Kidushin 55b — o Talmud em português

תהי בה רבי יוחנן

בדברי רבי אושעיא, שפירש את המשנה בשקלים שהיא עוסקת בבא לחוב בדמיהן, ולחללן כפי שמצאן תמימות:

והרי אסור לחלל בהמת מזבח תמימה, ומשום שנאמר [ויקרא כז כז]: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", ופירשו חז"ל במסכת מנחות [קא א], ש"בהמה טמאה" היינו בהמה בעלת מום, הרי למדנו שאין לפדות אלא בהמה בעלת מום קבוע -

ואם כן תיקשי:

וכי אומרים לו לאדם, עמוד וחטא

לחלל בהמת קרבן תמימה, ו

בשביל שתזכה

לתקן את הקרבת הקרבן שנמצא!?

אלא אמר רבי יוחנן

לפרש את מה ששנינו "זכרים עולות":

המשנה בשקלים אינה עוסקת כשבא לתקנן ולחללן כשהן תמימים כפי שנמצאו, אלא

ממתין לה

לבהמה שמצא

עד שתומם

במום קבוע, ויהא מותר לחללה -

ומייתי

[מביא] - זה שבא לתקנה שיבואו דמיה לידי הקרבה -

שתי בהמות

אחת לעולה ואחת לשלמים,

ומתנה

: אם בהמה זו שנמצאת עולה היא, תהא זו לעולה תחתיה, והשניה תהא לשלמי נדבה ; ואם שלמים היא, תהא תחתיה הבהמה שהביא לשלמים, והשניה תקרב לעולת נדבה.

אמר מר

במשנה בשקלים:

זכרים עולות

, ומפרשינן לה, שחושש אף לעולה מלבד לשלמים ; ומקשינן: ו

דילמא תודה היא

, ואינו מתקן צד ספק זה!?

ומשנינן:

דמייתי נמי תודה

, אכן מביא הוא גם דמים או קרבן לתודה מספק, ומכליל אותה בהתנאתו.

ואכתי מקשינן:

והא

תודה

בעיא לחם!?

ומשנינן:

דמייתי נמי לחם

, אכן מביא הוא גם לחם.

ואכתי מקשינן:

ודילמא אשם הוא

, ואינו יכול לתקנו בהתנאה, כי אין האשם בא בנדבה!? ומשנינן:

אשם

["אשם גזילות" ו"אשם מעילות" ו"אשם שפחה חרופה"] בא מן האיל שהוא

בן שתי שנים, ו

הכא במאי עסקינן ד

אישתכח בן שנה

[הבהמה שנמצאת היתה בת שנה], ואין לחוש שמא אשם היא. ומקשינן:

ודילמא אשם מצורע

הוא

, או

אשם נזיר הוא

, שהם באים מן הכבש שהוא בן שנה!? ומשנינן: אשמות אלו

לא שכיחי

[אינם מצויים], ואין חוששים להם.

ואכתי מקשינן:

ודילמא פסח הוא

שהוא בא זכר ובן שנה!?

ומשנינן: ממה נפשך אין לחוש לו, כי

פסח בזמנו מזהר זהירי ביה

[זהירים בו האנשים] שלא ייאבד, ואין לחוש שמא הבהמה הנמצאת קרבן פסח היא

; ו

אילו פסח

שלא בזמנו

[שעבר זמנו] הרי

שלמים הוא

, וכשמתנה על השלמים, כבר התנה גם עליו.

ומקשינן:

ודילמא בכור ומעשר

בהמה

נינהו!?

ומשנינן: והרי

למאי הילכתא

[למאי נפקא מינה] יש לנו לחוש לבכור ומעשר!? הלוא רק לענין

למיכלינהו במומן

, שספק בכור וספק מעשר נאכלין במומן לבעלים, ואם כן

הכי נמי

הבהמות שחילל

במומן מתאכלי

, ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין בליטרא.

אמר מר

במשנה בשקלים: בהמה שנמצאת ...

נקבות זבחי שלמים

:

ומקשינן:

דילמא תודה היא

שהיא באה אף מן הנקבה!? ומשנינן:

דמייתי

נמי

תודה

.

ואכתי מקשינן:

והא בעינן לחם!?

ומשנינן:

דמייתי נמי לחם

.

ומקשינן:

ודילמא חטאת היא

שהיא באה נקיבה!?

ומשנינן:

חטאת

באה מבהמה

בת שנתה, ו

הכא במאי עסקינן ד

אישתכח

בהמה נקיבה

בת שתי שנים

. ואכתי מקשינן:

ודילמא חטאת שעברה שנתה

היא, שהקדישה כשהיתה בת שנתה ועברה השנה!?

ומשנינן:

לא שכיח

שתעבור שנתה.

ואכתי מקשינן: ואם

אשתכח בת שנתה מאי

תקנתה, [ואם נמצאת נקבה בת שנתה כיצד תהא תקנתה]?

תניא: חנניא בן חכינאי אומר: עז בת שנתה לחטאת

[לשון מקרא הוא, ולסימן בעלמא נקט לשון זו], כלומר: אם מצא בהמה בת שנתה יקריבנה לחטאת.

ותמהינן עלה: יקריבנה

לחטאת סלקא דעתך!?

והרי שמא אינה חטאת.

אלא אמר

פירש

אביי

את דברי חנניא בן חכינאי:

אם מצא בהמה בת שנתה יעשה בה

כחטאת

שאינה ראויה ליקרב, כיצד:

כונסה לכיפה

והיא מתה מאליה

ברעב, שאין נותנין לה מזונות.

תנו רבנן

:

אין לוקחים

לכתחילה

בהמה במעות מעשר שני

חוץ לירושלים, משום דכתיב במעשר שני [דברים יד כד]: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו [את המעשר השני שהפרשת]:: ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך", ועוד, משום שמא תכחיש הבהמה מטורח הדרך.

ומכל מקום אינו אלא דין לכתחילה, אבל בדיעבד חל חילול המעות על הבהמה, ולפיכך: