Kidushin 38a — o Talmud em português

אלמא

אקרוב עומר,

שלכן לא אכלו קודם מהתבואה החדשה שבארץ ישראל, כי היו צריכים קודם לכן להקריב את העומר בששה עשר בניסן, שהוא ממחרת הפסח, כדי להתיר איסור "חדש",

והדר אכול

.

אלא, למאן דאמר

ש"מושב" משמעו

לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר!?

מדוע לא אכלו מהתבואה החדשה מיד, שהרי לדבריו לא נהג עדיין איסור "חדש", עד לאחר ירושה וישיבה?

ומתרצינן: הם לא אכלו מיד, לא משום שעדיין לא הקריבו את העומר, אלא משום ד

לא הוו צריכי

לאכול מן התבואה החדשה, לפי שעדיין הספיק להם "מן" לאכילה, עד ממחרת הפסח.

דכתיב

[שמות טז לה] "

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, עד בואם אל ארץ נושבת. את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען

".

ויש בדברי הכתוב, לכאורה, סתירה, כי "ארץ נושבת" משמעותה שהגיעו לארץ ישראל ממש, אל צידו המערבי של הירדן, שהיא יותר חשובה מארץ סיחון ועוג שבעבר הירדן, שהרי משה היה בארץ סיחון ועוג, ונתאוה ליכנס לארץ ישראל, ואמר עליה "הארץ הטובה".

ואילו מאידך, "קצה ארץ כנען", משמעותו היא שהיו בקצה הכניסה לארץ ישראל, על שפת הירדן, מצדו המזרחי, דהיינו, שהיו אז עדיין בערבות מואב, ששם מת משה, בארץ האמורי.

אי אפשר לומר

"

עד בואם אל ארץ נושבת

",

ש

הרי

כבר נאמר

"

אל קצה ארץ כנען

".

ואי אפשר לומר

"

אל קצה ארץ כנען

",

שהרי כבר נאמר

"

עד בואם אל ארץ נושבת

".

הא כיצד

יתקיימו שני המקראות?

אלא,

בשבעה באדר מת משה

[להלן יבואר מהיכן למדנו זאת], ומקום מיתתו היה ב"קצה ארץ כנען", בצדו המזרחי של הירדן.

ו

אז פסק ה

מן מלירד

.

והיו מסתפקין,

אוכלים

ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן,

עד בואם אל "ארץ נושבת" בצדו המערבי של הירדן.

הרי שהספיק להם המן עד ששה עשר בניסן, ולכן לא אכלו עד אז מהתבואה החדשה, ולא בגלל איסור "חדש".

תניא אידך

: "

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה

".

וכי

במשך

ארבעים שנה

שלימות

אכלו

מן?

והלא

רק במשך

ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו!

כי המן התחיל לירד בששה עשר באייר ופסק בחמשה עשר בניסן?

אלא,

בא הכתוב

לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים, טעמו בהם טעם מן.

ונחשב הדבר כאילו אכלו מן החל מיציאת מצרים, בחמשה עשר בניסן, ויש כאן ארבעים שנה שלימות.

תניא אידך: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד

.

מנין שבשבעה באדר מת?

שנאמר

בסוף ספר דברים "

וימת שם משה עבד ה'

".

וכתיב

"

ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום

". הרי שהתעכבו שלשים יום בערבות מואב לאחר שמת משה.

וכתיב

בתחילת ספר יהושע "

ויהי אחרי מות משה עבד ה'

",

וכתיב

בהמשך, שאמר ה' ליהושע מיד עם תום השלשים יום: "

משה עבדי מת, ועתה קום עבור

את הירדן".

וכתיב

שצוה יהושע לשוטרי העם "

עברו בקרב המחנה, וצוו את העם לאמר: הכינו לכם צידה, כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן

". הרי עוד שלשה ימים, וביחד הם שלשים ושלשה יום מפטירת משה רבינו עד שעברו את הירדן.

וכתיב

"

והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון

". דהיינו בעשרה בניסן.

צא מהן,

הפחת מעשרה בניסן,

שלשים ושלשה ימים למפרע

, עד לפטירת משה רבינו.

הא למדת, שבשבעה באדר מת משה,

ונשארו מאדר עשרים ושלשה יום [ביחד עם יום הפטירה, לפי שחודש אדר הוא חדש חסר, עשרים ותשעה יום] ועוד עשרה ימים מניסן, וביחד שלשים ושלשה ימים.

ומנין שבשבעה באדר נולד משה?

שנאמר

[דברים לא ב] "

ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבא

".

שאין תלמוד לומר,

לא היה צריך משה לומר "

היום

".

ו

מה תלמוד לומר

"

היום

"?

מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים, מיום ליום, ומחדש לחדש.

והיינו, שהם מתים באותו יום שנולדו,

שנאמר

[שמות כג כו] "

את מספר ימיך אמלא.

וזו כוונת משה שהיום מלאו לי מאה ועשרים שנה. הרי שבשבעה באדר נולד משה.

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ,

ואלו הן: חדש, ערלה וכלאים, שנצטוו לקיימן רק בארץ ישראל, שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו ולא היה שייך לקיים אותם,

ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ.

כלומר, שלש מתוך המצוות, שתחילת קיומן תלוי בכניסתן לארץ, נוהגות אף בחוץ לארץ.

שה"חדש" מפורש בתורה "מושבותיכם", שמשמעו לדעת רבי שמעון בן יוחי - בכל מקום שאתם יושבים ואפילו בחוץ לארץ.

והוא הדין

, מקל וחומר מ"חדש", אנו למדים לגבי כלאים וערלה,

שינהגו

אף הן בחוץ לארץ -

ומה

"

חדש

", שאיסורו איסור קל בשלשה ענינים:

שאין איסורו איסור עולם,

שהאיסור לאכול מתבואה חדשה הוא רק עד סוף יום ששה עשר בניסן, יום הקרבת העומר.

ואין איסורו איסור הנאה,

אלא איסור אכילה בלבד.

ויש היתר לאיסורו

שבששה עשר בניסן עצמו יש לו היתר אם הקריבו את העומר .

ובכל זאת הוא

נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ

.

קל וחומר ל

כלאים, שאיסורן איסור עולם,

כי אם זרע חטה ביחד עם חרצן מענבים, הרי מה שצמח אסור לעולם.

ואיסורן איסור הנאה

.

ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוץ לארץ

.

והוא הדין,

מאותו קל וחומר יש ללמוד גם

לערלה,

שתנהג גם בחוץ לארץ

בשתים

: הערלה חמורה מכלאים בשתים מתוך שלשת החומרות שנמנו לעיל, שאמנם אין איסורה איסור עולם שהרי לאחר שלש שנים הותר איסור ערלה, אך היא אסורה בהנאה, ואין היתר לאיסורה, שפירות ערלה אסורים לעולם, ואין שום היתר לאיסור הערלה.