Meguilá 8b — o Talmud em português

דלאו דינא הוא. דאשה שראתה דם יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דדינא הוא ש

שומרת

היא

יום

אחד נקי

כנגד יום

ראיה, וטובלת מיד -

תוכיח. ש

הרי היא

מטמאה משכב ומושב

ביום ששומרת,

ואינה טעונה ספירת שבעה.

ואף אתה אל תתמה על זה,

הזב שראה שתים,

שאף על פי שמטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה,

ואם כן, אי לאו קרא, לא הוה ידעינן דטעון ספירת שבעה.

להכי,

תלמוד לומר: "מזובו וספר".

דמשמע, דאף ד

מקצת זובו

[שהוא רק בעל שתי ראיות] -

וספר. לימד על זב בעל שתי ראיות

-

שטעון ספירת שבעה.

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא האי "מזובו

וספר" -

ד

חשבינן ליה רבוי, ו

מרבי ביה זב בעל שתי ראיות

לספירה,

ומאי שנא

אידך,

האי

"וכפר עליו הכהן לפני ה'

מזובו"

\-

ד

חשבינן ליה מיעוט, ו

ממעט ביה

לעיל

זב בעל שתי ראיות

מקרבן?

אמר ליה

: על כרחך דהכא - לרבויי אתא, ד

אי סלקא דעתך

ד

האי

"מזובו וספר" -

למעוטי

לזה שראה שתים

הוא דאתא, לישתוק קרא מיניה,

וממילא נדע דבעל שתי ראיות אינו טעון ספירה, דמהיכא נילף לה?

וכי תימא

ד

אתיא מדינא

כדלעיל, דאם מטמא משכב ומושב, ודאי יהא טעון ספירה?

הא דחינן לה התם, ואמרינן ד

שומרת יום כנגד יום תוכיח,

שאף על פי שמטמאה משכב ומושב - אינה טעונה ספירת שבעה!

אם כן, מהיכי תיתי למימר, דזב בעל שתי ראיות צריך ספירה - דבעינן למעוטי ליה מקרא? אלא, על כרחך דאיפכא הוא, דמהאי קרא ילפינן דבעי ספירה.

וכי תימא,

והא

האי

קרא ד"וכי יטהר הזב מזובו"

מיבעי ליה

למדרש:

"מזובו"

-

ולא מ

זובו ו

נגעו,

כדדרשינן לעיל, דמונה מיד כשפסק מזובו, אף שלא פסק עדיין מצרעתו, ואם כן, היאך נילף מהך קרא לרבויי ספירה?

אם כן,

דרק להך דרשא אתא קרא,

ליכתוב קרא

רק:

"וכי יטהר הזב", ולישתוק.

דמדכתיב "וכי יטהר הזב", ולא "וכי יטהר" סתמא, איכא למילף דסגי בטהרה מזובו, ואין צריך ליטהר גם מנגעו כדי לספור.

והך דהוסיף וכתב קרא

"מזובו"

-

למה לי?

על כרחך,

לימד על זב בעל שתי ראיות ש

אף הוא

טעון ספירת שבעה.

מתניתין:

אין

חילוק

בין

דיני

מצורע מוסגר,

שאין בנגעו סימני צרעת גמורים, ולכן הסגירו הכהן למשך שבעה ימים,

למצורע מוחלט,

שנראו בו סימני טומאה, או שפשה הנגע בתוך ימי הסגרו, והוחלט למצורע -

אלא פריעה

בשערו,

ופרימה

בבגדיו . דכתיב במצורע מוחלט: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע". ואילו מצורע מוסגר - אינו חייב בהם.

אין בין

מצורע שנעשה

טהור מתוך

[אחר]

הסגר, ל

מצורע שנעשה

טהור מתוך החלט, אלא

חיוב

תגלחת, ו

שילוח

צפרים,

האמורים בעניין מצורע, שנעשים רק בטהור מתוך החלט, ולא בטהור מתוך הסגר .

[ואיירי מתניתין רק ביום טהרתו. דאחר ז' ימים יש עוד חילוק, שמוחלט חייב בקרבנות שהמוסגר אינו מביא].

גמרא:

מדתנן דאיכא בינייהו רק חיוב פריעה ופרימה, משמע,

הא לענין

דין

שילוח

מחוץ לחומת העיר שנאמר במצורע,

ו

לעניין חומר

טומאה

שנאמרה במצורע, שמטמא משכב ומושב, ובביאה לבית -

זה וזה שוין.

מנהני מילי

דאין פריעה ופרימה במצורע מוסגר? דלמא גלי רחמנא במוחלט, והוא הדין במוסגר? וכדחזינן דשוו בדינייהו לענין טומאה ושילוח!

ומבארינן:

דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא

: כתיב גבי מצורע שנטהר מתוך הסגרו:

"וטהרו הכהן מספחת היא, וכבס בגדיו וטהר".

ומדכתב קרא "וטהר" לשון עבר, ולא כתב "ויטהר" בלשון עתיד, משמע ד

טהור

הוא כבר עוד לפני הטבילה -

מפריעה ופרימה

דמצורע מוחלט,

ד

לשון "וטהר" משמע - טהור הוא

מעיקרא.

אמר ליה רבא

לרב שמואל בר יצחק:

אלא מעתה,

ד"וטהר" - משמע מעיקרא,

גבי זב, דכתיב

ביה נמי בסוף טהרתו:

"וכבס בגדיו וטהר", התם מאי וטהר מעיקרא איכא

למימר?

אלא

התם על כרחך - הכי קאמר קרא:

טהור

הוא

השתא,

לאחר שטבל,

מלטמא כלי חרס בהיסט,

אף שיראה שוב היום.

ו

אף על גב ד

טבילתו של הזב ביום היא, ואי

הדר חזי

זוב באותו יום - סותר את טהרתו, ומטמא למפרע משכב ומושב, מכל מקום

לא מטמא למפרע

כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה [ודרשינן לקרא אהיסט כלי חרס, משום דהאי קרא ד"וטהר" - סמוך הוא לקרא ד"אשר יגע בו הזב", דמיניה נפקא לן טומאת היסט דזב, רש"י].

אם כן,

הכא נמי,

בעניינא דמצורע מוסגר, איכא למימר דהכי קאמר קרא:

טהור

הוא

השתא,

לאחר שטבל,

מלטמא בביאה

לבית.

דאיכא חומרא בטומאת מצורע, שמטמא אדם וכלים הבאים עמו לבית. ואתא קרא למימר, דאף על פי שפשתה אחר כך הצרעת, ובטלה טהרתו, ומטמא למפרע טומאת משכב ומושב - אינו מטמא

למפרע

בביאה!

וכיון דאיכא למדרשיה הכי, מנא לן דמצורע מוסגר פטור מפריעה ופרימה?

אלא אמר רבא: מהכא

ילפינן דאין במוסגר דין פריעה ופרימה:

דכתיב בעניינא דפריעה ופרימה:

"והצרוע אשר בו הנגע".

ודרשינן להך "בו": דווקא ב

מי שצרעתו תלויה בגופו,

דהיינו מצורע מוחלט, שעד שלא יתרפא ממנו נגעו - טמא, נוהגים דינים אלו.

יצא זה,

מוסגר,

שאין צרעתו תלויה בגופו

-

אלא בימים.

שאם עברו שבעת ימי הסגרו, ולא נמצאו בו סימני טומאה, דהיינו שיער לבן או פשיון, אף על פי שהנגע עומד בעינו - טהור.

אמר ליה אביי: אלא מעתה,

דדרשת ד"בו"

\- היינו שתלויה בגופו, בהאי קרא ד

"כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו'

מחוץ למחנה מושבו", הכי נמי דנדרוש הכי:

מי שצרעתו תלויה בגופו

-

הוא דטעון שילוח, ו

מי

שאין צרעתו תלויה בגופו

-

אין טעון שילוח,

ונפטור מוסגר משילוח?!

וכי תימא

דאין

הכי נמי,

דבאמת הכי הוא דינא, דמוסגר אינו משתלח,

והא קתני

במתניתין דידן:

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה.

משמע,

הא לענין שילוח ולטמויי בביאה

-

זה וזה שוין?

אמר ליה

רבא: באמת "בו" הוי מיעוט, והוה ממעטינן מיניה מוסגר משילוח. אבל, מדהוה ליה לקרא למכתב

"ימי",

וייתר הכתוב וכתב:

"כל ימי",

דרשינן:

לרבות מצורע מוסגר

-

ל

דין

שילוח.

ומקשינן:

אי הכי

,

תגלחת וצפרים מאי טעמא לא

אתרבו במוסגר?

דקתני: אין בין טהור מתוך הסגר, לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרים,

שאינם במוסגר?!

אמר אביי

: משום ד

אמר קרא: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת

וגו' ולקח למטהר שתי צפרים חיות וגו' וגלח את כל שערו". ודרשינן: דווקא ב

מי שצרעתו תלויה ברפואות,

דהיינו מוחלט, שנטהר רק לאחר שנרפא הנגע - בו הוא דאיכא תגלחת וצפרים.

יצא זה,

מוסגר,

שאין צרעתו תלויה ברפואות

-

אלא בימים,

וכדלעיל.

מתניתין:

אין בין

דין כתיבת

ספרים

תורה נביאים וכתובים,

ל

כתיבת

תפלין ומזוזות, אלא

חילוק זה :

שהספרים

-

נכתבין בכל לשון

,

ו

אילו

תפלין ומזוזות

-

אינן נכתבות אלא אשורית

[לשון הקודש ].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים, לא התירו

חכמים

שיכתבו

בכל לשון [בנוסף ללשון הקודש],

אלא

דווקא בלשון

יוונית

[וטעמא מפרש בגמרא].

גמרא:

מדלא קתני חילוק ביניהם, אלא לענין כתיבה בכל לשון, משמע,

הא

לענין שצריך

לתופרן

דווקא

בגידין

[הלכה למשה מסיני היא בתפילין ומזוזות ],

ו

לענין

לטמא את הידים,

שגזרו חכמים על ספרי הקדש שמטמאין את הידים [כמבואר לעיל, דף ז' ע"א] -

זה וזה שוין

[ובמסכת מכות נחלקו אי ספר תורה שתפרו בפשתן כשר, ומתניתין אשמועינן כמאן דפסל, רש"י].

שנינו במשנתינו:

וספרים נכתבין בכל לשון וכו'.

ורמינהו

מברייתא דלקמן: מקרא הכתוב בתורה בלשון

מקרא,

דהיינו בלשון הקדש -

שכתבו

בלשון

תרגום, ו

כן הכתוב במקרא בלשון

תרגום,

כגון "יגר שהדותא" [וכן ספרי דניאל ועזרא הכתובים בלשון ארמית] -

שכתבו

בלשון

מקרא, ו

כן אם לא שינה את הלשון, אבל כתבו ב

כתב עברי,

דהיינו כתב של בני עבר הנהר [ובמסכת סנהדרין הוא נקרא "כתב ליבונאה"] -

אינו מטמא את הידים. עד שיכתבנו

דווקא

בכתב אשורית

[שהוא הכתב שלנו], ו

על הספר

[קלף],

ובדיו.

ולא בדברים אחרים הראויים לכתיבה.

חזינן דאין הספרים נכתבין בכל לשון!?