Makot 10a — o Talmud em português

דכתיב

"

גלעד, קרית פועלי און, עקובה מדם

".

ומבארינן:

מאי

"

עקובה מדם

"?

אמר רבי אלעזר: שהיו עוקבין

אורבים

להרוג נפשות.

ודנה הגמרא:

כיון שהמרחק מהגבול לעיר מקלט שוה למרחק שבין עיר מקלט אחת לעיר מקלט שניה, נמצא שארץ ישראל מחולקת לארבעה איזורים שוים, לענין ערי מקלט:

שני איזורים קיצוניים - מהעיר קדש עד לגבול הצפוני, ומהעיר חברון עד לגבול הדרומי.

ושני איזורים אמצעיים - מחברון עד שכם, ומשכם עד קדש.

הרי מעתה, יש להקשות:

ומאי שנא

, מדוע שונים הם שני האיזורים הקיצוניים של הארץ, האיזור הצפוני ואיזור הדרומי, שהם

מהאי גיסא ומהאי גיסא

, משני צידי הארץ,

דמרחקי,

רחוקות הן ערי המקלט מהרוצחים הצריכים להגיע אליהן.

שהרי אם הרג הרוצח בקצה האיזור שלהן, על גבולות הארץ, בצפון או בדרום - עליו לנוס מהגבול עד עיר המקלט [קדש בצפון או חברון בדרום] דרך שאורכה רבע ארץ ישראל.

ומאי שנא

ומדוע שונים הם "

מציעאי

", שני האיזורים שבמרכז הארץ, בין חברון לשכם, ובין שכם לקדש,

דמקרבי,

שערי המקלט שלהם קרובות הם לרוצחים!

כיון שכל רוצח הנמצא בשני איזורים אלו, יש לו את האפשרות לברוח אל אחת משתי ערי המקלט צפונית לו או דרומית לו, היות שהוא נמצא ביניהן.

וכיון שהמרחק בין עיר לעיר הוא רבע מאורכה של ארץ ישראל, יהיה אורך הדרך שצריך הרוצח לנוס שם, לא יותר מאשר שמינית הארץ,

ונמצא שההורג סמוך לגבול, עליו לרוץ פי שנים מהרוצח בין הערים, כיון שהמרחק שוה ממקום למקום, ובצד הגבול אין עיר מקלט.

ומתרצינן:

אמר אביי: בשכם נמי שכיחי רוצחים

.

דכתיב

[הושע ו] "

וכחכי איש גדודים, חבר כהנים דרך ירצחו שכמה

".

וגומר

.

ומבארינן:

מאי

"

חבר כהנים

"? -

אמר רבי אלעזר

: דברי הכתוב הם בדרך משל:

שהיו מתחברין

, מתאספים הרוצחים בשכם

להרוג נפשות

-

ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בבית הגרנות

.

ובכך מיושב למה הדרך בין הערים קצרה מהמרחק שבין הערים הקיצוניות לגבול. שכן, שכם היתה העיר שבמרכז, ומשני צידיה שכיחי רוצחים. והוצרכו ליותר ערי מקלט לנוס אליהם.

אך לא היו בה שכיחים בה רוצחים כמו בגלעד, ולכן לא הוצרכו להוסיף בארץ ישראל ערי מקלט כמו בעבר הירדן [מהרש"א].

ומקשינן על מה ששנינו שגולין רק לשש ערי מקלט:

ו

כי

תו ליכא,

האם אי אפשר לגלות לערים אחרות אלא רק לשש הערים האלו?

והא כתיב

[במדבר לה] "ואת הערים אשר תתנו ללוים - את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח.

ועליהם תתנו

[עוד]

ארבעים ושתים עיר

".

ומשמע שאף אל שאר הערים של הלויים יכול הרוצח לנוס ולמצוא בהן מקלט מפני גואל הדם.

ומתרצינן:

אמר אביי: הללו

, שש ערי המקלט שבהן עוסקת משנתנו,

קולטות בין

שברח אליהם הרוצח

לדעת

שיקלטוהו,

ובין

שנכנס אליהן

שלא לדעת

, אפילו שלא ידע שהן קולטות, ולא נס אליהן כאל עיר מקלט. ואין גואל הדם יכול להורגו. אך

הללו

, שאר ארבעים ושתים ערי הלויים, רק אם נס אליהן

לדעת

שיקלטוהו, אז הם

קולטות

.

אך כשנכנס בהם

שלא לדעת

קליטה -

אינן קולטות.

ומקשינן על הברייתא בתוספתא לעיל, שמנתה את חברון כאחת משלשת ערי המקלט בארץ ישראל:

ו

כי

חברון

-

עיר מקלט היא?

והכתיב

"

ויתנו לכלב את חברון, כאשר דבר משה

".

ואילו בשש ערי המקלט נאמר בתורה שיתנום ללויים, כדלעיל, וכלב הרי היה משבט יהודה!

ומתרצינן:

אמר אביי

: רק את

פרוורהא

של חברון, שהם הכפרים והחצרות הסמוכים לחברון ונקראו על שמה, נתנו לכלב. אך העיר חברון עצמה, היתה עיר של הלויים, והיא אחת מששת ערי המקלט.

וכמו שנאמר ביהושע [כא יג] "ולבני אהרן הכהנים נתנו את עיר מקלט הרוצח, את חברון".

ובסוף הפסוק שם משמע כאביי,

דכתיב

"

ואת שדה העיר ואת חצריה

-

נתנו לכלב בן יפונה

".

ומקשינן גם על העיר קדש:

ו

כי

קדש

-

עיר מקלט הואי?

והכתיב

[יהושע יט] "

וערי מבצר

[אלו הכרכים הגדולים שהיו בנחלת נפתלי],

הצדים צד וחמת, רקת וכנרת

.

וגו

מר,

וקדש ואדרעי ועין חצור

".

ו

אילו לגבי ערי מקלט

תניא: ערים הללו

, העומדות לקלוט רוצחים,

אין עושין אותן לא טירין קטנים,

לא טירות קטנות, שאין מזונות מצויים בהן לרוצחים, שאינם יכולים לצאת,

ולא כרכים גדולים

, שנקבצים לשם רבים ויהא גואל הדם מצוי שם,

אלא עיירות בינוניות

, כדי שיהיה מזונם של הגולים שם מצוי, אך לא יהיו שם הרבה עוברים ושבים.

ואם כן איך יתכן שקדש, שהיא עיר מבצר, והיא כרך גדול, תהיה עיר מקלט?

ומתרצינן:

אמר רב יוסף: תרתי

ערים הנקראות

קדש הואי,

ועיר המקלט קדש אינה נכללת בין ערי המבצר שבחבל נפתלי.

אמר רב אשי

: לדעתי עיר המקלט קדש כן היתה בנחלת נפתלי, והיא היתה עיירה בינונית המתאימה לשמש כעיר מקלט. אלא שהיא היתה סמוכה לכרך גדול שנקרא "קדש", כמבואר במקרא לעיל. ובגלל סמיכותה אל הכרך הגדול, נקראה גם עיירה בינונית זו בשם "קדש".

ומצינו כן,

כגון: סליקום ואקרא דסליקום

.

סליקום היא עיר מבצר גדולה, וסמוך לה נמצא כפר שנקרא על שמה, אקרא דסליקום.

גופא, ערים הללו

-

אין עושין אותן לא טירין קטנים, ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינוניות

.

ואין מושיבין אותן

, את ערי המקלט,

אלא במקום

שיש בו מקורות

מים,

כדי שלא יאלצו לצאת להשיג מים מחוץ לעיר המקלט.

ואם אין שם מים

כגון ערי הלויים שנקבעו בגורל, בזמן חלוקת הארץ, במקום רחוק ממקור מים, ונקלטו בהם רוצחים,

מביאין להם מים,

על ידי אמות מים, המוליכות את המים מהנהרות הרחוקים עד העיר.

ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים

, כדי שימצאו מזונות לקנות.

ואין מושיבין אותן אלא במקום

שיש

אוכלסין,

באזור מיושב, שיש באותו איזור גם כפרים ויישובים [והמאירי כתב שיש שם גבורי חיל להגן], כדי שלא יתאספו גואלי הדם רבים יחד ויצורו על העיר.

ואם

נתמעטו אוכלוסיהן

באזור שסביב העיר

מוסיפין עליהן

דיירים, ואפילו דיירים עראיים.

אך אם

נתמעטו דיוריהן

בתוך העיר,

מביאין להם כהנים, לויים

וישראלים

שיגורו עמהם, כדי שלא יהיו הרוצחים רוב תושבי העיר, היות שאין העיר קולטת כשרובה תושבים רוצחים, כדלקמן, ולפיכך צריכים להוסיף לעיר דיירים קבועים.

ואין מוכרין בהן לא כלי זיין

שלא יבוא גואל הדם וירכוש כלי זיין בעיר המקלט להרוג בו את הרוצח.

וממקומו לא חוששים שיביא עמו, כי ירגישו בכלי הזיין בעת בואו לעיר.

ו

אין מוכרים בהם אפילו

לא כלי מצודה,

שהורגים בהם חיות,

דברי רבי נחמיה

.

וחכמים מתירין.

ושוין

רבי נחמיה וחכמים,

שאין פורסין בתוכן מצודות

, היות שהציידים מלומדי חרב הם, וכל מקום שמצודות מצויות שם, כלי זיין מצויים שם, ושמא יבא גואל הדם בהתנכרות ויקח לשם כלי זיין [המאירי].

ואין מפשילין לתוכן חבלים

של ציד מאותו הטעם -

כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם.

אמר רבי יצחק: מאי קרא

שממנו משמע שכך ראוי להתקין בעיר מקלט? שנאמר "

ונס אל אחת מן הערים האל, וחי

".

ומשמעותו,

עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.

עשה לו דבר שיוכל לחיות שם.

תנא, תלמיד שגלה

-

מגלין רבו עמו!

ואפילו אם קיימת ישיבה בעיר מקלט, כיון שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד [ראשונים]. וכיון שהוא צריך לרבו שילמדנו, גולה עמו,

שנאמר

"

וחי

" -

עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא

.

והוסיף הרמב"ם [פ"ז מרוצח ה"א] "וחיי בעל חכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובין".

אמר רבי זעירא: מכאן

יש לנו ללמוד,

שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון,

כדי שלא יביאוהו עונותיו של התלמיד לידי הריגה בשוגג, וכשיגלה התלמיד, יאלץ רבו לגלות עמו.

אמר רבי יוחנן: הרב שגלה

-

מגלין ישיבתו עמו,

לפי שאין לו חיים בלא ישיבה [מאירי]. וצריך להתקין לו מה שדרוש לו כדי לחיות, שנאמר "וחי".

ומקשינן"

איני!

למה יגלה הרב שהרג בשגגה?

והא אמר רבי יוחנן: מנין לדברי תורה שהן קולטין

ומצילין כעיר מקלט?

שנאמר

בעיר מקלט "

את בצר במדבר

".

וגו

מר.

וכתיב בתריה

"

וזאת התורה

".

האות ווי"ו מוסיפה על ענין ראשון, ומלמד הכתוב כי כשם ששלשת הערים קולטות, כך התורה קולטת [מהרש"א]. ואם כן, הרב שהרג "קלוט" הוא בתורתו, ואינו צריך לגלות!?

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

שאמרנו "תורה קולטת", היינו רק

בעידנא דעסיק בה,

בזמן שעוסק בלימודה.

ומה שאמרו שהרב גולה, היינו

בעידנא דלא

עסיק בה

שאינו קלוט אז, וצריך הגנה מגואל הדם.

ואי בעית אימא, מאי

"דברי תורה

קולטין

"?

קולטים ומגינים רק

ממלאך המוות,

שהוא דבר שבידי שמים, אך לא מצילים ממיתה בידי אדם.

ומה שמצינו שדברי תורה קולטין, היינו

כי הא

:

דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב

.

ולא הוה קא יכיל שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה

, משום

דלא הוה שתיק פומיה מגירסא

.

לא היה יכול שליחו של מלאך המות לגשת אליו וליטול את נשמתו כיון שלא פסק פיו מלעסוק בתורה, שהיא עץ החיים, וכל האוחז בה אינו יכול למות.

מה עשה שלוחו של מלאך המות?

סליק ויתיב

עלה וישב

אארזא בי רב,

על עץ הארז שהיה בבית המדרש של רב,

פקע

נשבר

ארזא,

והקים רעש בשעה שנשבר,

ושתיק

, השתתק רב חסדא מלימודו כיון שהפריע לו הרעש,

ו

אז

יכיל ליה,

היה יכול שליחו של מלאך המות להתגבר עליו, ונטל את נשמתו.

אמר רבי תנחום בר חנילאי: מפני מה זכה ראובן להמנות ב

"

הצלה

"

תחילה?

והיינו, שעיר המקלט בצר, שבנחלת ראובן, נמנתה ראשונה בפרשת ערי מקלט.

מפני שהוא פתח בהצלה תחילה

במכירת יוסף.

שנאמר

[בראשית לז] "

וישמע ראובן, ויצילהו מידם

".

דרש רבי שמלאי: מאי

האי

דכתיב

[דברים ד] "

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש

"? -

אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצחים!

הכן להם כדי חיותם וצרכיהם, כאמור לעיל.

איכא דאמרי,

כך

אמר לו

הקב"ה למשה שהבדיל את שלשת הערים בעבר הירדן מדעתו:

הזרחת שמש לרוצחים!

שהסכים עמו הקב"ה, וכדלהלן בסמוך.

דרש רבי סימאי: מאי

האי

דכתיב

[קהלת ה] "

אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי אוהב בהמון

-

לו תבואה

"?

"

אוהב כסף לא ישבע כסף

" -

זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש הערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש

ערי מקלט

בארץ כנען, ו

בכל זאת

אמר: מצוה שבאה לידי

-

אקיימנה,

והבדיל שלש ערים בעבר הירדן, אף שלא יכלו לקלוט עדיין. הרי שיש להוקיר אפילו כל חלק ממצוה, אפילו אם אינו משלימה.

"

ומי אוהב בהמון, לו תבואה

" -

למי נאה ללמד בהמון

לדרוש ברבים,

מי שכל תבואה שלו

, שבקי במקרא ובמשנה, בהלכות ובאגדות.

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי

האי

דכתיב

[תהילים קו] "

מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו

"? -

למי נאה למלל גבורות ה'?

רק

מי שיכול להשמיע כל תהילתו!

וכיון שאין מי שיכול לספר את כל תהילתו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו, אלא מה שתקנו חכמים [לשון רש"י מגילה יח א].

ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמר

ביאור אחר במקרא זה:

"

מי אוהב בהמון, לו תבואה

" -

כל האוהב למלמד בהמון

, האוהב תלמידי חכמים -

לו תבואה!

שהתורה מחזרת עליו ועל זרעו, ויהיו לו בנים תלמידי חכמים.

וכאשר אמרו דרשה זו,

יהבו רבנן עינייהו ברבא, בריה דרבה,

נתנו בו עיניהם לברכה, שמצאו בו את קיום הפסוק, לפי שהיה רבה אוהב תלמידי חכמים, והיו בניו תלמידי חכמים.

רב אשי אמר

ביאור אחר במקרא זה:

כל האוהב ללמוד בהמון

עם חברים רבים -

לו תבואה!

והיינו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא

:

מאי דכתיב

[ירמיה נ] "

חרב אל הבדים, ונואלו

" - תבוא

חרב על צוארי "שונאיהם"

[בלשון הפוכה]

של תלמידי חכמים, שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד

, ביחידות, כל אחד בפני עצמו.

ולא עוד, אלא שמטפשין

בלימוד יחידי בלי חבורה.

שהרי

כתיב הכא

"

ונואלו

",

וכתיב התם

[במדבר יב] "אל נא תשת עלינו חטאת,

אשר נואלנו

", ומתרגמינן "דאיטפשנא".

ולא עוד, אלא ש

הלומדים ביחידות

חוטאין

.

שנאמר

שם, "אשר נואלנו

ואשר חטאנו

".

ואיבעית אימא, מהכא

נלמד שחוטאין הלומדים ביחידות משום שהם מיטפשים ["נואלים"] -

דכתיב [ישעיהו יט] "

נואלו שרי צוען,

נשאו שרי נוף", ו"נשאו" פירושו "תעו", הרי שהנואלים הם גם חוטאים.

רבינא אמר

ביאור נוסף במקרא זה:

כל האוהב ללמד

אחרים

בהמון

-

לו תבואה

, שעל ידיהם ירבה הפלפול ויתן לב לתרץ קושיותיהם.

והיינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי

למדתי

יותר מהם, ומתלמידי

-

יותר מכולן.

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי

האי

דכתיב

[תהילים קכב] "

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים

"? -

מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה

וינצחו? -

שערי ירושלים!

לפי

שהיו עוסקים

בה

בתורה

.

ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי

האי

דכתיב

[שם] "

שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך

"? -

אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! שמעתי בני אדם שהיו אומרים "מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו, ויבנה בית הבחירה, ונעלה לרגל

".

ושמחתי

על כך שבני ישראל מתאוים לבנין בית המקדש ולקיום העבודה.

אמר לו הקב"ה

: [תהילים פד] "

כי טוב לי יום בחצריך

-

מאלף

".

וביאורו:

טוב לי יום אחד שאתה

דוד

עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!

שנינו במשנה:

ומכוונות להם דרכים וכו'.