Kidushin 8b — o Talmud em português

הואיל ו

מנה

שהוא התחייב לה,

אין כאן,

לפיכך גם

משכון אין כאן!

המשכון אינו שוה כלום, כיון שאין המשכון מתנה.

איתיביה רבא לרב נחמן

מברייתא, אשר שנינו בה:

קידשה במשכון מקודשת!

וענה לו רב נחמן:

התם,

שם בברייתא, מדובר במקדש אותה

במשכון דאחרים,

שאחרים היו חייבים לו כסף, ונתנו לו משכון, וקידש את האשה בחוב שהמשכון משועבד עליו, ונתן לה את המשכון, שאז המשכון עצמו נקנה לה להתחייב באחריותו, ולפיכך יכול לקדשה בו.

וכ

מו הכלל

דאמר רבי יצחק

, שהמשכון קנוי למי שניתן לו המשכון.

דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב

שנטל משכון מן הלוה,

ש

הוא

קונה

את ה

משכון

, שיחשב כממונו [אלא שמחובתו להחזירו ללוה כשיפרע את החוב], ולפיכך אם אבד המשכון, חייב המלוה באחריותו -

שנאמר

[דברים כד] בענין משכון:

"ואם איש עני הוא [הלוה], לא תשכב בעבוטו".

אמר הכתוב, לא תשכב בלילה בזמן שעבוטו [משכונו] ברשותך. אלא, "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש [בערב. ולמחרת בבוקר תחזור ותטלנו].

ולך תהיה צדקה

[בכך שהחזרת לו את המשכון בערב] לפני ה' אלהיך".

ו

אם

תאמר שהמלוה

אינו קונה

את המשכון -

צדקה מנין

לו? מדוע השבת המשכון ללוה בערב נחשבת לו כנתינת צדקה מממונו? והרי המשכון אינו שלו כלל!

אלא,

מכאן

למדנו

לבעל חוב ש

הוא

קונה

את ה

משכון

כאילו הוא שלו. ולכן, כשהוא מחזירו בערב ללוה, הרי זה כאילו הוא נותן ללוה צדקה משלו.

וכיון שבעל חוב קונה משכון, לפיכך אם אדם נתן לאשה משכון שיש בידו על חוב של אחרים החייבים לו, כדי לקדשה בו - הרי היא מקודשת.

והגמרא מביאה מעשה, שיש ללמוד ממנו שאף רבי אמי סובר שהמקדש את האשה במנה והניח לה משכון עליו, אינה מקודשת. משום שהואיל ונתינת מנה אין כאן - גם משכון עליו אין כאן:

בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי,

קנו שפחה כנענית, והתנו עמהם המוכרים שיתנו בעדה פרוטות של נחושת.

לא הוו בהדייהו,

לא היו לבני רב הונא בר אבין פרוטות באותה שעה.

אותיבי נסכא עליה

, מסרו למוכרים חתיכה של כסף כמשכון, עד שישלמו להם את הפרוטות.

לסוף, אייקר אמתא

, ורצו המוכרים לחזור בהם מהמקח, כיון שעדיין לא קיבלו את הפרוטות של המקח.

אתו לקמיה דרבי אמי,

באו לדון בדבר לפני רבי אמי, האם יכולים המוכרים לחזור בהם.

וצדדי הספק היו:

מצד אחד, יתכן שהקונים קנו את השפחה על ידי הנסכא כאילו כבר נתנו את הפרוטות, ושפחה כנענית נקנית בכסף, ואין המוכרים יכולים לחזור בהם. ומאידך, יתכן שכל זמן שלא שילמו את הפרוטות שהתנו לשלם בהם, עדיין לא נקנתה להם השפחה, ויכולים המוכרים לחזור בהם.

אמר להו

רבי אמי: הואיל ו

פריטי

שהתנו לשלם בהם,

אין

הם

כאן,

לפיכך גם

נסכא

שנתנו כמשכון עבורם,

אין כאן,

אין המשכון נחשב למשכון, ואין בכוחו להיות במקום הפרוטות ולקנות את השפחה. ומביאה הגמרא עתה כמה ברייתות בענין קידושי כסף:

תנו רבנן

: האומר לאשה "

התקדשי לי במנה

", ונתנו לה.

נטלתו

האשה למנה,

וזרקתו

בפניו

לים או לאור

[לאש],

או לכל דבר האבד

-

אינה מקודשת.

כי היות וזרקתו בפניו לאיבוד, גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש לו.

ותמהינן על דברי הברייתא: משמע מהברייתא שדוקא אם זרקתו לאיבוד אינה מקודשת,

הא שדיתינהו קמיה

-

הוו קידושין

. אם השליכתו לפניו במקום שאינו אבוד, הרי אלו קידושין. ואיך יתכן לומר כך?

הא קאמרה ליה: שקיל, לא בעינא!

הרי בכך שהיא זרקתם לפניו, הרי היא כאומרת לו: טול [את המנה שנתת לי, כי] איני רוצה [להתקדש לך בו]! ומתרצינן: אכן גם אם האשה השליכתו לפניו במקום שאינו אבוד, היא אינה מקודשת.

והתנא דיבר בהשליכתו למקום איבוד, משום שיש חידוש בדבר זה, ובסגנון של "

לא מבעיא

"

קאמר

התנא את דבריו -

לא מבעיא,

אין צריך לומר שאם

שדיתינהו קמיה,

השליכה את המעות שנתן לה לפניו על הקרקע,

דלא הוו קידושין,

שהרי זה כאומרת איני רוצה להתקדש לך!

אבל זרקתו לים או לאור, אימא,

הייתי אומר, אילו האשה לא הסכימה להתקדש, הרי המנה היה עדיין שייך למקדש, ועל ידי שהיא זרקה את כספו לים, היא מתחייבת לשלם לו על הפסד כספו.

ו

כיון ד

האשה

מיחייבא בהו

להשיב את הפסד המנה על הצד שאינה מתקדשת, יש להניח שאשה זו אכן

קדושי קדיש נפשה

.

מסתבר שהיא התרצתה להתקדש לו, והיא קנתה את המנה בהתקדשה לו, והוא שלה. ולכן, כשזרקתו לים אין היא מתחייבת לשלם לו.

והא דקא עבדה הכי,

הטעם שעשתה כך, כי היא

סברא

[היתה סבורה],

איבדיקיה להאי גברא אי רתחנא הוא,

אבדוק אדם זה אם רגזן הוא, בכך שאראה אם הוא ירתח [יתרגז] על שזרקתי את המנה לים,

או לא.

לכן,

קא משמע לן,

השמיענו התנא שאין היא מקודשת, כי אין כוונתה בזריקת המנה לאיבוד לבדוק את מידת רגזנותו, אלא היא משליכתו כדי להוכיח שאין היא מעונינת בקידושיו.

תנו רבנן

ברייתא נוספת בענין קידושי כסף:

מי שאמר לאשה "

התקדשי לי במנה

", והיא ענתה לו: "

תנם לאבא

".

ו

כן אם אמרה לו "תנם

לאביך

".

והלך המקדש ונתנם לאביה או לאביו, כפי שאמרה לו -

אינה מקודשת

בכך. מפני שכל כוונתה היתה רק לשטות בו, ולומר לו: איני רוצה להתקדש לך, תן מעותיך לאחרים!

אך אם אמרה לו: תנם לאבא או לאביך

על

מנת שיקבלום לי

[עבורי] הרי זו

מקודשת.

מפני שהם זכו עבורה את המנה. והרי זה כאילו היא עצמה קיבלתו. (238א')

והגמרא מבארת מדוע הברייתא דיברה גם באומרת "תנם לאבא" וגם באומרת "תנם לאביך":

ואמרינן:

תנא

"תנם ל

אבא

", כדי

להודיעך כח דרישא,

להשמיעך חידוש ברישא באומרת "תנם לאבא", שאף על פי שהוא אביה, בכל זאת לא היה בכוונתה להתרצות לקידושין על ידי שהוא יקבל את המנה.

וגם

תנא

"תנם ל

אביך

", כדי

להודיעך כח דסיפא

, באומרת "תנם לאביך על מנת שיקבלם לי". שאף על פי שאין אביו קרוב שלה, בכל זאת היא התרצתה להתקדש על ידי שהוא יקבלם עבורה.

ועתה הגמרא מביאה את המשך הברייתא:

האומר לאשה "

התקדשי לי במנה

", ואמרה לו "

תנם לפלוני

" [אדם זר], והלך המקדש ונתנם לאותו פלוני -

אינה מקודשת.

ואם אמרה לו "תנם לפלוני

על מנת שיקבלם לי

" - הרי זו

מקודשת.

ודנה הגמרא, מדוע הוצרכה הברייתא להשמיע את אותו הדין עצמו גם ב"תנם לאבא ולאביך" וגם ב"תנם לפלוני"?

ומבארינן:

וצריכא,

צ1ריך להשמיענו את שני האופנים.

דאי אשמעינן,

שאילו1 היה התנא משמיענו דין זה רק ב

אבא ואביך,

הייתי אומר שדוקא

התם

[שם]

הוא דכי אמרה

"

על מנת שיקבלום לי

"

הוו קידושין

-

משום

דסמכה דעתה עלייהו

.

כי

סברה: עבדין לי שליחותייהו!

היא סומכת עליהם, וסבורה שהם יסכימו להיות שלוחים שלה, ולכן כאשר היא אמרה "תנם לאבא ולאביך שיקבלום לי", אנו אומרים שהיא התכוונה ברצינות לכך.

אבל אם אמרה "תנם ל

פלוני

על מנת שיקבלם לי", אזי היא

לא

התכוונה ברצינות להתקדש, מפני שאין היא סומכת על אותו פלוני שיסכים להיות שליח לקדשה. ולפיכך, כשאמרה "תנם לפלוני", התכוונה לשטות בו, והרי זו כאומרת "תן מעותיך לאחרים", שאינה מקודשת.

הילכך הוצרך התנא להשמיענו את דבריו אף ב"תנם לפלוני".

ואי אשמעינן,

ואילו היה התנא משמיענו דין זה רק ב

פלוני,

הייתי אומר שדוקא

הכא הוא דכי אמרה

"

תנם לפלוני

" [ולא אמרה "על מנת שיקבלם לי"]

לא הוו קידושי

-

משום

דלא מיקרבא דעתה לגביה, למיתבה ליה במתנה

. שהרי אין דעתה קרובה לאותו פלוני, עד כדי כך שהיא תרצה לתת לו את המנה במתנה, ולפיכך מסתבר שהיא לא דיברה ברצינות, אלא התכוונה לשטות בו ולומר לו, "תן מעותיך לאחרים".

אבל

ב

אבא ואביך, דמקרבא דעתה לגבייהו

[שדעתה קרובה אליהם],

אימא במתנה יהיביתיה ניהלייהו,

הייתי אומר שהיא דיברה ברצינות, ואכן רצונה להתקדש לו בכך שיתן להם מתנה.

הילכך

צריכא,

צריך להשמיענו שדין אבא ואביך שוה לדין תנם לפלוני.

תנו רבנן

ברייתא נוספת בענין קידושי כסף:

מי שאמר לאשה: "

התקדשי לי במנה

", והאשה ענתה: "

תנם על גבי סלע

". והלך ונתנם על הסלע -

אינה מקודשת.

ואם היה

ה

סלע שלה

-

מקודשת.

מפני שחצירו של אדם קונה עבורו את מה שבתוכה. והרי זה כאילו האשה עצמה קבלה את המנה.

בעי,

[שאל]

רב ביבי

: אם היה ה

סלע של שניהם,

של האיש המקדש ושל האשה -

מהו

הדין בזה?

ומסקינן:

תיקו!

תעמוד השאלה בספק.

והגמרא מביאה את המשך הברייתא דלעיל:

מי שאמר לאשה "

התקדשי לי בככר

", והאשה ענתה: "

תנהו לכלב

", והלך ונתנם לכלב -

אינה מקודשת.

ואם היה

ה

כלב שלה

הרי זו

מקודשת.

בעי

[שאל]

רב מרי

:

אם היה

כלב

שאינו שלה

רץ אחריה

לנושכה, ואמרה למקדש "תן את הכיכר לכלב זה" -

מהו

הדין בזה?

וצדדי הספק הם:

יתכן, ש

בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה

-

גמרה ומקניא ליה נפשה

.

שבאותה הנאה שהיא ניצלה על ידי הכיכר, הרי היא גומרת בדעתה להתקדש לו, והרי זו מקודשת.

או דלמא

[שמא],

מצי אמרה ליה

: הרי

מדאורייתא

,

חיובי מיחייבת לאצולן!

היא יכולה לומר לו: הרי אתה מצווה ועומד מן התורה להצילני מן הכלב, ולא התרציתי בקידושין, אלא אמרתי לך שתצילני כמו שאתה חייב בלאו הכי להציל כל נפש מישראל. ולפיכך אין היא מקודשת.

ומסקינן:

תיקו

תעמוד שאלה זו בספק.

הגמרא מביאה את המשך הברייתא דלעיל:

מי שאמר לאשה "

התקדשי לי בככר

", והאשה ענתה: "

תנהו לעני

". והלך ונתנם לאותו עני -

אינה מקודשת.

זאת,

אפילו

אם אותו עני היה

עני הסמוך עלה

[עני שנסמך על שולחנה, והיא מפרנסת אותו מכספה], והיא מרויחה בכך שהעני קיבל את הכיכר, בכל זאת אינה מקודשת.

והוינן בה:

מאי טעמא?

מהו הטעם לכך שבעני סמוך עליה אינה מקודשת? הרי היא מרויחה בכך שלא תצטרך לתת לעני ככר משלה!

ומשנינן: משום ש

אמרה ליה,

האשה:

כי היכי דמחייבנא ביה אנא

לפרנס את העני

\-

הכי מחייבת ביה את!

כשם שאני חייבת לזון את העני הסמוך על שולחני, כך גם אתה חייב לזונו, שהרי כל ישראל מצווים לפרנס את העניים, ולא התרציתי לקידושין, אלא אמרתי לך שתזון את העני כשם שאתה חייב, בלאו הכי, לזונו.

והגמרא מביאה כמה מעשים שמהם נלמד הלכה בענין קנין כסף: