Kidushin 81a — o Talmud em português

ד

שאני תלמידי חכמים דידעי

לאתרויי ביה

[להתרות בו], שלא יבא עליה, שאם יבא עליה לא יבדקוה המים.

עוד

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו

ששני אנשים מתייחדים עם אשה אחת,

אלא בעיר

.

אבל בדרך

, אף שנים לא יתייחדו עמה,

עד שיהיו שלשה

אנשים, כי

שמא יצטרך אחד מהם להשתין

, ויצטרך להתרחק משום צניעות, וישאר חבירו לבדו,

ונמצא אחד מתייחד עם הערוה

.

ודנה הגמרא:

נימא מסייע ליה

לרב ממה ששנינו לעיל: ההולך להשקות את אשתו שנסתרה,

מוסרים לו שני תלמידי חכמים

ללוותו,

שמא יבא עליה בדרך

.

ומשמע, דוקא שנים מוסרים לו, שהרי

תרי ואיהו

[הבעל עצמו]

הא תלתא

, שלשה. אבל בן לויה אחד עם הבעל, לא הותר, אף שביחד הם שנים. וראיה מכאן לדברי רב יהודה אמר רב, שבדרך אין די בשנים.

ודחינן: אין זו ראיה. כי

התם

, לאו משום איסור יחוד הוא שצריך שנים. אלא

כי היכי ד

אם יבא עליה בעלה בדרך,

ניהוו עליה

שני תלמידי חכמים אלו

סהדי

, להעיד על כך, כדי שלא תמחק עליה המגילה לחנם.

רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא

[היו הולכים בדרך].

הוה קאזלי ההיא אתתא קמייהו

[היתה אשה אחת מהלכת לפניהם].

אמר ליה רב לרב יהודה: דל כרעיך

[הגבה רגלך] ולך מהר

מקמיה גיהנם

[כדי להקדים אותה], כלומר, להנצל מדין גיהנם.

אמר ליה

רב יהודה:

והא מר

[אתה רב],

הוא דאמר: ב

שני

כשרים

ואשה אחת,

שפיר דמי

, מותר להתייחד עמה.

אמר ליה

רב: [

מי יימר

],

דבכשרים כגון אנא ואת

, גם כן מותר הייחוד?!

ושאל רב יהודה:

אלא

כשרים

כגון מאי?

מי הם הנקראים "כשרים"?

והשיבו: אנשים כשרים הם

כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו

[רבי צדוק ורב כהנא], שמסרו את נפשם כדי להנצל מעבירה. ועליהם נאמר: "גבורי כח עושי דברו לשמוע קול דברו".

אמר רב: מלקין על

ה

יייחוד

מלקות מרדות.

אבל

אין אוסרין

את האשה על בעלה

על הייחוד

. שאם התייחדה עם איש זר [מבלי שיקנא לה בעלה על כך], אין דינה כאשה שזינתה על בעלה, האסורה עליו, אלא היא מותרת לו.

אמר רב אשי: לא אמרן

שמלקים על הייחוד,

אלא בייחוד

של אשה

פנויה

.

אבל בייחוד

של

אשת איש, לא

מלקים, כדי

שלא תהא מוציא לעז על בניה

. כי אם ילקוה, יאמרו שזינתה והתעברה מזנות, ובניה ממזרים.

מר זוטרא

היה

מלקי

[מלקה] אף אשת איש שהתייחדה עם זר.

ו

כדי שלא יצא לעז על בניה, היה

מכריז

עליה, שהיא לוקה משום ייחוד ולא משום זנות.

אמר ליה רב נחמן מפרהטיא לרב אשי: מר נמי לילקי ולכריז

[גם אתה הלקה ותכריז] על ייחוד אשת איש, ובכך יסתלק חשש הלעז.

אמר ליה

: חוששני שמא

איכא דשמע בהא ולא שמע בהא

[יש מי שישמע על המלקות ולא ישמע את ההכרזה].

אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה

. מי שיוצא עליו קול שהוא עובר עבירות, הרי הוא עובר על לאו מדברי קבלה ["לא טובה השמועה"], ולוקה על כך.

שנאמר

בדברי עלי לבניו שחטאו [שמואל א, ב כב]: "

אל

[לא]

בני, כי לא טובה השמועה

אשר אנכי שומע". ו"אל" לשון לאו הוא.

מר זוטרא מותיב לה

, "מנחית" למי שיצא עליו שמועה לא טובה,

אפסירה על כתפיה

[רצועה על כתפו, כלומר, מלקהו],

ומקרי ליה

, וקורא לפניו: "

אל בני

, כי לא טובה השמועה", להודיעו שמשום כך הוא לוקה.

אמר רבה

: אשת איש ש

בעלה בעיר, אין חוששין

לה

משום ייחוד

, משום שהם יראים, שמא בכל רגע יגיע בעלה, ולא יבואו לידי חטא.

אמר רב יוסף

: וכן אם יש בבית שבו הם שוהים

פתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד

.

רב ביבי איקלע

הזדמן

לבי רב יוסף

.

בתר דכרך ריפתא

[לאחר שאכל] עם רב יוסף ואשתו בעליה, הם ירדו למטה, והוא נשאר בעליה.

אמר להו

רב יוסף לבני ביתו:

שקולי דרגא מתותי ביבי

. טלו את סולם המדרגות של העליה, כדי שלא יוכל רב ביבי לרדת ולהתייחד עם אשתי כאשר אצא מהבית.

ותמהינן:

והא אמר רבה

: אם

בעלה

של האשה נמצא

בעיר, אין חוששין

לה

משום ייחוד

. ומדוע חשש רב יוסף שמא רב ביבי יתייחד עם אשתו?

ומשנינן:

שאני רב ביבי, ד

אשת רב יוסף

שושבינתיה הואי

[היתה בעלת בריתו],

וגייסא ביה

[לבה גס עמו], הלכך היה חשש ליחוד אף שהיה בעלה בעיר.

אמר רב כהנא

: בית שיש לו שני חדרים, זה לפנים מזה, אם ה

אנשים

שוהים

מבחוץ

בחדר החיצון,

ו

ה

נשים מבפנים

בחדר הפנימי,

אין

הם

חוששין משום ייחוד

, שהרי אין האיש הנמצא בחדר החיצון צריך לעבור דרך הפנימי בצאתו מהבית.

ואף שאם תרצה אחת מהנשים לצאת היא תעבור דרך החדר החיצון, אין בכך כלום, שהרי אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.

אבל אם ה

אנשים

נמצאים

מבפנים, ו

ה

נשים מבחוץ, חוששין

להם

משום ייחוד

, כי שמא יצא אחד מהאנשים החוצה, ויעבור דרך החיצון, ויתייחד עמהן.

במתניתא תנא איפכא

: אם האנשים נמצאים בחדר החיצון, והנשים בפנימי, יש בזה משום יחוד, דחיישינן שמא יכנס אחד מהם לפנים בלא שירגישו חבריו בכך.

אבל אם הנשים מבחוץ, אין בזה משום יחוד, כי אף אם תכנס אחת מהנשים פנימה, הרי אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.

ואף אם אחד מהאנשים יצא החוצה לחדר הנשים, אין בזה משום יחוד. שהרי ירא הוא, שמא בכל רגע יצא אחד מחביריו החוצה ויעבור דרך החיצון.

אמר אביי: השתא דאמר רב כהנא הכי, ותנא במתניתא איפכא

-

אנא נעביד לחומרא!

ונאסור בין באנשים מבפנים ונשים מבחוץ, ובין באנשים מבחוץ ונשים מבפנים.

אביי

, בזמן שהיה מתקבץ הקהל, כגון בשעת דרשה או חופה, היה

דייר גולפי

[מסדר שורות של קנקני חרס] בין מקום האנשים למקום הנשים, כדי שאם יבואו אלו אצל אלו, ירעישו הקנקנים. ומטרתו היתה להפריד ביניהם.

רבא

היה

דייר קנה

[מסדר שורות קנים], ולאותה תכלית היה עושה כן, שאף הקנים מרעישים כשעוברים דרכם.

אמר אבין: סקבא

[ריעוע, חולשה]

דשתא

.

ריגלא!

זמן התורפה של כל ימות השנה הם ימי הרגלים. לפי שאז מתקבצים אנשים ונשים יחד לשמיעת הדרשה, והם נושאים ונותנים זה עם זה.

ומביאה הגמרא כמה מעשים אשר ניתן ללמוד מהם מהו כוחו של היצר הרע, שלולי סייעתא דשמיא מיוחדת, היה בכוחו להכשיל אפילו אנשים גדולים.

מעשה ב

הנך שבוייתא

[שבויות]

דאתאי לנהרדעא

. צוה רב עמרם חסידא לפדותן.

אסקינהו

[העלון]

ל

עליה של

בי רב עמרם חסידא

, ו

אשקולו דרגא מקמייהו

[נטלו את מדרגות העליה מתחתיהן].

בהדי דקא חלפה חדא מנייהו

[כשחלפה אחת מהן] על יד פתח הארובה שמן העליה לבית,

נפל נהורא באיפומא

, נפל אור בבית דרך פי העליה, לפי שהיו פניה מאירות ביותר.

שקליה רב עמרם לדרגא

[לקח את סולם המדרגות], כדי לעלות לעליה, ולתובעה לדבר עבירה.

ואף שהיו המדרגות כבדות ביותר, עד

דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא

[שלא יכלו אפילו עשרה אנשים להרימן], התגבר כוחו של רב עמרם ו

דלייא לחודיה

[הגביהן לבדו].

סליק ואזיל

[עלה והלך] לעליה.

כי מטא לפלגא דרגא

[כיון שהגיע לאמצע המדרגות], עצר, ו

איפשח

[פיסק] את רגליו, כדי לעמוד במקומו בחוזקה, ולהתגבר על יצרו.

רמא קלא

[הרים קולו] והכריז: נפל

נורא

[דליקה]

בי עמרם!

והזעיק את בני השכונה לבא ולכבותה.

ועשה כן, כדי שיתאספו כולם, ועל ידי שיתבייש מהם ימנע מעבירה.

אתו

באו

רבנן

לסייעו, וראו שאין שם שריפה.

אמרו ליה: כסיפתינן!

ביישתנו בכך שהזעקת אותנו בחנם, וכך נודע ברבים שתלמידי חכמים מסוגלים להכשל בדבר עבירה.

אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם

, שתתביישו כאן, בביתי, שהוא

בעלמא הדין

[בעולם הזה],

ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי

[ולא תתביישו בי בעולם הבא]!

אשבעיה

רב עמרם ליצר הרע,

דינפק מיניה

[שיצא ממנו].

נפק מיניה

היצר הרע,

כי עמודא דנורא

[בדמות עמוד אש].

אמר ליה

רב עמרם ליצר הרע:

חזי, דאת

נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך!

אף שאתה אש ואני בשר, הריני עדיף ממך, והצלחתי להתגבר עליך.

רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה

, שהיה אומר: אם היו רוצים, היו יכולים להתגבר על יצרם, משום שדבר קל הוא.

יומא חד, אידמי ליה

ה

שטן כאיתתא

[נדמה לו בדמות אשה], ועמד

בהך גיסא דנהרא

[בעברו השני של הנהר].

רצה רבי מאיר לעבור את הנהר כדי לתובעה לעבירה. ו

לא הוה

שם

מברא

[ספינת מעבורת]. אלא היה שם דף צר בלבד המונח לרוחב הנהר, ומעליו היה מתוח חבל. ומי שרצה לעבור, היה תופס בחבל ועובר עליו.

נקט

רבי מאיר את ה

מצרא

[תפס בחבל]

וקא עבר

.

כי מטא פלגא מצרא

[כשהגיע לחצי מאורך החבל],

שבקיה

[עזבו] יצרו.

אמר

לו השטן:

אי לאו דקא מכרזי ברקיעא

"

הזהרו ברבי מאיר ותורתו

",

שויתיה לדמך תרתי מעי

[הייתי עושה את דמיך לשווי של שתי מעות, כלומר, כדבר שאין בו ערך]!

רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה

, והיה אומר שנקל הוא להתגבר על יצר הרע.

יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא

[נדמה לו כאשה], ועמד

בריש דיקלא

[בראש הדקל].

נקטיה

[תפס] רבי עקיבא

לדיקלא, וקסליק ואזיל

, כדי להגיע אליה.

כי מטא לפלגיה ד

גובה ה

דיקלא, שבקיה

[עזבו] יצרו.

אמר

לו היצר הרע:

אי לאו דמכרזי ברקיעא

: "

הזהרו ברבי עקיבא ותורתו

",

שויתיה לדמך תרתי מעי!

פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: גירא בעיניה דשטן

[חץ בעיניך, שטן]!

יומא חד

, ד

מעלי יומא דכיפורי הוה

[ערב יום כפור היה],

אידמי ליה כעניא

[נדמה לו השטן כעני].

אתא

, בא השטן שנראה כעני, ו

קרא אבבא

[על פתח הבית]: תנו לי לאכול!

אפיקו ליה ריפתא

[הוציאו לו לחם].

אמר ליה

השטן לפלימו:

יומא כי האידנא

, ד

כולי עלמא גואי, ואנא אבראי?!

ביום כזה, שכולם אוכלים בתוך הבית, אני אשב בחוץ?

עייליה

[הכניסו] פלימו לבית,

וקריבו ליה ריפתא

[לחם].

אמר ליה

השטן:

יומא כי האידנא, כולי

עלמא

יושבים

אתכא

[על יד השולחן],

ואנא

אשב

לחודאי?!

אתיוהו

, ו

אותבוהו אתכא

. הביאוהו והושיבוהו על יד השולחן.

הוה יתיב

, ו

מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה

[העלה על גופו שחין ואבעבועות],

והוה קעביד מילי דמאיס

[והיה עושה בפניהם דברים מאוסים].