Kidushin 46b — o Talmud em português

ג.

ושמע מינה: מעות בעלמא חוזרים

, כלומר: כל קידושין שאינם קידושין, אין אומרים שהמעות מתנה הם, אלא פקדון הם, וחוזרים למקדש; ומשום כך חשובות התמרה הראשונה והשניה כמלוה, כי היות וכבר אכלתם ואינם בשעת חלות הקדושין, אינה מתקדשת בהן, והרי הם כפקדון שאכלה אותו ונעשה מלוה על ידי אכילתה, שאינה מתקדשת בו.

כי אם תמצי לומר שקדושין שאינם קדושין הרי הם מתנה, ואם משום טעם כל שהו לא נגמרו הקדושין, אין היא צריכה להחזירם, אם כן אף כאן כשגמר את קידושיו, אין זה חשוב מקדש במלוה, ומאידך אף מתנה אינם, שהרי על מנת קדושין נתנם, וגמר את דבריו.

אגב שנזכר בסוגייתנו ענין "מעות בעלמא חוזרים", מתגלגל הענין לדין המקדש אחותו; ואחר כך שבה הגמרא לדין משנתנו.

איתמר

:

המקדש אחותו

שאין קדושין תופסים בה, נחלקו רב ושמואל מה יהא דין המעות שקיבלה בתורת קדושין:

רב אמר

: ה

מעות

שקיבלה

חוזרים

הם לאחיה המקדש.

ושמואל אמר

: ה

מעות

שבידה

מתנה

הם, ואינה צריכה להחזירם לאחיה.

ומבארת הגמרא את טעמיהם:

רב אמר: מעות חוזרים

: משום דסבירא ליה ד

אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר

המקדש

ונתן

לה את המעות

לשום פקדון

.

ו

אי קשיא לך:

לימא לה לשום פקדון

[יאמר לה בפירוש שלכך נותנם לה], זה אינו, כי

סבר

הבעל

לא מקבלה

האשה את המעות כפקדון.

ושמואל סבר מעות מתנה

: משום דסבירא ליה ד

אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר

המקדש

ונתן

לה את המעות

לשום מתנה

.

ו

אי קשיא לך:

נימא לה לשום מתנה

, זה אינו, כי

סבר

הבעל:

כסיפא לה מילתא

[בושה היא לקבל מתנה].

מתיב רבינא

לשמואל, ממה ששנינו במשנה בחלה ב ה:

עיסה מתחייבת בחלה בשעת גלגול העיסה, ו

המפריש חלתו

מן ה

קמח, אינו חלה, וגזל

הוא

ביד כהן

, אם אינו מחזיר לבעלים.

ו

לשיטת שמואל תיקשי:

אמאי

הוי

גזל ביד כהן!?

והרי

נימא: אדם יודע שאין מפרישים חלה קמח, ו

גמר הישראל ו

נתן

את החלה לכהן

לשם מתנה!?

ומשנינן:

שאני התם

גבי חלה, שחייבו חכמים את הכהן להחזירה, משום שאם לא יאמרו כן, יש לחוש

דנפיק חורבה מינה

[שמא תצא תקלה], כי:

זימנין

[פעמים]

דאית ליה לכהן פחות מחמש רבעים קמח

[חמשת רבעי קב במידת צפורי שהם חמשה לוגין, שהוא השיעור המחייב בחלה], ובדעתו לעשות מהם עיסה הפטורה מחלה -

והאי

חלה שקיבל בעודה קמח

אליש ליה בהדי הדדי

[ילושנה עם קמח שלו כאחד] באופן שיש בשניהם כדי שיעור חלה ; ומן הדין חייבת העיסה בחלה, שהרי קמח זה טבול הוא לחלה, היות ולא היתה הפרשתו כלום, ומצטרף לקמח שלו להשלים שיעור עיסה החייבת בחלה -

ו

אילו הוא

קסבר

: קמח זה חלה הוא ואינו טבול לחלה, ו

נתקנה עיסתו

[מתוקנת היא עיסתו], כלומר: אינה חייבת בחלה,

ואתי למיכלה בטיבלה

[ויבוא לאוכלה בטיבלה], קודם שיפריש ממנה חלה.

ולכך אמרו חכמים שיחזירנה הכהן לישראל, וידעו הכל שקמח זה עדיין טבול לחלה.

ו

תמהה הגמרא על חשש זה:

והאמרת: אדם יודע שאין מפרישים חלה

כשהיא

קמח

, ואם כן ודאי שיפריש הכהן חלה, אם יצרפנה לקמח שלו!?

ומשנינן:

יודע

הכהן

ו

גם

אינו יודע

, דהיינו:

יודע

הוא

שאין מפריש

ין

חלה

כשהיא

קמח

.

ו

אולם

אינו יודע

טעמו של דבר היטב,

דסבר

: [

טעמייהו

] [

טעמא

]

מאי

, מה הוא הטעם שאין מפרישין חלה קמח -

משום טירחא דכהן

שיצטרך ללוש את הקמח,

ו

אם כן סבור הכהן בלבו:

טירחא דכהן

הא

אחילתיה

[מוחל אני על טרחתי], וחל על הקמח שם חלה.

ומקשינן: לדבריך שאתה אומר: הישראל אכן נתנה לכהן לשם מתנה, אלא שמשום חשש זה ציווהו חכמים להחזירנה, אם כן למה אמרו לו להחזירה!?

ו

הרי היה להם לסמוך על כך שיאמרו:

תיהוי

החלה הזו

תרומה

, כלומר: תישאר החלה ביד כהן כאילו היתה תרומה חלה,

ו

מכל מקום

לא ת

י

אכל, עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר

מעיסה אחרת החייבת בחלה בפני עצמה.

שהרי

מי לא תנן

במשנה בדמאי [ה י] כי האי גוונא:

שכך שנינו: התורם פירות שבאו

מן ה

עציץ ה

נקוב

החייבים בתרומה מדאורייתא,

על

פירות שבאו מן העציץ

שאינו נקוב

שאינם חייבים אלא מדרבנן, שמעיקר הדין לא חל שם תרומה על הפירות, כי זה כמי שתורם מן החיוב על הפטור, שאין על מה שתרם שם תרומה, ועדיין טבול הוא לתרומה -

הרי פירות אלו

תרומה

ואין הכהן צריך להחזירם,

ולא תיאכל

תרומה זו שהיא טבל מן התורה,

עד שיוציא עליה תרומה

ומעשר ממקום אחר

.

הרי שסמכו חכמים על כך, שיתקננה, ולא יאמר, כיון שבידי היא, בהכרח תרומה היא, ולא יתקננה כשאר תרומה שאינה צריכה תיקון אחר; והוא הדין כאן, יורו לו חכמים שהקמח חייב עדיין בחלה וכיצד יתקן את הקמח שבידו, ולא ייאלץ להחזיר את החלה שניתנה לו לשם מתנה!?

ומשנינן: אף שלא חששו חכמים גבי תרומה מן הנקוב על שאינו נקוב שלא ישמע בקולם, מכל מקום גבי הפרשת חלה מן הקמח, חששו חכמים שלא ישמע בקולם, ומשום ד

בתרי מני צאית

[בשני כלים, יציית], כלומר: כשיורו לו חכמים על תרומה שניתנה מכלי נקוב על כלי אחר שאינו נקוב, שצריכה היא תיקון, אכן יציית לדבריהם, שמקובלים הם עליו.

אבל

בחד מנא, לא צאית

[בחלת קמח שניטלה על שאר הקמח שבאותו כלי, לא יציית], כלומר: כשיורו לו חכמים שחלה זו אינה חלה אף שניטלה על הקמח שבאותו כלי, לא יציית להם, ויבוא לאוכלה בתורת חלה מבלי להפריש עליה חלה אחרת, ולכן ציוו חכמים שיחזירנה.

