Makot 13b — o Talmud em português

ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר

: רק

חייבי כריתות

[כשהותרו למלקות],

ישנו בכלל מלקות ארבעים

, לפי שיכולים הם להפטר מעונש הכרת,

ש

הרי

אם עשו תשובה

-

בית דין של מעלה מוחלין להן

על עונש הכרת.

שהרי יכולים הם להפטר מעונש הכרת אם ישובו בתשובה, ולכן ניתן לחייבם מלקות, כי אין זה מוחלט שיקבלו עונש כרת, ואין כאן את הפטור של "משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות".

אבל

חייבי מיתות בית דין

, אפילו אם התרו בהם למלקות,

אינו בכלל מלקות ארבעים, ש

הרי אף

אם עשו תשובה

-

אין בית דין של מטה מוחלין להן

, אלא ממיתים אותם!

וכיון שחייבים בית דין להמיתם אפילו כאשר שבו בתשובה, נמצא, שאם נלקה אותם ואחר כך נמית אותם, הם יתחייבו בשני עונשים, והתורה מחייבת על מעשה אחד רק משום עונש אחד ולא בשני עונשים.

ואילו

רבי יצחק אומר

: כל

חייבי כריתות

של עריות,

בכלל

אחד

היו,

שנאמר על כלם יחד בסוף פרשת העריות [ויקרא יח] "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו".

ולמה יצאת כרת באחותו?

מדוע הוציא הכתוב את עונש הכרת על ערות אחותו מכלל העריות, לכתוב את עונש הכרת שלה בנפרד, בפרשת קדושים? -

כדי ללמד על הכלל של חייבי כריתות כולו:

לדונו

, את האדם העובר על איסור כרת, רק

ב

עונש

כרת, ולא ב

עונש

מלקות

-

לומר, שאף אם התרו בחייבי כריתות למלקות, אין מלקים אותם, אלא הם חייבים בעונש כרת בלבד.

עד כאן לשון הברייתא.

ונמצא, שמשנתנו היא כרבי עקיבא, הסובר שרק חייבי כריתות לוקין, ולא חייבי מיתות בית דין.

ומבארת עתה הגמרא את טעמם של שלשת התנאים החולקים בברייתא:

מאי טעמא דרבי ישמעאל

, הסובר שבין חייבי כריתות ובין חייבי מיתות בית דין, לוקים?

משום

דכתיב

בקללות שבפרשת כי תבוא [דברים כח]:

"

אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת

".

וכתיב

בסמוך לפסוק זה: "

והפלא ה' את מכותיך

"!

"

הפלאה

"

זו

שבדברי הכתוב "והפלא ה'" -

איני יודע

, ממשמעות הפסוק הזה,

מה היא?

כשהוא

[הכתוב]

אומר

בפרשת שופטים: "

והפילו השופט, והכהו לפניו

" -

הוי אומר

:

"

הפלאה

"

זו

-

מלקות היא!

וכתיב

בהפלאה הזאת: "

אם לא תשמור לעשות את כל

דברי התורה הזאת"!

ומכאן יש לנו ללמוד שכל חייבי מיתות, בין כרת ובין מיתת בית דין, מחוייבים גם במלקות.

ותמהה הגמרא:

אי הכי

, ש"והפלא" האמור בכתוב "אם לא תשמור", היינו מלקות לכל העובר על דבר מדברי התורה -

חייבי עשה נמי

ילקו! שהרי גם מצוות עשה הם בכלל "כל דברי התורה".

ומתרצת הגמרא:

"אם לא תשמור" כתיב

בפסוק הזה, ומשמעותו היא איסור לאו,

וכדרבי אבין אמר רבי אילעי: דאמר רבי אבין אמר רבי אילעי: כל מקום

בתורה,

שנאמר

בו איסור בלשון "

השמר

", "

פן

",

ו

"

אל

" -

אינו אלא לא תעשה!

אך עדיין יש להקשות:

אי הכי

, שעל כל דברי התורה האסורים בלאו אמר הכתוב הזה שלוקים -

לאו שאין בו מעשה

-

נמי

, גם עליו ילקו [כגון לאו של בל יראה ובל ימצא חמץ]!

ומשנינן: "אם לא תשמור

לעשות

"

כתיב

, שמשמעותו: לאו שיש בו מעשה.

אך עדיין מקשה הגמרא:

לאו שניתק לעשה

[שקבעה לו התורה תיקון על ידי קיום מצות עשה, כגון מצות השבת גזילה, המתקנת את הלאו של גזילה] -

נמי

, גם עליו ילקו, ומדוע אמרינן בכמה מקומות שאין לוקים על לאו הניתק לעשה!?

ומתרצת הגמרא: כיון שהסמיכה התורה את פרשת מלקות ללאו של "לא תחסום שור בדישו", גילתה בכך התורה שאין לוקים אלא רק על לאו שהוא

דומיא דלאו דחסימה

, הדומה ללאו "לא תחסום שור בדישו", שאינו ניתק לעשה.

וממשיכה הגמרא ואומרת:

השתא דאתית להכי

, עתה, כשהגענו למסקנה, שיש לחייב מלקות רק על איסור לאו הדומה ללאו של חסימת שור בדישו -

כולהו נמי

, גם חייבי עשה, וגם חייבי לאו שאין בו מעשה, ששאלנו לעיל שילקו עליהם מהפסוק "והפלה ה' את מכותך", יש לתרץ לפי הכלל הזה, שהיות והם אינם "

דומיא דלאו דחסימה

", שאינם דומים לו, שהם אינם לאו שיש בו מעשה כמו לאו של חסימה - אין לוקין עליהם.

וכיון שלפי רבי ישמעאל יש ללמוד מ"והפלא ה' את מכותך", שגם חייבי מיתות לוקים, חוזרת הגמרא לדברי רבי עקיבא:

ורבי עקיבא

-

מאי טעמא?

מדוע הוא סובר שחייבי כריתות בלבד לוקים, ואילו חייבי מיתות בית דין אינם לוקים? ומדוע שלא ייענשו חייבי מיתות בית דין גם במיתה וגם במלקות!

ומסבירה הגמרא: משום דכתיב בפרשת שופטים בענין מלקות, "והכהו [השופט]

כדי רשעתו

".

מיעט הכתוב "כדי רשעתו", לומר - רק

משום רשעה

[עונש]

אחת אתה מחייבו

על מעשה אחד,

ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות

, שני עונשים על מעשה אחד!

ולכן אין מלקין חייבי מיתות בית דין, לפי שאין עונשין אלא עונש אחד על מעשה אחד.

ומקשינן:

ורבי ישמעאל,

האיך הוא סובר שחייבי מיתות לוקין ומתים, ולא חש לדרשה המוסכמת של "כדי רשעתו", שאין מחייבים שני עונשים על מעשה אחד!?

ומבארינן:

הני מילי

שחשובין הם כ"שתי רשעיות" - כשהם שני עונשים של

מיתה וממון

,

או מלקות וממון

.

אבל מיתה ומלקות

, חשובין הן כ"רשעה אחת", לפי שהמלקות המתישות את גופו של אדם, מצטרפות הן לעונש המיתה - וכ"

מיתה אריכתא

"

היא.

ומקשינן:

ולרבי עקיבא

, שטעמו הוא משום שמיתה ומלקות כשתי רשעיות הן נחשבות, ואין מחייבים ב"שתי רשעיות" על מעשה אחד משום שאמר הכתוב "כדי רשעתו" -

אי הכי

, שאתה למד זאת מ"כדי רשעתו",

חייבי כריתות נמי

לא ילקו, היות וכרת ומלקות שתי רשעיות הן.

שהרי לשיטת רבי עקיבא אין מענישים בשני עונשים, ולכן חייבי מיתות אינם לוקים לשיטתו.

ואם כן, גם חייבי כריתות לא ייענשו בשני עונשים, ולא ילקו, שהרי גם אם ילקו, הם עדיין יקבלו את עונש הכרת משמים.

מאי אמרת

, שמא תאמר לחלק, כמו שרבי עקיבא נתן טעם לחלק בין כרת למיתה, "

שאם עשו תשובה

", שהיות ויכולים חייבי כריתות לפטור עצמן מעונש הכרת על ידי שיחזרו בתשובה, אין בהלקאתם משום "שתי רשעיות" -

עדיין קשה: הרי

השתא מיהת

, בכל זאת עתה, בשעה שלוקין, הם עדיין

לא עבדי

, לא עשו תשובה, ונמצא שהם מקבלים עונש מלקות בשעה שרובץ עליהם חיוב נוסף של עונש כרת, ויש בהלקאתן בשעה זאת משום הענשה ב"שתי רשעיות"!? ומתרצינן:

אמר רבי אבהו: בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות!

דגמר

, שלימד הכתוב בגזירה שוה

"לעיני

"

\-

מ"לעיניך",

מחייבי מלקיות לחייבי כריתות, שגם חייבי כריתות לוקים.

[דהיינו, שבחייבי כרת כתיב [דברים כה]: "ונכרתו

לעיני

בני עמם".

ובחייבי מלקות כתיב [שם]: "ונקלה אחיך

לעיניך

"].

מלמד הכתוב שחייבי כריתות לוקין עם הכרת.

מתקיף לה

, לתירוצו זה של רבי אבהו,

רבי אבא בר ממל

:

אי הכי

, לדבריך, שחייבי כריתות לוקין משום שכתוב בם "ונכרתו לעיני בני עמם", ולומדים בגזירה שוה "לעיני" מ"לעיניך", מחייבי מלקות, שגם חייבי כריתות לוקים -

חייבי מיתות בית דין נמי, נגמרם

, נלמד בגזירה שוה דומה מחייבי מלקות, שגם חייבי מיתות בית דין ייענשו במלקות.

שהרי גם בעובדי עבודה זרה, החייבים מיתת בית דין, נאמר [במדבר טו] "אם מעיני העדה".

ואם כן, נלמד בגזירה שוה, "

מעיני

" האמור בעבודה זרה, שהם חייבי מיתות בית דין,

מ

חייבי מלקות, שנאמר בהם "ונקלה אחיך

לעיניך

", וגם חייבי מיתות בית דין ילקו!

ומתרצת הגמרא:

דנין

בגזירה שוה רק חייבי כריתות, שנאמר בהם "ונכרתו

לעיני

בני עמם",

מ

חייבי מלקות שנאמר בהם "ונקלה אחיך

לעיניך

".

כי הגזירה שוה היא "לעיני - לעיני", ותוספת האות כ"ף סופית במילה "לעיניך" אינה משמעותית להפריע ללימוד של גזירה שוה "לעיני - לעיני".

ו

אולם,

אין דנין

בגזירה שוה, חייבי מיתות בית דין, שנאמר בהם "

מעיני

העדה",

מ

חייבי מלקות, שנאמר בהם "ונקלה אחיך

לעיניך

". כי יש חילוק משמעותי בין "לעיני" ובין "מעיני".

ולכן אין למדים חיוב מלקות אלא רק לחייבי כריתות, שכתוב בם "לעיני", ולא לחייבי מיתות בית דין, שכתוב בהם "מעיני".

אך דוחה הגמרא את החילוק הזה:

ומאי נפקא מיניה

ללימוד של גזירה שוה אם כתוב "מעיני" או "לעיני"?

והא

, הרי אין צורך בהשוואת המילים בשני הצדדים בגזירה שוה, אלא די בהשוואת הענין בשני הצדדים.

ומצינו שלמידין גזירה שוה אף כאשר אין המילים דומות אלא רק הענין שוה, שהרי:

תנא דבי רבי ישמעאל

: נאמר בנגעי בתים [ויקרא יד] שאם נראה נגע צרעת בבית, מסגיר הכהן את הבית שבעה ימים.

ובחלוף שבעת ימי ההסגרה הראשונים, אמרה תורה: "

ושב הכהן

ביום השביעי".

ואם הוא נוכח לראות, כששב אל הבית בחלוף השבוע הראשון, שפשה [התרחב] הנגע בבית - חולצים את האבנים המנוגעות מהקיר, ומקציעים את הבית, וטחים אותו מחדש, ומסגירים אותו שוב לשבעת ימים נוספים. ואם שוב חזר הנגע ופרח בבית, אזי נותצים את הבית כולו.

אך אם לא פשה [לא התרחב] הנגע בשבוע הראשון, אין חולצים את האבנים, אלא מסגירים את הבית למשך שבוע נוסף.

ובסוף השבוע השני להסגר, אמרה התורה "

ובא הכהן

"!

אך לא ביארה התורה במפורש מה לעשות אם בסוף השבוע השני פושה הנגע בבית -

האם נותצים את כל הבית, כדין בית שפשה בו הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני. או שמא, כיון שבשבוע הראשון לא פשה הנגע בבית אלא רק בשבוע השני - יש לנהוג בו כדרך שנוהגים במקרה שפשה הנגע בשבוע הראשון, שרק חולצים את האבנים המנוגעות, אך אין הורסים את כל הבית, אלא מסגירים את הבית שוב, לשבוע ימים [שלישי במספר השבועות].

ולמדו חכמים בגזירה שוה את דינו של נגע הפושה בסוף השבוע השני, שנאמר בו "ובא הכהן", מדינו של נגע הפושה בשבוע הראשון, שנאמר בו "ושב הכהן".

ולכן, אין נותצים את כל הבית אם פשה הנגע בשבוע השני, אלא רק חולצים ממנו את האבנים המנוגעות.

ואף על פי שאין המילים של "ושב הכהן" זהות למילים של "ובא הכהן", אפשר ללמוד בגזירה שוה, היות והענין של שיבת הכהן וביאת הכהן שווה הוא, כי

זו היא

"

שיבה

"

וזו היא

"

ביאה

".

ולכן, למדים בגזירה שוה, "ביאה" מ"שיבה", שאף בביאה בסוף השבוע השני, חולץ וקוצה וטח, ואינו נותץ את הבית, כמו בשיבה בסוף השבוע הראשון.

וכיון שמצינו לגזירה שוה גם כשאין המילים שוות, כמו כן נלמד גזירה שוה, "מעיני" מ"לעיניך", על אף שאין התאמה מוחלטת בין שתי המילים!?

ועוד

מקשינן: הרי אפשר

לגמור "מעיני"

דכתיב בחייבי מיתות

מ"לעיני"

הדומה לו, דכתיב בחייבי כריתות, וילקו חייבי מיתות כמו חייבי כריתות.

דהא גמור "לעיני" מ"לעיניך"

, שלוקין חייבי כריתות. ואם כן, שוב אפשר ללמוד מהם לחייבי מיתות, וכאן כבר אין מרחק גדול בין המילים, ובודאי אפשר לעשות מהן גזירה שוה.

קבלה מיניה רבי שמואל בר יצחק

לטענה זו של רבי אבא בר ממל, שאם טעמו של רבי עקיבא כדאמר רבי אבהו משום גזירה שוה, יש ללמוד שאף חייבי מיתות לוקין. ולכן ביאר טעם אחר לרבי עקיבא.

אמנם עיקר טעמו של רבי עקיבא הוא מהכלל

"כדי רשעתו", משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי

רשעיות

. אך הרי כלל זה, רק

ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר,

שלא יחייבוהו בית הדין בשתי רשעיות, דהיינו מיתה ומלקות, או מיתה וממון, או מלקות וממון.

אך כרת אינו מתחייב על ידי בית דין אלא הוא רק עונש משמים, ולפיכך יכולין בית דין לחייבו במלקות, לפי שהם מחייבים רק רשעה אחת.

ומביאה הגמרא דעה אחרת בביאור המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל:

רבא אמר

: לעולם גם רבי ישמעאל מודה שאין אדם לוקה ומת על עבירה אחת, ולפיכך, אם

אתרו ביה לקטלא,

מיתת בית דין,

כולי עלמא לא פליגי דאין לוקה ומת

. ורבי ישמעאל מודה ש"כדי רשעתו" פוטר אף במיתה ומלקות, וכשתי רשעיות חשיבי.

כי פליגי, דאתרו ביה

רק

למלקות

ולא התרו בו למיתה -

רבי ישמעאל סבר, לאו שניתן לאזהרת

איסור שחייבין עליו

מיתת בית דין,

אם אירע שלא התרו בו למיתה אלא למלקות,

לוקין עליו

. והיינו חייבי מיתות בית דין שלוקין, ואין כאן שתי רשעיות.

ורבי עקיבא סבר, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו

כלל, אפילו כשהתרו בו רק למלקות, כיון שמטרת הלאו היא לאזהרת עונש מיתה, ולא כלולה בו אזהרה על מלקות.

ועל כך אמר שחייבי מיתות בית דין אין לוקין, בכל מקרה.

ומקשינן:

ורבי עקיבא, אי הכי, חייבי כריתות נמי

למה לוקין? הרי אזהרתן הוי

לאו שניתן לאזהרת כרת הוא,

ולא למלקות!?

ומתרצינן:

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא

:

חייבי כריתות, לא צריכי התראה.

לא נאמר בהם הכלל שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

שהרי פסח ומילה, ענש

הכתוב על ביטולן בכרת,

אף על פי שלא הזהיר

עליהן, שהרי לא נאמר בהן לאו.

ואם כן, אזהרת הלאו האמורה בכרת פנויה לאזהרה ללקות על איסורן.

ומקשינן:

ודילמא

נצרכת ה

אזהרה

באיסורי כרת

לקרבן,

שאם יעשה בשגגה יביא עליה קרבן.

ומסתבר שחיוב קרבן צריך אזהרה,

דהא פסח ומילה

, שהם חייבי כריתות היחידים

דלית בהו אזהרה

של לאו, אלא הן מצוות עשה,

ו

אמנם על שגגתן,

לא מייתי קרבן.

ומשמע, שהיינו טעמא ששאר חייבי כריתות כן חייבין קרבן על שגגתן, היות שהוזהרו על כך בלאו. ואם כן, נמצא שאין הלאו פנוי למלקות.

ומתרצינן:

התם

, בפסח ומילה,

לאו היינו טעמא

שאין מביאין קרבן משום שלא הוזהרו עליהם.

כי לעולם, גם לחיוב קרבן אין צריך אזהרה.

אלא

הטעם שאין מביאין קרבן על ביטול מצות פסח או מילה,

משום דאיתקש

חיוב קרבן על עבירה ב

כל התורה כולה, לעבודת כוכבים

[וההקש מבואר בכריתות דף ג א].

וילפינן מההיקש:

מה עבודת כוכבים

, נאמר בה

שב ואל תעשה

, וחיוב הכרת הוא על כך שהוא עמד ועשה,

אף כל

כרת שחייבין על שגגתו קרבן, הוא רק באיסור של

שב ואל תעשה

.

לאפוקי הני

פסח ומילה,

ד

מצוותן היא ב

קום ועשה,

ולפיכך אין קרבן על שגגתן. ואם כן, אין צריך את הלאו לאזהרת קרבן, ולכן לוקין עליו בחייבי כריתות.

רבינא אמר

: לעולם,

טעמיה דרבי עקיבא

-