל
. לפי שלא עשה שליחותו, שכבר אינו בשר ובשר אינו כבד, ויבואר בגמרא.
אבל אם אמר לו "תן בשר", ונתן בשר, מעל המשלח.
אמר לו
בעל הבית לשליח "
תן להם
לאורחין
חתיכה חתיכה
, לכל אורח",
והוא
השליח,
אומר
להם "
טלו שתים שתים
",
והם
האורחים
, נטלו
, כל אורח,
שלש שלש
וכולם: המשלח, השליח והאורחים שגגו, ולא ידעו שהוא של הקדש,
כולם מעלו
. לפי שהשליח לא שינה משליחותו אלא הוסיף מעצמו, ומעל המשלח על הראשונה, והשליח על מה שהוסיף, והם על אכילתם מה שלא ניתן להם. ובגמרא יבואר.