Makot 21b — o Talmud em português

יש

אופן שאדם יהא

חורש תלם אחד

בשדה,

וחייב עליו

מלקות

משום שמונה לאוין

שונים, באם התרו בו על כולם.

כיצד?

א.

החורש בשור וחמור

יחדיו, עובר עליו משום "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" [דברים כב, י], הרי כאן לאו אחד.

ב - ג.

ו

השור והחמור

הן מוקדשין,

שהשור היה קדוש בקדושת בכור, ועובר על עבודתו בו בלאו של "לא תעבוד בבכר שורך" [שם טו, יט], שהוא אזהרה לכל קדשי מזבח שאסורים בעבודה. וכן החמור היה של קדשי בדק הבית, וחייב על העבודה בו משום מעילה [שכל המזיד במעילה, הרי הוא באזהרת לאו. כדגמרינן בגזירה שוה "חטא - חטא" מתרומה, דכתיב בה "וכל זר לא יאכל קדש"]. הרי כאן שלשה לאוין.

ד.

ו

החרישה היתה מסוג החרישה המהפכת את הזרעים, ובכך עבר על איסור זריעת

כלאים בכרם.

והיינו, שהיו על הקרקע חרצנים של גפן וזרעים של תבואה, וחרש את הקרקע, ובחרישה הזאת הוא חיפה אותם בעפר, הרי החיפוי הזה נחשב זריעה של כלאיים [כמו שיתבאר בגמרא], ולוקה בו משום "לא תזרע כרמך כלאים" [שם כב, ט]. הרי כאן ארבעה לאוין.

ה.

ו

היה זה

ב

שנת ה

שביעית,

ובחרישתו כדי לכסות את הזרעים, חרישה הנחשבת, כאמור, לזריעה, הרי הוא עובר גם על איסור זריעה בשביעית, ולוקה משום "שדך לא תזרע" [ויקרא כה, ד], הרי כאן חמשה לאוין.

ו.

ו

חרש חרישה זו ב

יום טוב.

והרי הוא לוקה אף משום "כל מלאכת עבודה לא תעשו". הרי כאן ששה לאוין.

ז - ח]

ו

היה החורש

כהן ו

גם

נזיר

ומקום החרישה היה

בבית הטומאה

[בבית הקברות], והרי הוא לוקה משום הלאו שנאמר לגבי כהן "לנפש לא יטמא" [ויקרא כא, א], וכן לוקה משום הלאו שנאמר לגבי נזיר "על נפש מת לא יבא" [במדבר ו, ו]. הרי כאן שמונה לאוין. נמצא שבחרישה אחת מתחייב שמונה מלקיות.

חנניא בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאים

בשעה שהוא חורש, עובר על לאו נוסף של "ובגד כלים שעטנז לא יעלה עליך" [ויקרא יט, יט].

אמרו לו

חכמים, אין לכלול לאו זה בחרישה, כיון ש

אינו

מן

השם,

לאו זה של לבישת כלאים אינו מחמת החרישה.

אמר להם

חנניא בן חכינאי,

אף ה

לאו של

נזיר לא הוא

[אינו] מן

השם,

שהלאו שיש לנזיר כשנכנס לבית הטומאה, הוא מחמת הליכתו ולא מחמת החרישה.

ותנא קמא סובר, שגם לאו זה נחשב מחמת החרישה, כיון שאינו יכול לחרוש אלא אם כן הולך עם הבהמות ומנהיגם

.

גמרא:

שנינו במשנה: היה לבוש בכלאים, והתרו בו, וכל פעם שהתרו בו היה פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת.

[

אמר רב ביבי אמר רב אסי: לא

צריך שיהיה

פושט ולובש ממש, אלא

]

אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו

[שמוציא ומכניס את ידו בשרוול של הבגד] עובר על לאו נוסף של לבישת כלאים, אם התרו בו.

מחוי

[הראה]

רב אחא בריה דרב איקא

[על ידי המחשה] שצורת איסור לבישת כלאים להתחייב עליה בכל פעם ופעם, היא על ידי

עיולי

[לבישה]

ואפוקי

[ופשיטה] ממש.

רב אשי

חולק ו

אומר: אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש, חייב.

כלומר, אפילו אם אינו פושט ולובש, אלא שוהה כדי פשיטה ולבישה, חייב, אם התרו בו.

