Kidushin 44a — o Talmud em português

קטנה

שנזקקה ליבום

מן האירוסין

, שאירסה אדם ומת,

אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה, ו

אילו

הנערה

שנזקקה ליבום מן האירוסין, עושין בה מאמר

בין מדעת עצמה ובין מדעת אביה

.

ולדברי רבי יוסי ברבי חנינא בטעמו של רבי יוחנן, תיקשי: מאי שנא קדושין שמודים חכמים שאין הנערה מקדשת את עצמה, ואילו במאמר סוברים הם שעושין מאמר בנערה אף מדעתה לבד!?

אלא אי איתמר

דברי רבי יוסי ברבי חנינא

הכי איתמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא

:

מאי טעמיה דרבי יוחנן, אליבא דרבנן?

קדושין ד

בעלמא אינם נעשים אלא

מדעתה

[של האשה], לפיכך

אביה

מקדשה

ולא היא

.

אבל

גירושין ד

בעלמא נעשים הם אפילו

בעל כרחה

[של האשה], וכן המגרש את בת חבירו אין הוא צריך לדעתו של אביה ואפילו כשהיא ברשותו, לפיכך:

בין היא

ו

בין אביה

מקבלים את גיטה, שהרי מה לנו ולדעתו.

ותמהה הגמרא על התירוץ, שהרי לכאורה לא הועלנו בו כלום:

ו

הרי מאמר ד

בעלמא אינו נעשה אלא

מדעתה, ו

מכל מקום

קתני

: "

בין היא ובין אביה

", וכמו ששנינו: "והנערה בין מדעת עצמה ובין מדעת אביה"!?

ומשנינן:

התם במאמר דבעל כרחה, ורבי היא

, כלומר: אותה משנה סוברת כרבי, שמאמר בעלמא נעשה אפילו בעל כרחה של האשה, ואם כן דומה המאמר לגירושין ולא לקידושין;

דתניא

:

העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה

:

רבי אומר: קנה

.

וחכמים אומרים: לא קנה

.

ואגב שהובאה מחלוקת רבי וחכמים, מפרשת הגמרא את טעמם:

מאי טעמא דרבי?

משום ד

גמר

מאמר ביבמה

מביאה דיבמה, מה ביאה דיבמה

אף

בעל כרחה

הוא קונה אותה,

אף הכא

במאמר

נמי

, אף

בעל כרחה

הוא קונה אותה.

ו

אילו

רבנן סברי: ילפינן

מאמר ביבמה

מ

שאר

קדושין

שלא ביבמה,

מה קידושין דמדעתה, אף הכא

במאמר

נמי דמדעתה

.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי

, מה הוא טעם מחלוקתם, שזה לומד מביאת יבמה, ואילו זה לומד מקדושי אשה?

רבי סבר: מילי דיבמה מיבמה

[דיני יבמה מדיני יבמה]

הוה ליה למילף

[יש לנו ללמוד].

ו

אילו

רבנן סברי: קידושין

[מאמר ביבמה, שמתורת קידושי שאר אשה הוא]

מקידושין הוה ליה למילף

.

וכאן שבה הגמרא למה שנתבאר בפירוש טעם הדין דגבי מאמר, שהוא משום דכרבי היא שמאמר נעשה בעלמא בעל כרחה ; ומסייעת פירוש זה:

הכי נמי מסתברא כדקא מתרץ רבי יוחנן

לאותה ברייתא דמאמר, שאין היא אמורה אלא דוקא במאמר, אבל בקדושין יהיה הדין אביה ולא היא,

מדקתני סיפא

דאותה ברייתא דמאמר: "

מה שאין כן בקדושין

", הרי שבקדושין מודים חכמים שאביה ולא היא.

ומבארת הגמרא:

אלא נימא

ד

תיהוי

ברייתא זו

תיובתא דריש לקיש

, שהרי בברייתא זו מבואר, שלדעת חכמים, בקדושין: אביה ולא היא!?

ומשנינן:

אמר לך ריש לקיש: הא מני

ברייתא זו

רבי יהודה היא, דאמר

גבי גירושין והוא הדין בקדושין:

אין שתי ידים זוכות כאחת

. ותמהינן:

אי רבי יהודה

היא, אם כן איך שונה התנא: "

מה שאין כן בק

י

דושין

", והרי "

מה שאין כן בגירושין

"

מיבעי ליה

לומר, כדי ללמדנו שאפילו בגירושין שנעשים בעל כרחה, בכל זאת אביה ולא היא!?

ומשנינן:

אין הכי נמי

, שיכול היה התנא לומר: "מה שאין כן בגירושין", אלא

איידי דתנא מאמר

, היות והתנא עוסק במאמר

דדמי לקדושין

, לפיכך

תנא נמי

: "

מה שאין כן בקדושין

".

ואכתי מקשינן לריש לקיש שמעמיד את הברייתא - המחלקת בין מאמר שהוא נעשה מדעת שניהם, לקידושין - כדעת רבי יהודה:

ורבי יהודה, מאי שנא מאמר

שהוא נעשה אף מדעת הבת, ואילו בגירושין וקידושין אינו נעשה אלא מדעת האב!?

ומפרשינן: שאני מאמר

הואיל וזקוקה

היא

ועומדת

, ולפיכך תופס בה המאמר בכל דהו.

ומוסיפה הגמרא:

השתא דאתית להכי

, עכשיו שנתחדשה סברת "הואיל וזקוקה ועומדת" -

אם כן דעתו של

רבי יוחנן נמי לא תיקשי לך מעיקרא

, אין לך להקשות כלל את מה שהקשתה הגמרא לעיל - לפי מה שסברה הגמרא בטעמו של רבי יוחנן המחלק בין קידושין לגירושין, שהוא משום שבקדושין מוציאה היא את עצמה מרשות אביה - ממאמר שאף הוא מוציא אותה מרשות אביה, ומכל מקום הוא נעשה אף מדעתה ; זו לא תיקשי:

משום ד

שאני מאמר

שהוא נעשה אף מדעתה לבד -

הואיל וזקוקה

היא

ועומדת

.

מקשה הגמרא על שיטת ריש לקיש, מהא ד

תנן

במשנתנו:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו

.

הרי משמע:

בו ובשלוחו אין

, אכן מקדש הוא את בתו הנערה, אבל

בה ובשלוחה לא

מתקדשת, ו

תיובתא דריש לקיש

, הסובר שלפי חכמים בין היא ובין אביה!?

ומשנינן:

אמר לך ריש לקיש: הא מני

משנתנו

רבי יהודה היא

, שהוא סובר בין בגירושין ובין בקידושין אביה ולא היא.

ותמהינן:

ומי מצית מוקמת לה

למשנתנו

כרבי יהודה

[וכי אטו אפשר לומר שמשנתנו רבי יהודה היא]!?

והקתני סיפא

[במשנה הבאה לקמן מו א]:

"

ה

נותן שתי תמרות ו

אומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו

, אם יש באחת מהן שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו [שאין באחת מהן שוה פרוטה, אפילו אם יש בשתיהן כאחת שוה פרוטה] אינה מקודשת", ומשום שכפילות לשון "התקדשי" משמעה: כל תמרה תהא קדושין בפני עצמן, והרי בכל קידושין אין שוה פרוטה.

ואמרינן

עלה בגמרא לקמן מו א:

מאן תנא

[מי הוא התנא של משנתנו], המצריך לחילוק הקידושין כפילות לשון "

התקדשי התקדשי

", ואילו כשלא אמר אלא "התקדשי לי בתמרה זו, ובזו" אין משמעות הלשון שני מעשי קידושין, אלא ששתי התמרות ניתנות למעשה קידושין אחד, ואף אם יש רק בשתיהן כאחת שוה פרוטה, הרי היא מקודשת?

ואמר רבה

שם:

הכופר לחבירו בממון שהוא חייב לו ונשבע על כך, והודה שנשבע לשקר, הרי זה מביא "אשם גזילות" ומשלם קרן וחומש, ופרשה זו נקראת "שבועת הפקדון".

רבי שמעון היא, דאמר

גבי מי שהיו חמשה תובעים אותו: "תן לנו פקדון שיש לכל אחד מאתנו בידך", ואמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך" וכן לכולם, אינו חייב אלא "אשם גזילות" [שחייב אדם כשכפר בשבועה ממון שיש בידו] אחד, כי שבועה אחת היא ; ואינו מתחייב בחמשה קרבנות,

עד שיאמר

לשון "

שבועה

"

לכל אחד ואחד;

והוא הדין גבי קידושין, עד שלא כפל לשון "התקדשי" אין כאן שני מעשי קידושין אלא מעשה קידושין אחד בשתי תמרות.

ואם כן תיקשי לריש לקיש: האיך נפרש את הרישא [היא משנתנו] כרבי יהודה, והרי את הסיפא אנו בהכרח מפרשים כרבי שמעון!?

וכי תימא

לתרץ:

כולה

הן הרישא והן הסיפא -

רבי יהודה

היא,

ו

מיהו

בפרטי

[לענין פירוט וחילוק קידושין ושבועות]

סבר לה

רבי יהודה

כרבי שמעון

, והשתא ניחא הן רישא והן סיפא, שהרי לרבי יהודה אין נערה מתקדשת על ידי עצמה, והיינו רישא ; וכן סובר רבי יהודה שלחילוק קידושין צריך לכפול לשון "התקדשי", והיינו סיפא.

כך הרי אי אפשר לומר, ד

ומי סבר לה

רבי יהודה כרבי שמעון בפרטי!?

והתניא

:

זה הכלל

: "

כלל

" אם כלל כמה כפירות ממון בשבועה אחת

אינו חייב אלא אחת

[אשם גזילות אחד], ואילו "

פרט

",

חייב על כל אחת ואחת, דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

: אם אמר: "

שבועה: לא לך, לא

לך, לא לך

",

חייב על כל אחת ואחת

", כי שלוש שבועות הן.

רבי אליעזר אומר

: אם אמר: "

לא לך לא לך ולא לך, שבועה

",

חייב על כל אחת ואחת

, אבל אם הקדים לשון "שבועה", הרי זו שבועה אחת.

רבי שמעון אומר: לעולם אינו חייב

כמה קרבנות

עד שיאמר

"

שבועה

"

לכל אחד ואחד

.

הרי שבפרטי אין דעתו של רבי יהודה כרבי שמעון ; ואם כן מאחר שהסיפא רבי שמעון היא ולא רבי יהודה, האיך נוקים את הרישא - היא משנתנו - כרבי יהודה!?

אלא

מיישבת הגמרא אליבא דריש לקיש את משנתנו באופן אחר:

כולה

משנתנו, הרישא והסיפא -

רבי שמעון היא, ובשליחות

כלומר: בדין גירושי וקדושי הבת בעצמה במקום אביה

סבר לה כרבי יהודה

, שאין היא יכולה לעשות כן ; אבל חכמים חולקים על שניהם, ולדעתם, הן אביה והן היא מקבלים את קידושיה.

רבי אסי לא על לבי מדרשא

[ביום מן הימים לא היה רבי אסי בבית המדרש], ו

אשכחיה

רבי אסי

לרבי זירא

[מצאו רבי אסי לרבי זירא] ו

אמר

שאל

ליה

לרבי זירא:

מאי אמור האידנא בי מדרשא

[מה נתחדש היום בבית המדרש]?

אמר ליה

רבי זירא לרבי אסי:

אף אנא לא עייל

[אף אני לא הייתי שם], אלא

רבי אבין הוא דעייל, ואמר

[רבי אבין היה, ואמר לי כשיצא מבית המדרש]:

חברותא כולה כרבי יוחנן

, חברו כל החבורות שבבית המדרש, ונמנו וגמרו הלכה כרבי יוחנן, שלדעת חכמים יש חילוק בין גירושין לקידושין, שאם כי בגירושין אף היא מקבלת את גיטה, מכל מקום אין היא מתקדשת על ידי עצמה.

וצווח ריש לקיש

בבית המדרש

כי כרוכיא

[כמו עגור]: והרי "

ויצאה והיתה

" אמרה תורה, ואין לחלק בין גירושין לקידושין

! ולית דאשגח ביה

[ואין מי שישגיח בדבריו].

אמר

שאל

ליה

רבי אסי לרבי זירא: האם בקי אתה ב

רבי אבין

ש

בר סמכא הוא

ואינו משכח?

אמר ליה

רבי זירא לרבי אסי:

אין

, ודאי הוא שלא שכח מה שאמרו בבית המדרש, ומשום ש

כמין ימא לטיגני הוא

, דבריו נאמרו סמוך ליציאתו מבית המדרש, ועד שלא עבר שיעור שהיית השולה דג מן הים עד שנותנה במחבת שהיא כבר נתונה על האש.

אמר רב נחמן בר יצחק

:

אנא לא

שמעתי - בסיפור זה שהביאה הגמרא - אם

רבי אבין ברבי חייא

הוא שאמרה,

ולא

שמעתי אם

רבי אבין ברבי כהנא

הוא שאמרה,

אלא

שמעתי את השמועה בשם

רבי אבין סתם

ללא שם אביו, ואיני יודע איזה רבי אבין הוא?

ומפרשינן:

למאי נפקא מינה

איזה רבי אבין הוא?

למירמא דידיה אדידיה

[להקשות מדברי רבי אבין על דברי רבי אבין], כלומר: אי אפשר לשאול סתירה בדברי רבי אבין, מאחר שאין אנו יודעים איזה רבי אבין אמרה.

בעא מיניה רבא מרב נחמן

: