Kidushin 64a — o Talmud em português

נאמן ל

ענין

נדרים

, כלומר, נדרם של הבן ושל הבת נדר הוא.

ולחרמים

, שאם אמרו על נכסיהם "חרם הם" הרי הם לבדק הבית.

ולהקדשות

, שיכולים הם להקדיש קרבן.

ולערכים

, שאם אמרו: "ערך פלוני עלי" חייבים הם לבדק הבית את מה שהתחייבו.

אבל לא

נאמן האב

ל

ענין

מכות ול

ענין

עונשין

.

מתניתין:

א. האב רשאי לקדש את בתו ה"קטנה" לאיש, וכן את בתו ה"נערה". אבל בתו הבוגרת, הרי היא ברשות עצמה, ואין אביה יכול לקדשה.

ב. במשנה ובסוגיית הגמרא, "קטנה": היינו קטנה או נערה, ו"גדולה": היינו בוגרת.

אב האומר "

קדשתי את בתי

הקטנה, והרי היא אשת איש".

וכן אב האומר על בתו: "

קדשתיה

לאיש

וגרשתיה

[קיבלתי את גיטה מיד בעלה, והיא גרושה האסורה לכהן]

כשהיא קטנה

",

והרי היא

עדיין

קטנה

בשעה שהעיד על בתו: הרי הוא

נאמן

לאסור את בתו לכל העולם כאשת איש, כאשר אמר: "קידשתיה", וכן נאמן הוא לפסול אותה לכהונה, כאשר אמר: "קידשתיה וגרשתיה".

אבל אם אמר: "

קדשתיה וגרשתיה כשהיא

היתה

קטנה

",

ו

אולם עכשיו

הרי היא גדולה

[בוגרת]:

אינו נאמן

, ובתו מותרת לכהונה, ובגמרא יתבאר הטעם.

א. גוי הבא על בת ישראל נפסלה ואסורה היא לכהן, ואם בת כהן היא אסור לה לאכול בתרומה, וכן שאר הפסולים, כגון ממזר, מצרי ואדומי שבאו עליה פסלוה.

ב. גוים ששבו בת ישראל, חוששים אנו שמא באו עליה ופסלוה, לפיכך "שבויה" אסורה לכהן מספק.

וכן האומר: "בתי

נשבית

[היתה שבויה על ידי גויים]

ופדיתיה

מהם":

בין

שאמר כן כ

שהיא קטנה, בין

שאמר כן כ

שהיא גדולה

[בוגרת],

אינו נאמן

לפוסלה לכהונה, ובגמרא יתפרש הטעם לכל דיני המשנה.

גמרא:

ברישא של המשנה מבואר, שאדם נאמן להעיד על בתו שנתקדשה ונתגרשה, אם עדיין היא קטנה ; ובסיפא מבואר, שאדם לא נאמן להעיד על קידושי בתו, כאשר בתו כבר גדלה, וכמו כן אינו נאמן להעיד שהיא נשבתה ונפסלה לכהונה.

שואלת הגמרא:

מאי שנא רישא

שהוא נאמן,

ומאי שנא סיפא

שאינו נאמן!?

ומפרשינן:

רישא

שהוא מעיד על קידושיה כשהיא קטנה -

בידיה

[בידו] הוא, כי יכול הוא לקדשה למי שירצה ; ולפיכך נאמן הוא לומר: "קידשתיה וגרשתיה".

אבל

סיפא

, לענין קידושין

לאו בידיה

הוא, כי אם כבר גדולה ובוגרת היא, אין בידו לקדשה עכשיו, לפיכך, אינו נאמן לומר: "קידשתיה וגירשתיה" אם כבר גדלה.

וכן אם העיד: "נשבית ופדיתיה" אינו נאמן, כי אין בידו למוסרה לגוי שיבא עליה ויפסלנה, בין אם היא גדולה, ובין אם היא קטנה.

כהן שבא על אשה האסורה עליו מחמת קדושת כהונתו, כגון גרושה לכהן ואלמנה לכהן גדול, בנו "חלל" כלומר מחולל מן הכהונה ואינו עובד בבית המקדש, ובתו "חללה" ואסורה לכהן.

ומתמהינן:

ו

כי

לא

בידו לפוסלה לכהונה, בעודה קטנה, ומדוע לא יהיה נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה"!?

והרי בידו להשיאה ל

"

חלל

",

ד

ביאתו

קא

פסלה

אותה

מ

ן ה

כהונה

ונאסרת היא לאכול בתרומה, ואם כן, יהיה נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה", במיגו: אם היה רוצה לשקר היה יכול להשיאה לחלל ולפוסלה כשם שהיא נפסלת כאשר אומר שנשבתה לבין הגויים!?

ומשנינן:

הא לא קשיא

, כי יש לפרש את משנתנו

כרבי דוסתאי בן יהודה

הסובר: אין ביאת חלל פוסלת אשה מן הכהונה.

דאמר

רבי דוסתאי בן יהודה: חלל הבא על בת ישראל, בתו כשרה לכהונה, ואינה "חללה", כי

בנות ישראל

הרי הן כ

מקוה טהרה לחללין

, שאם נשא החלל בת ישראל, נטהר זרעו מן הפסול שלו, ואין בתו של חלל פסולה מן הכהונה, אלא אם כן גם אביה וגם אמה חללים הם.

והיות ובת "חלל" כשרה לכהונה, כשאמה בת ישראל ולא "חללה", אף הנבעלת לחלל כשרה לכהונה, כי אמר רבן שמעון בן גמליאל : כל שכהן רשאי לשאת את בתו, אף את מי שנבעלה לו רשאי הכהן לשאת.

לפיכך שנינו: אין אדם נאמן לומר: "נשבית בתי ופדיתיה" כי אין "בידו" לפוסלה לכהונה ולתרומה.

ומקשינן:

ו

אכתי,

הרי בידו להשיאה לממזר

, וממזר פוסל אותה בביאתו לכהונה ולתרומה!?

ומשנינן: הא לא קשיא, כי יש לפרש את משנתנו

כרבי עקיבא דאמר

אין קידושין תופסין ב

"

חייבי לאוין

", אם כן, אין "בידו" לקבל קידושין עבורה מממזר.

ומקשינן: אכתי, אם אלמנה היא,

הרי בידו להשיא

אות

ה

כשהיא

אלמנה לכהן גדול!?

וכ

דברי

רבי סימאי

, הסובר: אף לדעת רבי עקיבא, האומר: אין קידושין תופסין ב"חייבי לאוין", וממילא - הולד ממזר, אם נישאת אלמנה לכהן גדול, שאינה אלא "איסורי כהונה", אין הולד ממזר, וממילא - קידושין תופסין לו בה.

דתניא

בברייתא:

רבי סימאי אומר: מן הכל

[כל "חייבי לאוין"] היה

עושה רבי עקיבא

את הולד

ממזר, חוץ מאלמנה

שנישאה

לכהן גדול

, שאין הולד שלהם ממזר אלא חלל.

שהרי אמרה תורה

[ויקרא כא יד טו]: "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה

לא יקח

, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה.

ולא יחלל

זרעו בעמיו".

משמע,

חילולים

[חללים] הוא

עושה

את זרעו, שמתחללים הם מן הכהונה,

ואין

הוא

עושה

אותם

ממזרים

.

והיות שולד הנולד מ"איסורי כהונה" אינו ממזר, אם כן קידושין תופסים בהן ויכול האב למסור את בתו האלמנה לכהן גדול, ולפוסלה מן הכהונה.

אם כן, כאשר בתו אלמנה או גרושה יהיה האב נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה", היות ובידו לפוסלה לכהנים ולתרומה על ידי שישיאנה לכהן גדול, ומדוע שנינו שאין האב נאמן!?

ומשנינן: הא לא קשיא, כי יש להעמיד את משנתינו

כרבי ישבב

הסובר: כהן גדול הבא על האלמנה הולד ממזר, ואין קידושין תופסים לו בה.

דאמר

רבי ישבב:

בואו ונצווח על

רבי

עקיבא בן יוסף

, שהוא מרבה פסולים בישראל,

ש

הרי

היה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל

[כל איש בישראל שאין לו היתר ביאה] באשה שהוא בא עליה

הולד ממזר

.

ופרכינן:

הניחא

[אתי שפיר] מתניתין

ל

דעת

רבי ישבב, אי

[אם] כלל זה: "כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר", כלל מוחלט הוא, כי

לטעמיה דנפשיה

[את דעת עצמו] קאמר רבי ישבב.

אם כן, משנתנו אתי

שפיר

, כרבי ישבב, שהרי אין אביה יכול למסור אותה לשום אדם, שביאתו תפסול אותה לכהונה, כי כל שביאתו אסורה אין קידושין תופסין לו בה.

מצרי ואדומי לא נאסרו בקהל בפירוש, אלא, מתוך שאמרה תורה [דברים כג ט]: "דור שלישי יבא להם בקהל ה'", אתה שומע, שקודם לכן לא יבואו בקהל, אם כן, איסורם איסור הבא מכלל עשה הוא, לפיכך, "חייבי עשה" הם קרויים ואינם "חייבי לאוין".

אלא אי

רבי ישבב

לאפוקי מדרבי סימאי קאתי

, כלומר, אם דברי רבי ישבב אינם כלל מוחלט, ורק לאפוקי מדעתו של רבי סימאי בא רבי ישבב, שרבי סימאי סובר: הנולד מ"איסורי כהונה" אינו ממזר, ורבי ישבב מוסיף: אף מ"איסורי כהונה" הוי ממזר.

אבל מודה רבי ישבב, שאף לרבי עקיבא אין ממזר ממצרי ואדומי, היות ואינם אלא "חייבי עשה" ולא "חייבי לאוין".

אם כן, תיקשי:

הרי בידו להשיאה ל

"

חייבי עשה

", שביאתם פוסלת אותה לכהונה ולתרומה, אם כן, יהיה נאמן לומר "נשבית ופדיתיה", מיגו דאי בעי מסר לה ל"חייבי עשה"!?

אמר רב אשי: ותסברא

[וכי סבור אתה] דטעמא ד

רישא משום ד

"

בידו

"

הוא

, וכדאמרינן לעיל!?

הרי,

נהי

[אמנם]

דבידו לקדשה

, אבל, וכי אטו

בידו לגרשה!?

הלא הגירושין ברשות הבעל הם, ואינם תלויים ברצונו של האב!?

ועוד

, הרי אף הקידושין אינם "בידו", שהרי

אילו אמר האי

[המקדש],

דלא ניחא

ליה

בגוה

[שאינו חפץ בה]

מי מצי מקדש ניהליה בעל כרחיה

[וכי אטו יכול הוא למסור אותה לו לקידושין בעל כרחו]!?

ומסקינן:

אלא אמר רב אשי

: טעמא ד

רישא

, לאו משום בידו הוא, אלא ד

רחמנא הימניה

[התורה האמינתו],

כ

דברי

רב הונא

.

דאמר רב הונא אמר

[בשם]

רב: מנין לאב שנאמן

[שהאב נאמן]

לאסור את בתו

לכל העולם, על ידי שיאמר: "קידשתי את בתי",

מן התורה

, כלומר, מה הראיה לכך מן התורה!?

שנאמר

[דברים כב טז]: "ואמר אבי הנערה אל הזקנים

את בתי נתתי לאיש הזה

לאשה ".

וכשאמר: "את בתי נתתי

לאיש

", הרי

אסרה

על כל העולם.

וכשהוסיף ואמר: "לאיש

הזה

", הרי

התיר

אות

ה

לאותו איש, כי קודם שאמר: "הזה", היתה אסורה גם לאותו איש, שהרי לא ידענו שהוא בעלה.

משמע, שבאבי הבת הדבר תלוי, והאמינה אותו תורה על כך.

והרי מקרא זה מדבר בנערה, אם כן בגדולה [בוגרת], אין האב נאמן עליה, וכן,

בנישואין

דמיירי קרא,

הימניה רחמנא לאב

אבל

בשבוייה, לא הימניה

[לא האמינה תורה] לאב לומר שנשבית בתו.

לפיכך, נאמן האב לומר על בתו קטנה: "קידשתיה וגרשתיה", ואינו נאמן לומר עליה כך משעה שגדלה ובגרה, וגם אינו נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה", אף על פי שהיא קטנה.

מתניתין:

מי שמת ואין לו בנים, אם יש לו אחים, אשתו צריכה להתייבם לאחד מהם, ואסורה היא להנשא לאדם זר, אלא אם כן תחלוץ נעלו של היבם.

מי ש

היה מוחזק לנו שאין לו בנים ולא אחים, ואשתו לא תצטרך להתיבם כאשר הוא ימות, ו

אמר בשעת מיתתו

: "

יש לי

בנים

, ואין אשתי זקוקה ליבם"

נאמן

. ומותרת היא להנשא לאדם זר בלא חליצה.

אבל אם אמר: "

יש לי אחים

, וזקוקה אשתי ליבם",

אינו נאמן

, היות ועד עכשיו החזקנו אותה כאשה שאינה זקוקה ליבם.

גמרא:

אלמא

[רואים אנו מן המשנה]: שהוא

נאמן להתיר

אותה להנשא לאיש זר,

ואין

הוא

נאמן לאסור

אותה.

שואלת הגמרא:

נימא

[האם נאמר]:

מתניתין דלא כרבי נתן

הסובר: נאמן הוא בין להתיר בין לאסור!?

דתניא

בברייתא: אם

בשעת קידושין אמר

לה ש

יש לו בנים

, ואין לה לחשוש שמא תצטרך להתייבם אחר מיתתו, ו

בשעת מיתה אמר

ש

אין לו בנים

וזקוקה היא ליבם.

וכן אם

בשעת קידושין אמר

לה ש

אין לו אחים

, ואין לה לחשוש שמא תצטרך להתייבם אחר מיתתו, אם לא יולדו לו ילדים, ואכן לא נולדו לו ילדים, ו

בשעת מיתה אמר

ש

יש לו אחים

, וזקוקה היא להתייבם.

בשני אלו:

נאמן

הוא במה שאמר בשעת קידושין

להתיר

אותה לאיש זר בלא חליצה,

ואין

הוא

נאמן

במה שאמר בשעת מיתה

לאסור

אותה ולהזקיקה ליבם, כך הם

דברי רבי

.

רבי נתן

חולק ו

אומר: אף נאמן

הוא

לאסור

אותה, כמו שאמר בשעת מיתתו, והיות ובמשנתינו נאמר שאינו נאמן לומר יש לי אחים וזקוקה אשתי ליבם, משמע שתנא דמתניתין אינו סבור כרבי נתן. וזהו ששאלה הגמרא: נימא מתניתין דלא כרבי נתן!?

אמר

[פירש]

רבא

: לעולם מתניתין אפילו כרבי נתן היא, כי גם רבי נתן סובר שאינו נאמן לאסור אותה, אלא ד

שאנ

י

התם

[הברייתא],

כיון דבשעת מיתה קא הדר ביה

[חזר בו], ממה שאמר מתחילה, על כן,

אימא

[אנו אומרים]:

קושטא

[אמת]

קאמר

.

כי יש לומר: מתחרט הוא על דבריו הראשונים, ואינו רוצה להיות אשם בכך שאשתו תנשא באיסור, ועל כן חוזר בו עתה, ואומר שזקוקה היא ליבום.

אבל, אם לא אמר מתחילה כלום, ועתה הוא אומר שהיא זקוקה ליבם, אינו נאמן, וחושדים אנו אותו, שמא אין לו אחים, ורוצה הוא לצער אותה שלא תוכל להנשא.

אמר

[הקשה]

ליה אביי: ו

כי אטו

לאו כל דכן

[קל וחומר]

הוא!?

כי

השתא, ומה התם

[בברייתא]

דקא מרע ליה

[מקלקל וסותר]

לדיבוריה

הראשון, שהרי מתחילה אמר שאינה זקוקה ליבם, ועכשיו הוא אומר שמעיקרא אמר דבר שקר, אף על פי כן

אמרת: קושטא

[אמת]

קאמר

השתא.

מתניתין דלא קא מרע ליה לדבוריה

, שהרי מעיקרא לא אמר כלום,

לא כל שכן

שיהיה נאמן בדיבורא דהשתא!?

אלא אמר אביי

: אכן, אפשר להעמיד את המשנה אפילו כרבי נתן, אך לא משום שחוזר בו מדבריו הראשונים, כדרבא, אלא היות שהמשנה והברייתא עוסקות בשני מקרים שונים.

מתניתין

מיירי

דלא מוחזק לן באחי, ולא מוחזק לן בבני

[לא ידוע לנו שיש לו אחים, ולא ידוע לנו שיש לו בנים].

דאמרינן: כיון דלא מוחזק לן בבני, ולא

מוחזק לן

באחי

, אם כן, אינה זקוקה ליבם, ואם

אמר

: "

יש לי בנים

", הרי אינו סותר את החזקה, לפיכך,

נאמן

הוא בדבריו, ואפילו אם אחר כך יבוא אדם ויאמר: "אחיו של המת אני" לא תהיה האשה זקוקה לו, כי הדיבור שאמר: "יש לי בנים" מצטרף אל חזקת ההיתר שלה.

אבל אם אמר: "

יש לי אחים

" וזקוקה היא ליבם,

אינו נאמן

, כי

לאו כל כמיניה

[אין בכוחו],

דאסר לה אכולי עלמא

[לאסור אותה לכל העולם] עד שיחלוץ לה היבם, או ייבם אותה.