Makot 7b — o Talmud em português

או ש

היה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו

-

הרי זה אינו גולה.

זה הכלל

-

כל שבדרך ירידתו

הרג בשגגה, הרי זה

גולה

.

ו

כל שהרג

שלא כדרך ירידתו

3 , אינו גולה

.

[ולשון הרמב"ם [שם]: דרך "עליה", אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים, אלא כמו פלא הוא, והוא כמו אנוס].

ובגמרא דרשינן דין זה מלשון המקרא.

גמרא:

והוינן בה:

מנא הני מילי

שההורג בשגגה, רק אם הרג בדרך ירידה [נפילה] הוא גולה, ואילו אם הרג בדרך עליה פטור מגלות?

ומשנינן:

אמר שמואל: דאמר קרא

[במדבר לה] "

ויפל עליו, וימות

" - מלמד הכתוב שאינו גולה

עד שיפול

עליו ב

דרך נפילה.

תנו רבנן

:

"

בשגגה

" -

פרט למזיד,

שאינו גולה, לפי שאין גלות מכפרת על רציחה במזיד.

"

בבלי דעת

" -

פרט למתכוון

.

והוינן בה: למה הוצרכנו למעט

מזיד

מדכתיב "בשגגה"?

והרי

פשיטא

הוא שמזיד אינו גולה, כיון ש

בר קטלא הוא,

שהרי חייבים בית דין להורגו!

ומבארינן:

אמר רבה: אימא,

"בשגגה", בא למעט

פרט ל

"

אומר מותר

".

וכך היא משמעות המיעוט: דוקא אם הרגו בשגגה הוא גולה. אך אם התכוון להרגו, אך סבר שמותר להורגו, אינו גולה, שהרי הוא כמזיד.

אמר ליה אביי

לרבא:

אי

כדבריך, שכוונת הברייתא למעט "אומר מותר" מגלות, האיך שנינו "בשגגה" פרט למזיד? והלא "

אומר מותר

" -

אנוס הוא!

ואין פטורו משום שהוא קרוב למזיד.

אמר ליה

רבה לאביי: אני מבאר כך את המיעוט בברייתא, לשיטתי,

שאני אומר: ה

"

אומר מותר

" -

קרוב למזיד הוא!

לפי שהיה לו ללמוד שדבר זה אסור, ולא למד.

שהרי את המעשה הוא עשה בכוונה, ושגגתו היא רק באי ידיעת האיסור שבמעשהו, וזו אינה חשובה שגגה גמורה, שהרי אם היה לומד, היה יודע שדבר זה אסור, ולכן אף כשטעה, הוא נחשב כמזיד.

ועתה דנה הגמרא במיעוט השני בברייתא:

"

בבלי דעת

" -

פרט למתכוון

.

והוינן בה:

מתכוון

הרי

פשיטא

הוא שאינו גולה, שהרי

בר קטלא הוא,

ולמה הוצרך הכתוב למעטו מגלות?

אמר רבה

: כוונת הברייתא היא, שהפסוק בא למעט:

פרט למתכוון להרוג את הבהמה

,

והרג את האדם

.

או מתכוון להרוג

לכותי, והרג את ישראל

.

או מתכוון

ל

הרוג

נפל

, שאין חייבים על הריגתו,

והרג בן קיימא

.

כ

י אף על פי שהיתה כוונתו להרוג מי שהוא, הרי הוא פטור על הריגתו, כי היות שהתכוון למעשה הריגה, הוא אינו גולה, לפי שאינו

ד

ומה לשוגג גמור שגולה, כי השוגג הגמור לא התכוון להריגה.

תנו רבנן

: כך יש לדרוש את פרשת ההורג בשוגג:

אמרה תורה [במדבר לה כב]: "ואם בפתע, בלא איבה, הדפו. או השליך עליו כל כלי, בלא צדיה".

"אם בפתע"

בא הכתוב למעט:

פרט

אם יצא ההורג מהמבוי, ופנה לצאת

לקרן זוית

, לפינת הרחוב, וסכינו בידו, והנהרג הולך כנגדו ברשות הרבים.