ואיבעית אימא

בטעם הדבר שחייבו את הכהן להחזיר את הקמח, שהוא אינו משום שמא יסבור הכהן שחלה היא, כי

לעולם כהן

שהוא זריז וכשר

מיצת ציית

, ואם לא היה החשש אלא משום הכהן, אכן היו מורים לו חכמים שיתקננה.

ו

אולם טעם הדין שציוו חכמים להחזיר את הקמח, הוא משום תקלתו של בעל הבית, ד

קסבר בעל הבית נתקנה עיסתו

[שלש מן הקמח שנותר בידו] על ידי הפרשת החלה כשהיתה קמח, ומן הדין לא נתקנה עיסתו,

ואתי למיכל

את עיסתו

בטיבלא

[ויבוא לאכול את עיסתו כשהיא עדיין טבולה לחלה].

ומקשינן אף לפירוש זה:

והאמרת: אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח

, ולמה יטעה בעל הבית!?

ומשנינן:

יודע

בעל הבית

ואינו יודע! יודע שאין מפרישין חלה קמח, ואינו יודע

טעמו של דבר,

דסבר

בעל הבית:

טעמא מאי משום טירחא דכהן, טירחא דכהן

הרי

קבלה

הכהן

עליה

.

ומקשינן אף לפירוש זה:

ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום

, כלומר: יורו לו חכמים לבעל הבית, שאף כי החלה נשארת ביד כהן כתרומה, מכל מקום עליו לחזור ולתקן את הקמח שנותר בידו!?

כי

מי לא תנן

במסכת דמאי [שם] כעין זה: התורם

משאינו נקוב על הנקוב

, הרי זו

תרומה

ביד כהן,

ויחזור

בעל הבית

ויתרום

על הנקוב מפירות החייבים בתרומה מן התורה; הרי שלא חששו חכמים שמא יסבור בעל הבית שנתקנו פירותיו, ואף כאן נאמר כן!?

ומשנינן:

הא אוקימנא

[הרי כבר יישבנו]:

בתרי מאני צאית בחד מנא לא צאית

, ובעל הבית שאינו בחזקת כשר וזריז, יש לחוש שלא ישמע לנו, כיון שהוא בכלי אחד.

ותמהינן:

ו

כי אטו

לא צאית

בעל הבית, ואפילו בכלי אחד!?

והתנן

:

התורם קישות ונמצאת

שהיא

מרה

, או שתרם

אבטיח ונמצא סרוח

, ונמצא שתרם מן הרעה על היפה, הרי מה שתרם

תרומה

היא,

ויחזור ויתרום

תרומה אחרת מן הקישות והאבטיחים היפים שבידו.

הרי שסמכו חכמים על בעל הבית שיחזור ויתקן את פירותיו, אף שהתרומה שתרם תחילה מתוכם הוא שתרם, ולא אמרו שיחזירנה הכהן, כי בעל הבית לא יציית לתרום שוב!? ומשנינן:

שאני התם

שאי אפשר לחכמים שיאמרו לכהן להחזירה לישראל להיות טבל בידו, וגם החשש שמא לא יחזור ויתרום אינו חשש חמור כל כך, וכל זה כיון

דמדאורייתא

הרי אף התרומה הראשונה שתרם

תרומה מעליא היא, מדרבי אלעאי!

ולכן לא אמרו חכמים שיחזירנה הכהן.

דאמר רבי אלעאי

:

מנין לתורם

אפילו

מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה

,

שנאמר

: "

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו

[היפה שבו] ", כלומר: אם תתרמו מן היפה שבו, כי אז לא תשאו עליו חטא, ומשמע: אם לא תתרמו את היפה שבו, או אז תשאו עליו חטא, ו

אם אינו קדוש

מה שתרם מן הרעה, הרי צריך הוא לחזור ולתרום, ואם כן

נשיאות חטא למה!?

אלא

מכאן לתורם מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה

, ולכן נושא הוא עליו חטא, שהרי לא הרים את התרומה מן החלב שבו.

כאן שבה הגמרא לדין משנתנו ששנינו: "בזו ובזו ובזו, אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת; היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן [כלומר: באחרונה] שוה פרוטה":

אמר רבא

: