Kidushin 73b — o Talmud em português

אמר רבא בר רב הונא

: אם

מצאו

את האסופי בשוק, כשהוא

מהול

,

אין בו משום אסופי

, והרי הוא בחזקת כשר, ומותר בקהל אף מדרבנן. משום שאם לא היה כשר, לא היו טורחים למוהלו.

וכן אם נמצא האסופי כאשר

משלטי הדמיה

[אבריו מתוקנים ומיושרים], הרי הוא כשר,

ואין בו משום אסופי

. שאם היה פסול, לא היתה אמו מתקנתו. אלא ודאי מחמת רעבון הושלך.

וכן אם

שייף משחא

[נמשח בשמן] -

ו

כן אם

מלא כוחלא

[כחל] סביב עיניו, כדי לייפותו -

וכן אם

רמי חומרי

[קשרו אותו בקשרים לרפואה] -

וכן אם

תלי

עליו

פיתקא

[קמיע של כתב] -

וכן אם

תלי

עליו

קמיעא

[קמיע של עיקרין] -

אם נמצאו בו כל אלו,

אין בו משום אסופי

. כי מתוך כך שחסה עליו אמו, וטרחה בו בכל אלו, ודאי לא השליכה אותו כדי שימות, אלא מחמת רעבון השליכתו. לפיכך מסתבר שהוא כשר.

אם נמצא האסופי כשהוא

תלי בדיקלי

[תלוי על הדקל] -

אי

, אם הוא במקום ד

מטיא ליה חיה

[שמגיעה לשם חיה], ועלולה לטורפו,

יש בו משום אסופי

. כי אפשר שפסול הוא, שהרי הפקירה אותו אמו למות.

ו

אם לאו

, שאין חיה יכולה להגיע לשם ולטורפו,

אין בו משום אסופי

.

אם נמצא על אילן ששמו

זרדתא

אם הוא

סמיכא למתא

[סמוך לעיר],

יש בו משום אסופי

. כי אפילו אם אין מגיעה לשם חיה, הרי הוא מקום מסוכן, מפני שמצויים בו שדים.

ואם לאו

, שאינו סמוך לעיר,

אין בו משום אסופי

. לפי שלא מצויים בו שדים.

נמצא ב

בי כנישתא

[בית כנסת, שהיה מצוי בימים ההם מחוץ לעיר] - אם היה בית הכנסת

סמיכתא למתא, ושכיחי ביה רבים, אין בו משום אסופי

. כי היות שאנשים רבים מצויים שם, אין מצויים שם מזיקים.

ואם לאו

, שהוא רחוק ואין מצויים שם רבים,

יש בו משום אסופי

. לפי שמצויים שם מזיקים.

כללו של דבר: בכל מקום שנראה הדבר שהשליכתו אמו שם על דעת שימות, ולא חסה עליו, יש לחוש עליו שהוא פסול. והרי הוא אסור בקהל כאסופי.

אמר אמימר: האי פירא דסופלי

[חפירה שמטילים לתוכה גרעיני תמרים למאכל בהמות], אם נמצא בה התינוק,

יש בו משום אסופי

. כיון שמקום זה הוא מחוץ לעיר, ויש בו מזיקים.

נמצא בתוך עריבה ב

חריפתא דנהרא

[באמצע הנהר],

אין בו משום אסופי

. משום שהספינות עוברות שם תדיר, ולכך טרחה אמו להוליכו לשם, כדי שימצאוהו הספינות, ולא ימות.

ואם נמצא בתוך עריבה ב

פשרי

[בשיפוע הנהר, שמצטרפים שם מים על ידי הפשרת השלגים],

יש בו משום אסופי

. משום שאין דרך הספינות לעבור שם ולמוצאו, ומוכח שלא חסה עליו אמו.

נמצא

בצידי רשות הרבים, אין בו משום אסופי

. לפי שהוא מקום שמור קצת.

נמצא באמצע

רשות הרבים, יש בו משום אסופי

. לפי שמקום הפקר הוא.

אמר רבא: ובשני רעבון, אין בו

בולד הנמצא

משום אסופי

. דתלינן שמשום רעב השליכתו אמו, ולאו משום דפסול הוא.

והוינן בה:

הא דרבא, אהייא

[על מה אמר כן]? -

אם אמר כן

א

נמצא באמצע

רשות הרבים

, יש לתמוה: וכי

איידי

היות

דשני רעבון

הן,

קטלא ליה

אמו? וכי זו סיבה שתשליכנו למות? אלא בהכרח שהשלכתו מחמת פסולו.

אלא

שמא תאמר, שאמרה רבא

אצידי רשות הרבים

, עדיין קשיא.

אם כן,

מאי איריא

, מה הענין ב

שני רעבון?

והלא

אפילו

ב

לא שני רעבון

אין בו משום אסופי.

אלא, כי אתמר

מימרא

דרבא

, לא על דברי אמימר אמרה, אלא

אהא דאמר רב יהודה אמר רבי אבא אמר רבי יהודה בר זבדי, אמר רב: כל זמן

שעדיין האסופי

נמצא בשוק, אביו ואמו נאמנים עליו

לומר שהוא בנם.

אבל אחר ש

נאסף מן השוק

, שוב

אין

הם

נאמנים עליו

לומר שהוא בנם.

מאי טעמא?

-

אמר רבא: הואיל ו

כבר

יצא עליו שם אסופי

. וכיון שכבר יצא עליו שם פסול, שוב אין להכשירו.

ו

על זה

אמר רבא: ובשני רעבון, אף על פי ש

כבר

נאסף מן השוק

, ויצא עליו הקול, אביו ואמו עדיין נאמנים עליו לחזור ולהכשירו. שהיות ובשנים אלו הרבה תינוקות נשלכים, לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת הקול, כי לא רצו להרבות פסולים בישראל.

אמר רב חסדא: שלשה

אנשים, שהאמינום חכמים בנאמנות מיוחדת, אין הם

נאמנים

אלא

לאלתר

, ואילו שאר הנאמנים, נאמנים גם לאחר זמן.

ו

אלו הן: אסופי, חיה

[מיילדת],

ו

אשה

פוטרת חברותיה

מן הטומאה. ויבואר כל אחד מהם בסמוך.

אסופי

-

הא דאמרן

. שאביו ואמו נאמנים עליו להכשירו דוקא לאלתר עם מציאתו, אבל לא לאחר שנאסף מן השוק.

חיה

[מיילדת] -

דתניא: חיה נאמנת לומר

על תאומים שנולדו:

זה יצא ראשון

והרי הוא בכור,

וזה יצא שני

.

במה דברים אמורים

, שהיא נאמנת על כך, כ

ש

עדיין

לא יצתה

[יצאה]

וחזרה

, ממקום הלידה.

אבל

אם

יצתה

משם,

ו

אחר כך

חזרה

, שוב

אינה נאמנת

.

רבי אליעזר אומר

: רק כל זמן ש"

הוחזקה על עומדה

" [וכפי שיבואר]

נאמנת

.

ואם לאו, אינה נאמנת

.

והוינן בה:

מאי בינייהו

בין תנא קמא לרבי אליעזר?

ומשנינן:

איכא בינייהו

, היכא

ד

לא יצאה מהמקום, אלא רק

אהדר אפה

[סובבה את פניה] מעם היולדת. לתנא קמא עדיין היא נאמנת. ולרבי אליעזר, כבר אינה נאמנת.

והיינו דאמר רב חסדא, אין חיה נאמנת אלא לאלתר, ולא כעבור זמן מהלידה.

"

פוטרת חברותיה

",

מאי היא?

-

דתנן

במסכת נדה:

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות

בטומאת נדה, מספק. ומדובר כשהיו משולבות ודבוקות זו בזו, ולכן יש להסתפק על כל אחת מהן שמא ממנה יצא הדם, ונטמאה בטומאת נדה.

ואם

בדקה אחת מהן

את עצמה,

ונמצאת טמאה

, הרי רק

היא

בלבד

טמאה, וכולן טהורות

. כיון שנודע שזב דם ממקורה, ודאי בה יש לתלות את הדם הנמצא במיטה.

אמר רב חסדא

: והוא,

שבדקה

את

עצמה

מיד, תוך כדי

כ

"

שיעור ווסת

" מעת מציאת הדם. ושיעור זה הוא כשיעור הזמן הנדרש ליטול את העד הנמצא בצד המשקוף [בסמוך לה] ולקנח בו. אבל לאחר זמן זה, אף אם נמצאה טמאה, אין מסתלק חשש הטומאה מחברותיה, ואף הן טמאות.

תנו רבנן

: אם נמצאות כמה יולדות בבית אחד,

נאמנת

ה

חיה לומר

: ולד

זה כהן

הוא, שנולד לאשת הכהן

; וזה לוי

, שנולד לאשת הלוי

; וזה נתין

, שנולד לאשת הנתין

; וזה ממזר

, שנולד לאשת הממזר.

במה דברים אמורים

, שהחיה נאמנת לומר על וולד מסויים שהוא כשר,

כשלא קרא עליה שם ערער

. שאין מי שמערער לומר על אחד מהוולדות שהכשירה החיה, שהוא בן הממזר.

אבל

אם

קרא עליה ערער, אינה נאמנת

להכשיר וולד מסויים.

והוינן בה: "

ערער

"

דמאי

[כמה עדים מעוררים את הערער]? -

אילימא ערער

של עד א

חד

המעיד שהוא פסול -

והאמר רבי יוחנן: אין ערער פחות משנים

.

שאין עד אחד נאמן להעיד על אדם שהוא פסול.

ומסקינן:

אלא ערער תרי

. שאם העידו שני עדים על אחד מהולדות שהוא נולד לאשת הממזר, אין החיה נאמנת להכחישם, ולהכשירו.

ואיבעית אימא: לעולם אימא לך

, אף במקום

ערער חד

, אין החיה נאמנת.

וכי אמר רבי יוחנן

"

אין ערער פחות משנים

",

הני מילי, היכא דאיתא חזקה דכשרות

. שאין עד אחד נאמן לפסול אדם שהוחזק בחזקת כשרות.

אבל היכא דליכא חזקה דכשרות

, וכגון בנידון דידן, שזה עתה נולדו, ולא הוחזקו בכשרות, ואין ידוע מי מהם הכשר ומי מהם הפסול, אף עד א

חד נמי מהימן

להכחיש את החיה האומרת על אחד מהן שהוא הכשר. וכיון שמכחישים הם זה את זה, חוזר הספק לקדמותו, וכל אחד מהם הוא ספק פסול.

ומביאה עתה הגמרא את המשכה של הברייתא: אם שני בני אדם מתווכחים ביניהם על אותו מקח, וכל אחד מהם טוען שהוא קנה מקח זה בכסף, ולא חבירו -

נאמן בעל

ה

מקח

[המוכר]

לומר: לזה מכרתי, ולזה אין

[

לא

]

מכרתי

.

במה דברים אמורים

שנאמן המוכר,

בזמן ש

עדיין

מקחו בידו

, שעדיין לא נטלו הלוקח, אלא רק נתן את דמיו. ואף שמעות אינן קונות עד שימשוך הלוקח את החפץ, אסור לו למוכר לחזור מן המקח לאחר שקיבל את המעות. ואם הוא חוזר בו, הרי הוא בקללת "מי שפרע".

וכיון שהוא מחויב למסור את החפץ ללוקח, הרי הוא שם לב לדבר, ומדייק וזוכר למי הוא מכר.

אבל

אם

אין מקחו בידו

, וכבר מסרו ליד הלוקח, ושניהם אוחזין בו, שוב

אינו נאמן

המוכר לומר למי מכר. כי מאחר שכבר נתנו ללוקח, שוב אין הדבר באחריותו, וכבר אינו מדייק לזכור למי מכר.