אם נהרג ההרוג מפגיעת הסכין שבידו - אינו גולה עליו.

כי היות והנהרג, ההולך ברחוב, מבחין בהורג היוצא מן המבוי, ונוכח לדעת שההורג היוצא מהמבוי בקרן זוית אינו יכול לראותו, והוא עצמו יכול להשמר מהסכין, נחשב ההורג קרוב לאונס.

"בלא איבה"

בא הכתוב למעט:

פרט לשונא

שאינו גולה, לפי שהוא בחזקת מזיד [ועיין ביאור הדבר לקמן ט ב].

"הדפו"

-

שדחפו בגופו

בלי כוונה, ועל כך הוא גולה.

"או השליך עליו"

בא הכתוב

להביא

שחייבים אפילו על

ירידה שהיא צורך עליה

.

כגון ששחה בגופו כדי להרים ידו בכח, ובהשפלת גופו או ידו הוא הרג אדם בשוגג. ומלמד הכתוב חידוש, שחייב גלות על אף שמעשה הירידה היה לצורך העליה, כדי להרים ידו בכח, אך כיון שהרג בדרך ירידה הוא חייב גלות.

"בלא צדיה"

-

פרט למתכוין לזרוק אבן

לצד זה, והלכה לה לצד אחר, והרגה שם אדם. שפטור באופן זה מגלות, כי הוא קרוב לאונס.

וכך היא משמעות הפסוק: רק כשההורג לא צידד לזרוק לצד אחר ממקום שזרק אז הוא גולה, אך כשצידד לזרוק לצד שכנגדו, והלכה האבן לצד הנגדי, אינו גולה.

עוד אמרה תורה בפרשת משפטים

[

שמות כא יג

]

"ואשר לא צדה"

אם ידע ההורג שהנהרג נמצא שם, אלא שהתכוון לזרוק סמוך אליו ולא עליו עצמו, ובשגגה פגע בו והרגו, אין הוא גולה.

ואינו חייב גלות אלא כשאינו יודע מהמצאות הנהרג שם, ומכוון לזרוק לאותו מקום.

ובא הכתוב למעט:

פרט למתכוון לזרוק

אבן למרחק

שתים

אמות,

וזרק ארבע

אמות.

שהיות וצידד לזרוק שתיים אמות לצידו, והלכה האבן ארבע אמות, הרי הוא קרוב לאונס, כשהרג במקום אחר שלא חפץ בו.

ועוד נאמר בפרשת שופטים [דברים יט ה],

"ואשר יבא את רעהו ביער

לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן, וצא את רעהו, ומת, הוא ינוס" - בא הכתוב ללמד:

מה יער

הוא מקום שיש

רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל

מקום שמתחייב בו גלות, הוא כשהרגו במקום שיש

רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם

.

ומתמעט בכך בעל הבית ההורג בשגגה בחצר ביתו. שאם נכנס לתוכה הנרצח, והרגו בעל הבית בשגגה, אינו גולה.

בעא מיניה רבי אבהו מרבי יוחנן: היה עולה בסולם, ונשמט

ה

השליבה מתחתיו, ונפלה, והרגה

-

מהו?

וצדדי הספק הם:

האם

כי האי גוונא

דרך

עליה היא,

שהרי הוא עולה בסולם, והולכים אחר מעשה האדם ההורג, והוא פטור מגלות.

או

דילמא, דרך

ירידה היא,

והוא חייב גלות!

כי שמא לא הולכים אחר עלייתו או ירידתו של האדם, אלא הולכים אחר אופן מעשה ההריגה. וכיון שהוא נעשה על ידי השליבה, שנדחקה על ידי האדם העולה עליה, ונפלה למטה, הרי הריגתו היא ב"דרך ירידה".

