Meguilá 24a — o Talmud em português

ובנביא

יכול לקרוא למתורגמן אפילו

שלשה

פסוקין אם ירצה, דלא אכפת לן אם יטעה, דהא לא נפקא מקריאת הנביא הוראה.

ואם

היו שלשתן,

שלשת הפסוקין,

שלש פרשיות

[ובגמרא מפרש היכא משכחת לה שקורא שלשה פסוקין בשלש פרשיות] -

קורין

ומתרגמין

אחד אחד.

מדלגין ב

קריאת ה

נביא

מפרשה לפרשה.

ואין מדלגין ב

קריאת ה

תורה,

משום שהשומע את הקורא מדלג ממקום למקום - אין דעתו מיושבת עליו.

ועד כמה הוא מדלג

בנביא?

עד

כדי

ש

באותו זמן שגולל את הספר עד מקום הדילוג -

לא יפסוק המתורגמן

מקריאת התרגום של הפסוקין שקרא כבר הקורא, משום שאם יפסוק - יצטרכו הציבור לעמוד בשתיקה, ואין זה כבוד הציבור .

גמרא:

הני שלשה פסוקין

שאין פוחתין מהן בקריאת התורה -

כנגד מי

הן נקראין?

אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים

.

שנינו במשנתינו:

ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא

-

שלשה פסוקים. ואם היו שלשתן שלש פרשיות

-

קורא אחד אחד.

היכי דמי שלשה פסוקין בשלש פרשיות?

כגון: "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם", "כי כה אמר ה' אלהים מצרים ירד עמי בראשונה", ועתה מה לי פה נאם ה'"

[ואינם ממש ג' פרשיות, אלא כיון שהם ג' ענינים שונים - חשיבי כג' פרשיות. ר"ן וריטב"א] .

שנינו במשנתינו:

מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה.

ורמינהי

: כהן גדול היה

קורא

ביום הכפורים בפרשת

אחרי מות, ו"אך בעשור". והא קא מדלג,

דהא קריאת "אך בעשור" - בפרשת אמור היא!?

אמר אביי: לא קשיא. כאן,

הא דמתניתין דידן -

בכדי שיפסוק התורגמן,

ובהכי אין מדלגין.

ו

אילו

כאן,

בברייתא -

בכדי שלא יפסוק התורגמן

מיירי, ולהכי מדלגין.

ותמהינן:

והא

[

עלה

]

קתני

במתניתין דידן ד

מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה. ועד כמה הוא מדלג

בנביא -

עד כדי שלא יפסוק התורגמן. מכלל דבתורה

-

כלל כלל לא

מדלגין, ואפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן!?

אלא אמר אביי: לא קשיא. כאן,

הא דאמרן דמדלגין - כגון בקריאה של כהן גדול, ששתי הקריאות

בענין אחד

הן, ששתיהן מדברות בענין יום הכפורים, ובהכי אין טירוף הדעת.

ואילו

כאן,

הא דמתניתין דאין מדלגין -

ב

דילוג ב

שתי עניינות

מיירי, כגון מפרשת נגעים לפרשת זבין.

והתניא

[בניחותא, ראיה לדבר]:

מדלגין בתורה

-

בענין אחד, ובנביא

אפילו

בשני עניינין.

כאן וכאן,

בין בתורה ובין בנביא - דווקא

בכדי שלא יפסוק התורגמן.

תניא אידך: אין מדלגין מנביא

אחד

לנביא

אחר, משום שיש כאן טירוף הדעת יותר מדי.

ובנביא של שנים עשר

-

מדלג

אפילו מנביא לנביא.

ובלבד שלא ידלג מסוף הספר

-

ל

צד

תחילתו,

דהיינו, שלא יקרא למפרע .

מתניתין:

המפטיר בנביא

תקנו חכמים ש

הוא

יהא גם

פורס על שמע

,

והוא עובר לפני התיבה

להוציא את הציבור ידי חובתן בקדושה שבתפילה,

והוא נושא את כפיו

אם כהן הוא .

ואם היה

המפטיר בנביא

קטן

-

אביו או רבו

עוברין על ידו.

כלומר, בשבילו .

קטן קורא בתורה

,

ומתרגם.

אבל אינו פורס על שמע,

כיון שהוא בא להוציא את הרבים ידי חובתן, ומי שאינו מחוייב בדבר - אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן.

ואינו עובר לפני התיבה

מהאי טעמא.

ואינו נושא את כפיו,

משום שאין זה כבוד הציבור להיות כפופין לברכתו .

פוחח,

דהיינו אדם שכרעיו נראין -

פורס את שמע,

דהא מחויב הוא בברכה.

ומתרגם.

אבל אינו קורא בתורה

משום כבוד התורה,

ו

כן

אינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו,

משום דגנאי הוא לציבור.

ה

סומא, פורס את שמע

,

ומתרגם

.

רבי יהודה אומר: כל

סומא

שלא ראה מאורות מימיו

-

אינו פורס על שמע

,

דכיון שלא נהנה מהאור מימיו, אינו יכול לברך "יוצר המאורות" [ורבנן סברי, דאף סומא נהנה מהאור, כדלקמן בגמרא].

גמרא:

מאי טעמא

תקנו חכמים שיהא המפטיר פורס על שמע וכו'?

רב פפא אמר: משום כבוד.

דהיינו, משום שהמציא את עצמו לדבר שאינו לפי כבודו, דמפטיר אינו חשיבות , תקנו לו דברים לכבודו.

רבה בר שימי אמר: משום ד

אי לאו הכי,

אתי לאינצויי.

שיאמר המפטיר: אני מפטיר, בחנם. וזה פורס על שמע? וכי הוא גדול ממני, שזכה לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, וליטול עבור זה שכר?!

מאי בינייהו,

בין הני טעמי?

איכא בינייהו

היכא דנהוג

ד

העובר לפני התיבה

עביד בחנם.

דאינצויי ליכא, דלא אכפת ליה שאחר יעבור לפני התיבה, שהרי אין מקבלין על זה שכר. אבל משום כבוד - איכא.

תנן: ואם היה

המפטיר

קטן

-

אביו או רבו עוברין על ידו.

ו

אי אמרת

דטעמא

משום נצויי

הוא, וכי

קטן בר נצויי הוא?!

ותמהינן: ו

אלא מאי

טעמא,

משום כבוד!?

וכי

קטן בר כבוד הוא?!

אלא,

על כרחך, טעמא דשייך כבוד בקטן,