Meguilá 26a — o Talmud em português

מכרו

מטפחות

יקחו

בדמיהן

ספרים

דנביאים וכתובים .

מכרו

ספרים

-

לוקחין

בדמיהן ספר

תורה

.

אבל,

אין מורידין בקדושה. ולכן:

אם

מכרו

ספר

תורה

-

לא יקחו

בדמיו

ספרים.

וכן אם מכרו

ספרים

-

לא יקחו

בדמיהן

מטפחות.

מכרו

מטפחות

-

לא יקחו

בדמיהן

תיבה.

מכרו

תיבה

-

לא יקחו בית הכנסת.

מכרו

בית הכנסת

-

לא יקחו את הרחוב.

וכן

הוא הדין -

במותריהן.

כגון, אם מכרו ספרים, ולקחו בדמיהן ספר תורה, ונותרו עדיין דמים ממכירת הספרים, לא יקחו בהן דבר שקדושתו פחותה.

גמרא:

שנינו במשנתינו:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו

האי דאמרינן במתניתין דאי מכרו רחוב, קונים בדמיו דווקא דבר שיש בו קדושה -

דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה

היא.

אבל חכמים אומרים: הרחוב

-

אין בו משום קדושה,

ויכולין לעשות בדמיו מה שירצו .

והוינן בה:

ורבי מנחם בר יוסי, מאי טעמיה?

ומבארינן:

הואיל והעם מתפללין בו

[ברחוב]

בתעניות ובמעמדות,

להכי יש בו קדושה.

ורבנן

אמרי לך:

ההוא

שמתפללין ברחוב -

אקראי בעלמא

הוא, שאינו תדיר, שהמעמדות לא היו חוזרין שוב עד חצי שנה, וכן התעניות אינן תדירות, ולכן אין ברחוב משום קדושה.

שנינו במשנתינו:

בית הכנסת

-

לוקחין תיבה.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: לא שנו

דיכולין למכור בית הכנסת -

אלא

ב

בית הכנסת של כפרים,

שמתפללין בו רק אנשי המקום.

אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא

נמי

אתו ליה

אינשי, ואין מתפללין בו דווקא בני אותו מקום,

לא מצו

בני העיר

מזבני ליה,

משום

דהוה ליה

בית הכנסת

דרבים,

ואינו רק של בני הכרך, משום דגם אותם דאתו מעלמא - נותנים בבנינו ובשאר צרכיו .

אמר רב אשי: האי בי כנישתא דמתא מחסיא, אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו,

ונותנין הדמים לבית הכנסת לעשות בהם כרצוני ,

אי בעינא

-

מזבנינא לה

.

מיתיבי, אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טורסיים

[צורפי נחושת]

שהיה בירושלים, שמכרוה

אותם טורסיים

לרבי אליעזר, ועשה בה כל צרכיו.

והא התם

בית הכנסת

דכרכים הוה,

ואפילו הכי מכרוהו!?

ומתרצינן:

ההיא בי כנישתא זוטי

[קטן]

הוה, ואינהו

הטורסיים -

עבדוה

לבדם, ולא נשתתפו בו אינשי דאתו מעלמא [כי צורפי נחושת, אין בני אדם יכולין לסבלן, שהם מזוהמין כבורסקי, ולכן היה להם בית הכנסת לבדם ].

מיתיבי,

כתיב: "ונתתי נגע צרעת

בבית ארץ אחוזתכם",

ודרשינן:

אחוזתכם מיטמא בנגעים

-

ואין ירושלים מיטמא בנגעים,

משום שאינה אחוזה, דסבירא ליה להאי תנא, דלא נתחלקה ירושלים לשבטים [כדלקמן].

אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי

שאין מיטמא בנגעים -

אלא מקום מקדש בלבד,

משום דכתיב גבי נגעים: "ובא אשר לו הבית", משמע דבעינן שיהו בעלים לבית. ובית המקדש - של קודש הוא, ואין לו בעלים .

אבל שאר בתים שבירושלים - מיטמאין בנגעים, דסבירא ליה לרבי יהודה דנתחלקה ירושלים לשבטים, וקרינא בה "אחוזתכם".

על כל פנים, חזינן דקאמר רבי יהודה, דדווקא בית המקדש אינו מיטמא בנגעים,

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות

שבירושלים -

מיטמאין!

ו

אמאי, הא דכרכין הוו,

ואמרן לעיל דאין בני הכרך בעליהם!?

ואף רבנן לא נחלקו, אלא משום דסבירא להו שירושלים לא נתחלקה לשבטים. משמע דאי נתחלקה לשבטים, מיטמאין אף בתי מדרשות שבה. והרי בכרך הם עומדים!?

ומתרצינן: לא תימא בדברי רבי יהודה: "מקום מקדש", אלא

אימא

הכי:

אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום "מקודש" בלבד,

דאף בתי כנסיות במשמע.

במאי קמיפלגי

תנא קמא ורבי יהודה?

תנא קמא סבר: לא נתחלקה ירושלים לשבטים.

ורבי יהודה סבר: נתחלקה ירושלים לשבטים.

ובפלוגתא דהני תנאי

דלהלן.

דתניא: מה היה בחלקו של יהודה?

כל המקום הפנוי מכניסתו של

הר הבית

מצד מזרח, ו

הלשכות

שבתוך החיל,

ו

שלשת

העזרות.

דהיינו: עזרת נשים ועזרת ישראל, שהן י"א אמה שיכולין ישראל ליכנס לפנים מן השער, ועזרת כהנים, שהיא משם לצד מערב י"א אמה - עד מזבח החיצון.

ומה היה בחלקו של בנימין?

אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים,

שהם מצד מערב.

נותרו עדיין ל"ב אמה של המזבח החיצון עצמו, ועשרים ושתים אמה שבין האולם למזבח, דלא איתפרש עדיין של מי היו. ועתה מפרש התנא:

ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה, ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי.

והיינו, שבחלקו של יהודה, היה גם רוחב אמה לכל אורך מזרחו של מזבח [חוץ מאמה שבקרן מזרחית מערבית]. וכן רוחב אמה לכל אורך דרומו של מזבח [חוץ מאמה שבקרן דרומית מערבית], וזוהי הרצועה שהיתה נכנסת מחלקו של יהודה לצד דרום, לתוך חלקו של בנימין, ובה היתה אמה שבדרומו של המזבח.

אבל שאר המזבח, וכן כ"ב אמה שבין האולם למזבח - בחלקו של בנימין היו [כך מתבאר ברש"י בזבחים נ"ג ע"ב. עיי"ש].

והיה בנימין הצדיק

צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות, ו

מצטער עליה

על אותה רצועה -

בכל יום לבולעה. שנאמר: "חופף עליו כל היום"

[שאדם המצטער - חופף ומתחכך בבגדיו].

לפיכך

זכה בנימין ונעשה אושפיזכן

לשכינה,

שהיה ארון בחלקו .

והיינו תנא דקאי רבי יהודה כוותיה, דסבירא להו דנתחלקה ירושלים לשבטים.

והאי תנא

דלקמן -

סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים.

דתניא: אין משכירים

לעולי רגלים את ה

בתים

ש

בירושלים,

אלא בחינם נותנים להם להכנס לתוכם,

מפני שאינן שלהן,

של בעלי הבתים.

חזינן שלא נתחלקה ירושלים לשבטים, דלהכי אינם שלהם .

רבי אליעזר בר' שמעון אומר: אף לא

משכירין להם

מטות

[ביארו התוס', דסבירא ליה לרבי אליעזר, דכיון שהקרקע שעליה עומדות המטות לא היתה שלהם - לא היה כח בידם להשכירן ].

לפיכך,

כיון שאינם משכירין את הבתים והמטות, אלא נותנין לדור בהם בחינם, להכי תקנו חכמים, ש

עורות קדשים

[היינו תודה ושלמים, שעורותיהן לבעלים] - יהו

בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע,

כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות [כך כתב הריטב"א ביומא].

אמר אביי: שמע מינה

מהכא, ד

אורח ארעא

[דרך ארץ]

למישבק

[שיניח]

אינש, גולפא

[קנקן של חרס שנשתמש בו]

ומשכא

[עור של בהמה ששחט, ואכלה בבית בעל הבית] -

באושפיזיה

שנתאכסן בו, כי היכי דאמרינן הכא דבעלי אושפיזין נוטלין את עורות הקדשים. וכיון דבעלמא כך היא דרך ארץ, להכי אמרו רבנן שיטלו אותן בזרוע [ריטב"א ביומא].

אמר רבא: לא שנו

דאי מכרו בית הכנסת - אין מורידין את הדמים מקדושתן, אלא לוקחין בהן תיבה, ובית הכנסת נמי נשאר בקדושתו [דומיא דספרים, דלוקח בהם ספר תורה, ולוקח הספרים נוהג בהן בקדושה] -

אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר

-

במעמד אנשי העיר, אלא שמכרוהו אנשי העיר לבד, או ז' טובי העיר לבדם

.