שנינו במשנה:

יש

אופן שאדם

חורש תלם אחד וחייב עליו

מלקות

משום שמונה לאוין,

אם התרו בו על כולם.

אמר רבי ינאי: בחבורה

[ביום ועד או אסיפה שהיה להם]:

נמנו

חכמים

וגמרו,

ש

החופה בכלאים

[שמכסה הזרעים של כלאים בעפר] כדי שיקלטו היטב בקרקע,

לוקה

משום זורע.

אמר להן רבי יוחנן: לאו משנתנו היא זו,

וכי אין זה הדין של משנתנו, האומרת

"יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין.

כיצד:

החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם".

ומדייק רבי יוחנן:

האי חורש דמחייב

עליו במשנתנו

משום כלאים, היכי משכחת לה?

והרי בכלאיים לא נאסרה החרישה בהם אלא הזריעה שלהם!

אלא

לאו,

בהכרח המדובר הוא באופן

דמיכסי בהדיה דאזיל,

שעל ידי החרישה הוא מכסה זרעים של כלאים, ולכן הוא לוקה משום זורע כלאיים, ונמצא שדברי רבי ינאי שהחופה בכלאיים לוקה, מבוארים במשנתנו!

אמר לו

רבי ינאי לרבי יוחנן: בדרך משל:

אי לאו

[אם לא]

דדלאי

[שהגבהתי]

לך חספא

[את החרס שכיסה את המרגלית],

מי משכחת

[וכי היית מוצא]

מרגניתא תותה

[את המרגלית שתחתיו].

כלומר: אם לא שהייתי אומר לך שעל ידי כיסוי העפר בכלאים עובר משום זורע, היית אומר שבכיסוי העפר על הכלאים, אינו עובר משום זורע, לא היית אומר שזהו הטעם לחייב במשנתנו, אלא היית אומר שהמשנה מחייבת אותו מלקות משום שקיים את הזרעים ולא עקרם ממקומם, ועל זה בלבד הוא מתחייב.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי לאו

[אם לא]

דקילסך גברא רבה

[שקילס אותך אדם גדול - רבי ינאי] על פירושך במשנה,

הוה אמינא

[הייתי אומר] לפרש את המשנה אחרת: שהחיוב כלאים בכיסוי הזרעים בעפר על ידי החרישה, אינו משום זורע אלא משום שבמעשה זה שמחפה את העפר על הכלאיים, הרי הוא מקיים את הכלאים בידים, ו

מתניתין מני,

בשיטת מי הולכת המשנה האומרת דין זה? בשיטת

רבי עקיבא היא, דאמר: המקיים כלאים, לוקה.

ולפי זה, מי שסובר שהמקיים כלאיים בכרם פטור, הרי גם במכסה הזרעים יסבור שפטור.

אבל רבי ינאי קלסך, והודה לפירושך במשנה שהחיוב במכסה את הזרעים של כלאים הוא משום זורע, והוא לכולי עלמא. וגם למאן דאמר המקיים כלאיים בכרם פטור, במכסה זרעי כלאיים בעפר הוא מחייב משום זורע. כי אם היתה כוונתו של רבי ינאי לומר שהחיוב במחפה אינו אלא לרבי עקיבא, המחייב על קיום כלאיים בכרם גרידא, היה עליו לנקוט כלשונו של רבי עקיבא, ש"המקיים" כלאיים בכרם לוקה. וכיון שנקט רבי ינאי בלשונו "החופה", משמע שמחייב זאת אפילו לרבנן, משום שהחיפוי בקרקע, נחשב כזריעה.

ומבארת הגמרא:

מאי רבי עקיבא?

היכן אמר רבי עקיבא שהמקיים בכלאים חייב?

דתניא: המנכש,

העוקר בשדה הזרוע כלאים את העשבים הרעים מתוך הטובים, כדי שיגדלו האחרים יותר טוב, לוקה.

ו

כן

המחפה

את הזרעים

בכלאים, לוקה.

ודברים אלו, לדעת רבי עקיבא הם, לפי ש

רבי עקיבא אומר: אף המקיים

כלאים לוקה.

אבל רבנן חולקים עליו, וסוברים שבמנכש ומחפה אינו חייב, משום שעיקרם הוא לקיום הכלאיים, ולדעת רבנן המקיים כלאיים אינו לוקה.

