Kidushin 45b — o Talmud em português

מודה הוא ש"

שמא נתרצה הבן

"

לא אמרינן

, ומשום שהאב לבתו מתרצה בשידוך כל שהוא, וכדאמרינן: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו", אבל האיש אינו מתרצה בכל שידוך.

אמרי ליה רבנן

[הקשו החכמים]

לרבינא

:

ו

הרי כשם שאנו חוששים שמא נתרצה האב, ואף שלא שמענו, הכי נמי ניחוש

דילמא שליח שויה

[שמא שליח עשה הבן את אביו] לקדש לו אשה!?

אמר להם רבינא:

לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח

[אין לחוש שיהא אדם חצוף לעשות את אביו שליח].

ו

אכתי הקשו החכמים בבית המדרש:

דילמא ארצויי ארצייה קמיה

[שמא שיבח הבן בפני אביו את בתו של אותו פלוני] וגילה לו את דעתו שהוא חפץ בה, ואם אכן כן, נעשה לו האב שליח מאליו, כי זכין לאדם שלא בפניו!?

אמר להו רבה בר שימי

[לחכמים]:

בפירוש

אמר מר

[רבינא],

דלא סבר להא דרב ושמואל

, החוששים שמא נתרצה האב, והוא סובר שאין לחוש לכך אלא אם כן שמענו, ולכן אין חוששים לריצוי או עשיית שליח על ידי הבן.

מעשה ב

ההוא גברא דקדיש בכישא דירקא בשוקא

[מעשה באדם שקידש באגודת ירק את הבת שלא לדעת אביה].

אמר רבינא

: אין חוששים לקידושיו, כי

אפילו למאן דאמר: חוששין שמא נתרצה האב

לכששמע,

הני מילי

שחוששים לכך - כשקידשוה לבתו

דרך כבוד, אבל

כשקידשוה

דרך בזיון

וכמעשה זה -

לא

חוששין שנתרצה האב.

אמר

שאל

ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

:

בזיון דמאי?

אי בזיון דירקא, אי בזיון דשוקא?

[מה הוא הבזיון במעשה זה, שמשום כך אין חוששין לקידושין, האם הבזיון הוא קדושין באגודת ירק, או שמא הבזיון הוא קידושין בשוק]?

ומפרשינן, ד

נפקא מינה

בספק זה, כגון

דקדיש בכספא

[קידש בכסף] - שהוא דבר חשוב - אבל המקום היה

בשוקא, או

שאכן קידש

בכישא דירקא

, אך המקום היה

בביתא

-

מאי

יהיה דין הקדושין, האם נחוש שמא נתרצה האב?

אמר ליה

רבינא לרב אחא מדיפתי:

אידי ואידי

[כל אחד ואחד] בפני עצמו

דרך בזיון הוא

, ובין שקידש בכספא בשוקא, ובין שקידש בירקא בביתא, דרך בזיון הוא ואינה מקודשת.

מעשה ב

ההוא

גברא

דאמר

לאשתו:

לקריבאי

[לקרובי] רוצה אני לתת את בתנו,

ו

אילו

היא

[אשתו]

אמרה

: לא כן, אלא

לקריבה

[לקרוב שלה].

כפתיה

, כפתה האשה את בעלה

עד דאמר לה

: לו יהי כדברייך ו

תיהוי

בתנו

לקריבה

.

אדאכלי ושתי, אתא קריביה באיגרא וקדשה

, [באותו זמן שהיו האב והאם יושבים ועוסקים בסעודה שעשו על החלטה זו, בא קרובו של הבעל, וקידש את בתם בעליה בסתר, שלא מדעת אביה].

אמר אביי

: אין חוששין לקדושיו, כי אף שבכל מקום חוששין שמא נתרצה האב, מכל מקום במעשה זה אין לחוש, כי מאחר שכבר הבטיח האב לאשתו שיתן את בתם לקרובה, לא יחזור בו, דהרי

כתיב

: "

שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב

", ומי שאינו עומד בדיבורו, "כזב" הוא.

רבא אמר

טעם אחר שאין לחוש לקדושין: כי

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

, ואם יחזור בו נמצא מפסיד סעודה שעשה על השידוך הקודם.

ומפרשת הגמרא

מאי בינייהו

, מה נפקא מינה יש לדינא בין הטעמים של אביי ורבא?

איכא בינייהו

, כגון

דלא טרח

בסעודה, אלא הבטיח בלבד, שלדעת אביי אין חוששין לקדושי קרובו, ואילו לדעת רבא חוששין לקדושי קרובו.

א. דין תורה הוא, שבת ישראל המאורסת לכהן הרי היא אוכלת בתרומה, אבל גזרו חכמים, שלא תאכל ארוסה עד הנשואין; ונחלקו אמוראים בטעם הדין, אם הטעם הוא, כי היות והיא עדיין נמצאת בבית אביה, שמא תשקה מן התרומה שתקבל לאחיה ולאחיותיה הישראליים, או שהטעם הוא, משום שכל עוד לא כנסה הבעל אין הוא בודקה על ידי קרובותיו, ויש לחוש שמא יש בה מום ["סמפון"] המבטל את הקידושין.

ב. ירושת הבעל את אשתו אינה אלא לאחר שנישאת.

ג. כשם שאין הבת מתקדשת שלא לדעת אביה, כך אינה נישאת שלא לדעת אביה, ואפילו קידשה אביה; ובסוגיא שלפנינו דנה הגמרא בכמה אופנים, כשנישאת שלא מדעת אביה, כיצד הוא דינה.

א.

אם נתקדשה

הבת לכהן

לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים, ועמדה ונישאת

לארוסה הכהן שלא מדעתו של האב:

אמר רב: אוכלת בתרומה

בהנחה שמרוצה האב בנישואין אלו,

עד שיבא אביה וימחה

ואז תפסיק לאכול בתרומה, כלומר: אין חוששין עתה שמא ימחה האב, עד שנראה בעינינו.

רב אסי אמר: אינה אוכלת

בתרומה, ומשום ד

שמא יבוא אביה וימחה, ונמצאת זרה

מדרבנן

אוכלת בתרומה למפרע

. ומספרת הגמרא:

הוה עובדא, וחש לה רב להא דרב אסי

, [מעשה היה כגון זה, ולא התיר לה רב לאכול בתרומה, משום שחשש לשיטתו של רב אסי].

אמר רב שמואל בר רב יצחק: ומודה רב

הסובר לגבי תרומה, שתולים אנו בריצוי האב -

ש

אין זה אלא לענין תרומה, כי מן התורה אוכלת היא אפילו אם לא נישאת, אבל

אם מתה

אשתו שנישאת לו שלא מדעת האב,

אינו יורשה

, כי לענין ירושה שמן התורה אין לו קודם נישואין, הרי אנו מחזיקים את הדבר בספק, ו

אוקי ממונא בחזקת מריה

[ונותרה הירושה בחזקת קרובי האשה].

ב. עוד מבארת הגמרא:

אם

נתקדשה

הבת לכהן

לדעת

אביה,

וניסת

לו

שלא לדעת

אביה, כלומר: נישאת בלי שהודיעתו תחילה,

ו

אולם

אביה כאן

במקום הנישואין ויודע מהם, ושותק:

רב הונא אמר: אינה אוכלת

בתרומה, ומפרש לה ואזיל.

רב ירמיה בר אבא אמר

: הרי זו

אוכלת

בתרומה, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשת הגמרא את שיטותיהם וטעמיהם:

רב הונא אמר, אינה אוכלת: ואפילו לרב דאמר

במחלוקת הקודמת: אם היה האב במדינת הים הרי זו

אוכלת

בהנחה שהאב מרוצה בכך,

התם הוא

משום

דלא איתיה

לאב

[אין זה אלא משום שהאב אינו במקום הנישואין],

אבל הכא דאיתיה לאב

[שהאב נמצא], ויודע הוא מן הנישואין ולא אמר דבר, אמרינן:

האי דאישתיק

האב, משום ד

מירתח רתח

[כועס הוא] על הנישואין שנעשו שלא לרצונו.

רב ירמיה בר אבא אמר, אוכלת: ואפילו לרב אסי, דאמר

: כשהאב במדינת הים

אינה אוכלת, התם הוא

משום

דשמא יבוא אביה וימחה, אבל הכא

שהאב יודע ושותק, אמרינן:

מדשתיק, איתנוחי איתנחא ליה

[היות ושותק הוא ודאי ניחא לו].

ג. עוד מבארת הגמרא:

אם

נתקדשה

הבת לכהן

שלא לדעת אביה, ו

אף

ניסת

לו

שלא לדעת

אביה,

ואביה כאן

:

רב הונא

שאמר באופן הקודם, שאינה אוכלת -

אמר

באופן זה, ש

אוכלת

היא בתרומה.

ואילו

רב ירמיה בר אבא

שאמר באופן הקודם שאוכלת היא בתרומה -

אמר

באופן זה ש

אינה אוכלת

, ומשום שבאופן הקודם, על כל פנים מן התורה ראויה היא בודאי לאכול בתרומה, שאף ארוסה אוכלת בתרומה ; אבל באופן זה, שאף הקידושין אינם ודאיים, כי שמא לא נתרצה האב בקידושין, אינה אוכלת בתרומה.

אמר עולא

על דברי רב הונא:

הא דרב הונא

קשה הוא

כחומץ

[שהוא מזיק]

לשנים וכעשן

[שהוא מזיק]

לעינים

, שהרי:

השתא, ומה התם

כשנתקדשה לדעת אביה -

דקידושי דאורייתא

הם, וראויה היא לאכול בתרומה מן התורה,

אמרת

אתה רב הונא - ד

לא אכלה

משום שתולים אנו שאין האב מרוצה בנישואין,

הכא

שקידושיה אינם ודאי קידושין דאורייתא -

לא כל שכן

שלא תאכל בתרומה!?