Meguilá 12b — o Talmud em português

היינו דאמרי אינשי: איהו בקרי

דלועים גדולים,

ואתתיה

בבוציני

דלועין קטנים. דהיינו, שניהם באותו מין עצמו, ששניהם נתכוונו לאותו דבר. הוא רצה להראות את יפיה, ואף היא לאותו דבר נתכוונה

.

כתיב:

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין

אמר וגו' להביא את ושתי המלכה לפני המלך וגו'".

ותמהינן:

אטו עד השתא,

עד יום השביעי -

לא טב לביה בחמרא?!

אמר רבא: יום השביעי

של המשתה -

שבת היה

.

שישראל,

כש

אוכלין ושותין

-

מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות.

אבל אומות העולם,

כ

שאוכלין ושותין

-

אין מתחילין אלא בדברי תיפלות.

וכן

היה

בסעודתו של אותו רשע,

שהיו מדברים דברי תפלות:

הללו אומרים: מדיות נאות! והללו אומרים: פרסיות נאות!

אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו, אינו לא מדיי ולא פרסי

-

אלא כשדיי. רצונכם לראותה?

אמרו לו: אין! ובלבד שתהא ערומה

.

שבמדה שאדם מודד

-

בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל,

ומפשיטן ערומות

,

ועושה בהן מלאכה בשבת.

ובאותה מידה נמדד לה, שגזר עליה אחשורוש לבוא לפניו ערומה בשבת .

ו

היינו דכתיב: "אחר הדברים האלה, כשוך חמת המלך אחשורוש, זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה".

ש

כשם שעשתה

-

כך נגזר עליה

.

כתיב:

"ותמאן המלכה ושתי".

מכדי

ושתי

פריצתא הואי, דאמר מר

לעיל:

שניהן לדבר עבירה נתכוונו.

אם כן,

מאי טעמא לא אתאי

לגביה?

אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת

.

במתניתא תנא: בא גבריאל

-

ועשה לה זנב

.

כתיב:

"ויקצף המלך מאד".

ותמהינן:

אמאי דלקה ביה כולי האי

?

אמר רבא

: ד

שלחה ליה

ושתי:

בר אהורייריה

[שומר הסוסים ]

דאבא!

אבא

[בלשצאר, שהיה אביה של ושתי],

לקבל אלפא חמרא שתי

-

ולא רוי

[לא נשתכר] ,

וההוא גברא,

אחשורוש,

אשתטי בחמריה

[נשתטה ביינו]!

מיד

-

"וחמתו בערה בו".

"ויאמר המלך לחכמים

ידעי העתים ".

מאן חכמים?

רבנן

נינהו. ד

"יודעי העתים"

היינו

שיודעין לעבר שנים, ולקבוע חדשים.

אמר להו

אחשורוש לרבנן:

דיינוה לי!

אמרו

רבנן:

היכי נעביד?

אי

נימא ליה: קטלה!

הא

למחר, פסיק ליה חמריה, ובעי לה מינן

[יפסוק ממנו יינו, וידרוש אותה מאיתנו].

ואי

נימא ליה: שבקה

[הניחנה]! הא

קא מזלזלה במלכותא,

וצריך להענישה!

אמרו לו

רבנן לאחשורוש:

מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות.

זיל לגבי עמון ומואב, דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה

[שיושבין במקומם, כיין השוקט על שמריו].

ו

מילתא ד

טעמא אמרו ליה,

דבאמת כן הוא. שמתוך שהאדם שקט - דעתו מיושבת עליו.

דכתיב: "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך",

וכתיב בתריה:

"על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר".

מיד

-

"והקרוב

אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש".

אמר רבי לוי: כל פסוק זה, על שום קרבנות נאמר.

ש"הקרוב" - לשון הקרבת קרבן הוא, שהזכירו המלאכים את הקרבנות שהקריבו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שמתוך כך תיעשה להם נקמה בושתי, ותבוא אסתר ותמלוך תחתיה.

והכי דריש ליה לקרא:

"כרשנא"

-

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! כלום הקריבו

אומות העולם

לפניך כרים בני שנה

,

כדרך שהקריבו ישראל לפניך?!

"שתר"

-

כלום הקריבו לפניך שתי תורין?!

"אדמתא"

-

כלום בנו לפניך מזבח אדמה?!

"תרשיש"

-

כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו: "תרשיש ושהם וישפה"?!

"מרס"

-

כלום מירסו בדם לפניך

כדרך שמירסו ישראל בדם קרבנות כדי שלא יקרש?!

"מרסנא"

-

כלום מירסו

[ממרס - לשון מגיס]

במנחות לפניך?!

"ממוכן"

-

כלום הכינו שלחן לפניך?!

"ויאמר ממוכן"

.

תנא: ממוכן

-

זה המן

.

ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן

הוא

לפורענות

,

שעומד להיות תלוי.

אמר רב כהנא: מכאן,

מהאי קרא, מוכח

שההדיוט קופץ בראש

.

שהרי ממוכן נמנה בסוף השרים, אלמא דגרוע היה מכל השרים, והוא דיבר ראשון .

כתיב: "ונשלח ספרים וגו'

להיות כל איש שורר בביתו

ומדבר בלשון עמו".

אמר רבא: אלמלא אגרות הראשונות,

שכתבו בהם האי מלתא, והוחזק אחשורוש על ידי כך לשוטה בעיני האומות,

לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט

.

לפי שהיו ממהרין האומות להרגן, ולא היו ממתינין ליום המועד שנכתב באיגרות האמצעיות .

ד

אמרי

האומות שקיבלו את האגרות:

מאי האי דשדיר לן

אחשורוש:

"להיות כל איש

שורר בביתו"? פשיטא! אפילו קרחה

[גרדן] ,

בביתיה פרדשכא ליהוי

[בביתו הוא פקיד ונגיד]!

כתיב:

"ויפקד המלך פקידים".

אמר רב: מאי

האי

דכתיב: "כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת"?

"כל ערום יעשה בדעת"

-

זה דוד. דכתיב

ביה:

"ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה",

שביקש שיביאו אליו נערה אחת בלבד. ולכן

כל מאן דהוה ליה ברתא

-

אייתה ניהליה,

שהראה אותה לשלוחיו של דוד, שמא תמצא חן בעיניהם.

"וכסיל יפרוש אולת"

-

זה אחשורוש. דכתיב

ביה:

"ויפקד המלך פקידים",

שצוה לקבוץ אליו את כל הבתולות, וידעו שיבעל את כולן, ולא יקח אלא אחת. ולכן

כל מאן דהוה ליה ברתא

-

איטמרה

[החביאה]

מיניה

.

כתיב:

"איש יהודי היה בשושן הבירה וגו'

בן יאיר בן שמעי בן קיש

איש ימיני".

ומקשינן:

מאי קאמר

קרא?

אי ליחוסא קאתי, ליחסיה ואזיל

] שימשיך המקרא לייחסו [

עד בנימין!?

אלא מאי שנא הני?

תנא: כולן

-

על שמו נקראו.

"בן יאיר"

-

בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפ לתו.

"בן שמעי"

-

בן ששמע א-ל תפלתו.

"בן קיש"

-

שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו.

ומקשינן:

קרי ליה

"איש

יהודי"

-

אלמא מיהודה קאתי

.

וקרי ליה

נמי "בן

ימיני"

-

אלמא מבנימין קאתי!?

אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו

[בשמות נאים. ד"נימוס" הוא שם בלשון יוני ]

היה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין

היה,

ואמו

-

מיהודה.

ורבנן אמרי: משפחות

יהודה ובנימין

מתגרות זו בזו. משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי,

על ידי

דלא קטליה דוד

[שהיה ממלכי יהודה]

לשמעי בן גרא,

שיצא ממנו מרדכי.