אמר ליה

רבי יוחנן:

כבר נגעת

בספק זה, במה שכבר התרבה לעיל, שחייב גלות גם על הריגה שנעשתה

בירידה שהיא צורך עליה

. שהרי דחיקת השליבה נעשתה לצורך העליה בסולם.

איתיביה

רבי אבהו לרבי יוחנן ממשנתנו, שמשמע בה בסיפא, שבאופן כזה של ירידה לצורך עליה, פטור.

דתנן:

זה הכלל

-

א.

כל שבדרך ירידתו

-

גולה

.

ב.

שלא בדרך ירידתו

-

אינו גולה

.

ומדייק רבי אבהו: הכלל השני, שכל

שלא בדרך ירידתו

אינו גולה -

לאתויי מאי

הוא בא? -

לאו

, האם הוא לא בא כדי

לאתויי כהאי גוונא,

שאף על גב שמעשה ההריגה נעשה בירידת השליבה, אך כיון שההורג היה בדרך עליה, פטור על כך מגלות.

ודוחה הגמרא: אין להביא ראיה ממשנתנו לענין זה, כי מאידך, יש להקשות:

ולטעמיך,

שבא למעט הכלל השני את מי שעולה ונשמטה שליבה תחתיו, אם כן, הכלל הראשון, "

כל שבדרך ירידתו

גולה",

לאתויי מאי?

מה הוא בא לומר?

אלא

בהכרח, הוא בא

לאתויי קצב

כמבואר בסמוך.

אם כן, יש לך לומר, כי

הכא נמי

, הכלל שלא כדרך ירידתו, בא

לאיתויי קצב

.

ולא לפטור בירידה לצורך עליה, שהרי מהלכות קצב יבואר להלן שהכלל "שלא בדרך ירידתו" בא לפטור גם עליה לצורך ירידה, ואילו "כל שבדרך ירידתו" בא לחייב גם בירידה לצורך עליה.

ומבארת הגמרא מהו דין "קצב" -

דתניא

, לפי שכך שנינו:

קצב שהיה מקצב

, חותך את בשר הבהמה ושובר את עצמותיה, הרי כדי לחתוך את בשר הבהמה בכח הקופיץ [סכין גדולה של קצבים], עליו להרימו מלפניו ולהחזירו לאחוריו, עד שיורד הקופיץ תחילה מאחורי גבו, ואז מעלהו מצד אחוריו, ומורידו לפניו. ובכח זה הוא מנתח את הבשר.

אך כדי להרימו תחילה מלפניו לאחוריו, צריך הוא להקדים ולהורידו לפניו, ואז מעלהו בכח לאחוריו, ומאחוריו הוא חוזר ומעלהו בכח מלפניו, ומורידו על הבשר, לפניו.

ואם תוך כדי מלאכתו נשמט הברזל והרג בשוגג -

נאמרו בדבר ארבע ברייתות של תנאים -

א.

תנא חדא,

הרג בשעה שהיה הקופיץ

לפניו, חייב

.

ואם הרג בשעה שהיה הקופיץ

לאחריו, פטור.

ב.

ותניא אידך, לאחריו חייב לפניו פטור.

ג.

ותניא אידך, בין לפניו ובין לאחריו, חייב

.

ד.

ותניא אידך, בין לפניו ובין לאחריו, פטור.

ולא קשיא

-

מבארת הגמרא, שאין סתירות בין ארבעת ההלכות שנשנו על ידי ארבעה תנאים. אלא, כל דרך ירידה חייב, וכל דרך עלייה פטור.

אלא שהדבר תלוי במקום שבו נשמט הברזל מהקופיץ.

א.

כאן,

הא דתניא בברייתא הראשונה, לפניו חייב לאחריו פטור, מדובר

בירידה שלפניו, ועליה שאחריו

.

שאם הוריד את הקופיץ לפניו כדי להעלותו בכח, והעלהו בכח לאחוריו. ועל זה חילקה הברייתא, שאם הרג בשעה שהורידו לפניו, חייב, כיון שהרג בדרך ירידה. אך אם הרג בדרך עלייתו בכח [כדי להחזירו לאחוריו], פטור.

ב.

כאן

, בברייתא השניה, דתניא לאחריו חייב ולפניו פטור, מדובר

בעליה שלפניו, וירידה שלאחריו

. שאם הרג בעת שהשפיל את הקופיץ לאחריו, חייב גלות שזו דרך ירידה. אך אם כבר הגיע לשלב ששוב מגביה את הקופיץ כדי להחזירו לפניו, ואז הרג בשגגה, פטור, שהרג בדרך עליה.

ג.

כאן,

בברייתא השלישית, דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב, מדובר

בירידה שלפניו ושלאחריו,

שחייב על שתיהן.

ד.

כאן

, בברייתא הרביעית, דתניא בין לפניו ובין לאחריו פטור, מדובר

בעליה שלפניו, ושל אחריו.

ועתה חוזרת הגמרא לדון בבעיה של רבי אבהו, מהו דין אדם העולה בסולם, ונשמטה שליבה תחתיו, ונפלה למטה, והרגה אדם, האם דבר זה נחשב לדרך עליה או לדרך ירידה -

לימא כתנאי,

האם יש לנו לומר שההלכה בשאלה זו, במחלוקת תנאים היא שנויה.

דתניא:

היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחתיו

תני חדא: חייב

.

ותניא אידך

"

פטור

.

מאי לאו

, האם לא,

בהא קא מיפלגי

שני התנאים בשתי הברייתות:

דמר

, התנא המחייב

סבר

שדרך

ירידה היא

, ולכן חייב.

ומר

, התנא הפוטר,

סבר

שדרך

עליה היא

, ולכן פטור.

ומוכח שנחלקו תנאים בשני צדדי בעייתו של רבי אבהו.

ודחינן,

לא,

באופן שנפלה השליבה והרגה, שהסתפק בזה רבי אבהו, ודאי פטור הוא מגלות ללא חולק, היות

דכולי עלמא

סוברים שדרך

עליה היא

.

ולא קשיא

מהתנא בברייתא שמחייבו גלות, לפי שהברייתא ההיא אינה עוסקת בדין גלות.

אלא,

כאן

, התנא המחייב, מדבר

ל

ענין

ניזקין

, שחייב עליהם בין הזיק בשוגג ובין הזיק במזיד. ובחיוב נזקין אין כל חילוק בין דרך ירידה לדרך עליה.

ואילו

כאן,

התנא הפוטר, מדבר

ב

ענין חיוב

גלות

למי שהרג אדם בשוגג, כי לענין חיוב גלות יש חילוק בין דרך עליה לדרך ירידה.

איבעית אימא

, אפשר לומר תירוץ נוסף, שלעולם שתי הברייתות עוסקות בענין גלות, בשליבה של סולם שנפלה והרגה.

ו

הא והא

שתי הברייתות עוסקות

ב

דין

גלות

.

ולא קשיא

כיצד מחייב והרי הרג בעלייתו, וזו דרך עליה -

לפי שהברייתות עוסקות בשני אופנים שונים:

הא

הברייתא המחייבת, מדובר בה באופן

דאתליע

השליבה, ומתוך כך היא נכפפת כשדורסים עליה, והרי זו דרך ירידה.

ואילו

הא

הברייתא הפוטרת, מדובר בה באופן

דלא אתליע

. וכיון שההורג היה עולה, הרי זו דרך עליה, ואינו גולה.

ואיבעית אימא,

לעולם

הא והא

בשתי הברייתות מדובר בהן

דלא אתליע

.

ולא קשיא

אם כן למה גולה, והרי זו דרך עליה, כיון שהברייתות עוסקות בשני אופנים חלוקים -

הא

דפוטר, מדובר

דמיהדק

השליבה בחוזק בנקב, ואין בה ירידה.

ואילו

הא

דמחייב, מדובר בשליבה

דלא מהדק

ולכן יש בה ירידה, וגולה.

מתניתין:

אמרה תורה בפרשת שופטים: "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ, ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו, ומת. הוא ינוס". ונחלקו חכמים ורבי בביאור המקרה שעליו חייבה תורה גלות, וכפי שיתבאר במשנתנו:

אם

נשמט הברזל מקתו

, ונפל,

והרג

אדם -

רבי אומר: אינו גולה,

לפי שלא על מקרה שכזה דיברה תורה, אלא על מקרה אחר, כדלקמן.

וחכמים אומרים: גולה.

וזהו המקרה שעליו נאמר "ונשל הגרזן מהעץ".

ואילו אם ניתז קיסם

מהעץ המתבקע

, והרג הקיסם, הניתז למרחוק, אדם -

רבי אומר: גולה,

שעל מקרה שכזה דיבר הכתוב.

וחכמים אומרים: אינו גולה,

כיון שזה נחשב לכח כוחו, ולא כוחו, ועל כך לא חייבה תורה גלות.

גמרא:

אמר להם רבי לחכמים

: האיך אתם מפרשים את דברי הכתוב דוקא באופן שנשל הברזל מקתו?

וכי נאמר

"

ונשל הברזל מעצו

", שפירושו, שהברזל נפל מקת העץ שלו?

והלא לא נאמר אלא

"ונשל הברזל

מן העץ

". ומוכח כשיטתי, שהברזל השיל קיסם מן העץ, וקיסם העץ הניתז הוא שהרג, ועל כך חייבה התורה גלות!

ועוד

הביא רבי ראיה לדבריו:

נאמר עץ למטה

"ונשל הברזל מן העץ",

ונאמר עץ למעלה

"ונדחה ידו בגרזן, לכרות העץ", ונלמד זה מזה:

מה עץ האמור למעלה

["לכרות העץ"], משמעותו היא, שבא ההורג בשוגג לכרות

מן העץ המתבקע

.

אף עץ האמור למטה

["ונשל הברזל מן העץ"] ביאורו שהשיל הברזל קיסם

מן העץ המתבקע

, וקיסם העץ שניתז מהעץ המתבקע הוא שהרג ולא הברזל, ועל כך גולה המשיל את הקיסם מן העץ.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם,

רבי ורבנן,

מקרא אחד דרשו, א

לא שדרשו אותו בשני אופנים חלוקים: כתיב "

ונשל הברזל מן העץ

".

רבי סבר

"

יש אם למסורת

".

דהיינו, כשאנו באים לדרוש מדברי הכתוב, יש לדרוש את דברי הכתוב, כפי שנמסרה כתיבתו למשה מסיני, ולא כפי מה שהוא נקרא על ידינו.

המילה "ונשל", ניתן לקרותה בחיריק תחת הנו"ן [ואז אנו קוראים אותה "ונישל הברזל"], וניתן גם לקרותה בקמץ תחת הנו"ן [ואז אנו קוראים "ונשל הברזל"].

כשאנו קוראים "ונשל הברזל", הרי אם אין אנו מתחשבים באופן הקריאה שנמסרה לנו, אלא רק במסורת המילה כפי שהיא כתובה, יש לנו לקרותה כאילו היא מנוקדת בחיריק ולא בקמץ. כי כדי לקרותה בקמץ, יש צורך להוסיף בה הברה שאינה כתובה בה, כאילו כתוב בה "ונָאָשַל".

אך אם אנו קוראים את המילה כצורתה, הרי כאילו "

ונישל

" [בחיריק]

כתיב

. כי כשאנו קוראים "ונישל", אין צורך להוסיף הברה שאינה כתובה.

ומשמעות "ונישל", היא, שהברזל השיל מהעץ, והתיזו על ההרוג.

ורבנן סברי

, שגם בדרשת הכתוב

יש אם למקרא,

ודרשינן כמשמעות התיבה בקריאתה, וכאן

ונשל קרינן,

ופירושה, שהברזל נשל מעל עצו. ותמהינן:

ו

כי

רבי, יש אם למסורת, סבירא ליה?