מאי טעמא דרבי עקיבא

שמחייב מלקות אפילו במקיים כלאים גרידא?

דתניא

בברייתא: כתוב בתורה

"שדך לא תזרע כלאים"

[ויקרא יט, יט]

אין לי

שלוקה

אלא

מי ש

זורע

ביד.

ה

מקיים

כלאים בלא שיעשה מעשה ביד,

מנין

שגם הוא לוקה?

תלמוד לומר

"בהמתך לא תרביע

כלאים

-

שדך לא

תזרע כלאים".

והיינו, על אף שכתוב אומר "לא תזרע כלאים", אבל כיון שיכל לומר "בהמתך כלאים לא תרביע", ולא אמר כן, אלא סמך את המילה "כלאים" של בהמה אל "שדך לא תזרע כלאיים", דורשין מזה, שהמילה "כלאים" של סוף המשפט בכלאי בהמה מוסבת גם לגבי "שדך לא", הסמוך לו, ודורשים כך: "כלאים בשדך, לא!" דהיינו, שלא יהיה לך כלאים בכל אופן, ואם קיימים אצלך כלאים, עליך לבטלן. ולפיכך המקיימן אצלו ואינו מבטלן עובר בלאו, ולוקה על כך.

אמר ליה עולא לרב נחמן

: כיון שנמנו וגמרו שמחפה נחשב למלאכת זורע, אם כן, משנתנו שמנתה את הלאוין של חורש ביום טוב, מדוע לא מנתה חיוב מלקות נוסף?

ולילקי נמי משום

איסור

זורע ביום טוב!

מלבד המלקות שלוקה משום חורש ביום טוב, ונמצא שיתחייב תשע מלקות, ולא שמונה בלבד.

אמר ליה

רב נחמן לעולא:

תנא ושייר

[המשנה מנתה חלק מהלאוין ושיירה חלקם].

אמר ליה

עולא: כיצד ניתן לומר שהתנא שייר חלק מהלאוין? והרי

תנא קתני

[במשנה אומר התנא] מנין מדויק של

שמונה

לאוין,

ואת אמרת

[ואתה רוצה לתרץ לי] ש

תנא ושייר?!

אמר רבה

לתרץ את קושית עולא, מדוע לא מנתה המשנה גם מלקות משום זורע ביום טוב:

משום שהמשנה סוברת,

יש חילוק מלאכות

רק

בשבת.

שאם עשה בשבת שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד, או שעשה פעולה אחת שיש בה שני שמות מלאכה נפרדים, חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, על אף שכל מלאכות שבת נכללו באזהרה אחת, כיון שיש לימוד מיוחד לענין שבת, לחלק לגבי חיוב חטאות את כל המלאכות לאיסורים נפרדים.

ואין חילוק מלאכות ביום טוב.

שאם עשה ביום טוב כמה מלאכות חלוקות במזיד, אינו לוקה אלא אחת. שהרי לא עבר אלא על לאו אחד של "לא תעשו כל מלאכה". וביום טוב לא חידשה התורה את דין חילוק מלאכות לגבי מלקות.

אמר ליה

עולא:

עדא

[זאת]

תהא

התירוץ לקושייתי.

איתיביה

[הקשה לו]

אביי

לרבה:

ו

כי

אין חילוק מלאכות ביום טוב?

והתניא

[פסחים מז, ב]:

המבשל גיד הנשה

בחלב ביום טוב, ו

אחר כך

אכלו, לוקה חמש

פעמים מלקות.

א.

לוקה משום אוכל גיד

הנשה.

ב.

ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך,

שעבר על "לא תעשה כל מלאכה", כי לא הותר בישול שכזה משום "אוכל נפש". שהרי גיד הנשה אינו ראוי לאכילה מחמת איסורו.

ג.

ולוקה משום מבשל גיד,

שהוא בשר,

בחלב,

שעבר על "לא תבשל גדי בחלב אמו", כי התנא שלנו סובר שיש בגידין "נותן טעם" והם ראויים לאכילה.

ד.

ולוקה משום אוכל בשר בחלב.

לפי ששלש פעמים אמרה תורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", ומכאן למדו שפסוק אחד בא לבישול, אחד לאכילה, ואחד להנאה.