Kidushin 29b — o Talmud em português

אך, רבי ירמיה ביאר את דברי רבי יהודה בדרך אחרת:

אמר רבי ירמיה: הכל מודין,

ש

כל היכא

דליכא,

בכל מקרה שאין לאדם נכסים

אלא

בשיעור

חמש סלעים

בלבד, אזי בודאי

הוא קודם לבנו

.

מאי טעמא?

משום ש

מצוה דגופיה עדיפא,

המצוה שבגופו עדיפה.

ו

כי פליגי,

כל אשר נחלקו, הוא

היכא דאיכא,

בכגון שהיו לו קרקעות בשווי עשרה סלעים, ומכר קרקע בשיווי חמש סלעים לפני שנולד בנו, ונמצא שיש עכשיו לפניו

חמש משועבדים

, ועוד היו בידו

חמש בני חורין,

נכסים השוים חמש סלעים שהיו בידו [ולא מכרם לאחרים].

ונחלקו חכמים ורבי יהודה, מה יעשה באותם חמש סלעים בני חורין שבידו: חכמים סוברים שיפדה את עצמו בהם. ורבי יהודה סובר שיפדה את בנו.

והסבר מחלוקתם הוא:

מאחר שכבר אמרנו שהכל מודים שמצוה שבגופו עדיפה, אם כן בודאי שלא יתכן שאדם יקדים ויפדה את בנו מחמש בני חורין שבידו, אלא אם כן הכהן יוכל לגבות מן הלקוחות את חמש המשועבדים עבור פדיונו הוא. ,

והנה, בעל חוב שרוצה לגבות את חובו מנכסים משועבדים, אינו יכול לגבות אלא אם היתה זו מלוה שיש עליה שטר. אבל מלוה שבעל פה אינה נגבית מן הלקוחות.

חוב חמש הסלעים שאדם חייב לכהן עבור פדיון גופו, אין עליו שטר. ואם כן, לכאורה, היה ראוי לומר שהכהן אינו יכול לגבות זאת מנכסים משועבדים.

אך, יש סיבה מיוחדת לומר שהכהן בכל זאת יוכל לגבות את הפדיון מנכסים משועבדים:

רבי יהודה סבר

: "

מלוה

"

דכתיב בתורה, ככתובה בשטר דמי.

כלומר, כל חוב שהתורה הטילה על האדם, כגון פדיון הבן, הרי הוא חשוב כמלוה הכתובה בשטר, ונגבה מנכסים משועבדים.

ובנידון דידן, שהאדם מכר את נכסיו לאחר שגדל וכבר התחייב לפדות את עצמו, נמצא שחמש הסלעים שביד הלקוחות משועבדים לכהן לגבות מהם את פדיונו.

אבל, הכהן לא יכול לגבות את פדיון בנו של אותו אדם מהקרקע בשיווי חמש הסלעים שביד הלקוחות, מפני שהלקוחות קנו את הקרקע לפני שנולד בנו. ואין הנכסים משועבדים לאותו החוב.

נמצא, שאם יפדה את עצמו בחמש הסלעים שבידו, לא יוכל לקיים את מצות פדיון בנו, שהרי הכהן לא יכול לגבות את פדיון בנו, שהרי הכהן לא יכול לגבות את פדיון בנו מן הלקוחות.

ולפיכך,

בהני חמש, פריק לבריה

. באותם חמשת הסלעים שבידו, יפדה את עצמו.

ו

אחר כך, משלא ישארו בידיו נכסים לפדות את עצמו,

אזיל כהן, וטריף ליה לחמש

משועבדים, לדידיה,

ילך הכהן ויטרוף מן הלקוחות חמש סלעים עבור פדיון עצמו.

אך יש לדון: כיצד הוא רשאי להקדים ולפדות את בנו בחמש הסלעים שבידו? והלא הוא גורם בכך להפסיד את הלקוחות ולצערם שלא כדין! שהרי הנכסים שבידם משועבדים רק לפדיון עצמו והיה בידו לפדות את עצמו מהנכסים שבידו בלא לגרום שיגבו את פדיונו מהם!

וכדי לענות על כך אמר רבי יהודה: "זה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, " כלומר: מצות בנו מוטלת עליו יותר ממצותו, ולפיכך מותר לו להקדים את פדיית בנו לפדיית עצמו.

ורבנן סברי, מלוה דכתיב באורייתא

[כגון פדיון הבן],

לאו ככתיבה בשטר דמיא,

אלא כמלוה על פה היא, ואיה נגבית מן הלקוחות, ונמצא שאם יפדה את בנו בחמשת הסלעים שבידו, לא יוכל לפדות את עצמו, שהרי הכהן לא יוכל לגבות את חמשת הסלעים המשועבדים.

והילכך,

מאחר שאינו יכול לפדות אלא פדיון אחד בלבד,

מצוה דגופיה עדיף.

הגמרא מביאה מחלוקת נוספת בין חכמים לרבי יהודה בפדיון הבן, כעין המחלוקת שהובאה לעיל:

תנו רבנן

:

אדם שמוטלות עליו שתי מצוות,

לפדות את בנו, ולעלות לרגל,

ושתי המצוות הללו כרוכות בהוצאת ממון, שהרי כדי לפדות את בנו צריך חמשה סלעים, וכדי לעלות לרגל צריך מעות להוצאת הדרך. ואין בידו ממון המספיק לשתיהן. איזו מהן קודמת?

תנא קמא אומר:

פודה

עכשיו

את בנו, ואחר כך

, כשיזדמן לו ממון,

עולה לרגל.

ו

רבי יהודה אומר: עולה

עכשיו

לרגל

.

ואחר כך

, כשיזדמן לו ממון,

פודה את בנו.

מפני

שזו

, עליה לרגל היא

מצוה עוברת,

ואם יתמהמה מלקיימה עתה לא יוכול לקיימה אחר כך.

וזו

, מצות פדיון הבן, היא

מצוה שאינה עוברת

. וגם אם ימנע מלקיימה עתה יוכל לקיימה אחר כך.

והוינן בה:

בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא

. אמנם טעמו של רבי יהודה מובן, כפי שהוא עצמו הסביר בברייתא.

אלא, רבנן

-

מאי טעמייהו,

מה הטעם לדברי רבנן? מדוע הם אמרו שפודה את בנו ורק אחר כך עולה לרגל?

ומשנינן: משום

דאמר קרא

[שמות לד כ]:

"כל בכור בניך תפדה", והדר

, ומיד אחר כך נכתב באותו פסוק

"ולא יראו פני ריקם"

. ומסדר הפסוק משמע שקודם כל אדם צריך לפדות את בנו ורק אחר כך לעלות לרגל.

ומביאה עתה ברייתא נוספת הדורשת את הכתוב "כל בכור בניך תפדה".

תנו רבנן: מנין

לנו

שאם היו לו

לאדם

חמשה בנים מחמש נשים,

וכל אחד מן הבנים הללו הוא בכור לאמו ואינו בכור לאביו, מנין

שחייב לפדות

את

כולן

, למרות שהם אינם בכורים לגביו?

תלמוד לומר

[שם]

"כל בכור בניך תפדה",

המילה 'כל' מרבה את כל מי שאינו בכור לאביו אלא לאמו בלבד.

ומקשינן על הברייתא: מדוע הוצרכנו לדרוש זאת מהמילה "כל"? והרי

פשיטא

הוא שדין פדיון הבן תלוי באם ולא באב! שהרי

בפטר רחם תלא רחמנא,

דין פדיון הבן נאמר על "פטר רחם" , דהיינו בן היוצא ראשון מרחם אמו, ומכאן שהכל תלוי באם ולא באב!

ומתרצינן:

מהו דתימא,

שמא היית אומר,

נילף

נלמד את הגדרת "בכור" בענין פדיון הבן, בגזירה שוה של

"בכור" "בכור" מנחלה

.

בענין פדיון הבן הוזכר 'בכור', וגם בענין ירושת הבכור נאמר 'בכור':

מה להלן,

בענין נחלה, נאמר שהבכור הוא

"ראשית אונו"

של האב, שלענין נחלה הכל תלוי באב ולא באם, כיוצא בזה

אף

בכור שהוזכר

כאן

, בפדיון הבן, היינו

ראשית אונו

של האב.

קא משמע לן,

בא הכתוב והשמיענו 'כל' בכור בניך תפדה, ללמד שפדיון הבן תלוי באם.

שנינו בברייתא: האב חייב בבנו

ללמדו תורה.

ומבארת הגמרא מנין לנו שהאב חייב בכך:

מנלן,

מנין למדנו זאת?

מהא ד

כתיב

[דברים יא יט]:

"ולמדתם אותם את בניכם".

והגמרא מוסיפה:

והיכא דלא אגמריה אבוה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה

. אם אירע שהאב לא לימד את בנו, אזי הבן עצמו חייב ללמוד תורה, משיגדיל.

ומקור דין זה:

דכתיב

[דברים ה א]: "שמע ישראל את החקים ואת המשפטים.

ולמדתם

אותם, ושמרתם לעשותם". ומשמע מהכתוב שהאדם מצווה ללמוד תורה בעצמו.

ועתה מבארת הגמרא מנין למדה משנתנו שהאשה אינה מצווה ללמד את בנה תורה:

איהי, מנלן דלא מיחייבא,

מנין לנו שהאם אינה חייבת בכך?

ומשנינן:

דכתיב "ולימדתם

אותם את בניכם", והמילה "ולימדתם" כתובה בתורה בכתיב חסר ["ולמדתם" בלא האות י'] ואפשר לקרותה גם כאילו נאמר "ולמדתם" [האות ל' מנוקדת בשווא]. ומאחר ששני הדברים נלמדים ממילה אחת, יש להשוותם זה לזה, ולפיכך,

כל שמצווה ללמוד

בעצמו ['ולמדתם']

מצווה

גם

ללמד

את בנו. אבל אשה שאינה מצווה ללמוד בעצמה, כפי שיבואר להלן, גם ללמד את בנה אינה מצווה.

ומיד הגמרא שואלת: נקטנו בפשטות שאשה אינה מצווה ללמוד בעצמה, אך יש לדון:

ואיהי, מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה?

מנין הא גופא שאין האשה מצווה ללמוד תורה בעצמה?

ומשנינן:

דכתיב

בפסוק הזה "ולמדתם", ואפשר לקרוא זאת בשני אופנים: א.

'ולימדתם'.

ב.

'ולמדתם'.

ויש להשוותם זה לזה לענין דבר נוסף:

כל שאחרים

[האב]

מצווין ללמדו,

אף הוא

מצווה ללמד את עצמו. וכל שאין אחרים

[האב]

מצווין ללמדו

, אף הוא

אין מצווה ללמד את עצמו

.

ואשה, אביה אינו חייב ללמדה תורה [כפי שיבואר להלן], ולפיכך אף היא אינה חייבת ללמוד בעצמה משתגדיל.

ומיד הגמרא שואלת:

ומנין

פשוט לנו

שאין אחרים מצווין ללמדה?

עונה הגמרא: משום

דאמר

קרא:

"ולמדתם אותם את בניכם"

. משמע דוקא את בניכם ולא

את בנותיכם.

ואגב שדברנו בענין חיוב האב ללמד את בנו, וחיוב האדם ללמוד בעצמו, הגמרא מביאה ברייתא הדנה איזה מן החיובים קודם:

תנו רבנן

: אדם שמוטלים עליו שני חיובים, דהיינו

הוא

צריך

ללמוד, ובנו

מוטל עליו

ללמוד,

ואינו יכול לקיים אלא אחד מהם, איזה מהם קודם?

הוא קודם לבנו.

רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח, ותלמודו מתקיים בידו

, אזי

בנו קודמו

.

ומביאה הגמרא מעשה ברב אחא בר יעקב, שסבר שהלכה כרבי יהודה:

כי הא,

כמו המעשה

דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי,

בתחילה שלחו אביו, רב אחא, ללמוד תורה מפי אביי, ו

כי אתא,

כאשר בא רב יעקב לביתו,

חזייה דלא הוה מחדדין שמעתיה,

ראה אביו שלא היה תלמודו ברור בידו, ואז

אמר ליה: אנא עדיפנא מינך

.

תוב את, דאיזיל אנא

. אני ממולח יותר ממך. לפיכך שב אתה בבית ואני אלך ללמוד מפי אביי.

ובדרך אגב, הגמרא ממשיכה ומספרת את מה שארע כאשר בא רב אחא ללמוד לפני אביי:

שמע אביי דקא הוה אתי,

שרב אחא מגיע ללמוד אצלו,

הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי,

היה מזיק שהיה רגיל להיות בבית המדרש שבו למדו תלמידיו של אביי, וכוחו של אותו מזיק היה גדול עד כדי כך,

דכי הוו עיילי בתריין, אפילו ביממא הוו מיתזקי,

כאשר היו נכנסים שני תלמידים אפילו ביום היו ניזוקים ממנו.

וכאשר בא רב אחא,

אמר להו

אביי לתלמידיו:

לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחש ניסא!

לא יארח אף אדם את רב אחא בביתו, ובעל כרחו יצטרך ללון בבית המדרש, ומחמת חסידותו של רב אחא יתכן שייעשה נס ויהרוג את המזיק.

ובאמת כך היה.

על

, נכנס רב אחא לבית המדרש,

בת

ולן

בההוא בי רבנן,

באותו בית מדרש. ונגלה לפניו אותו מזיק. ו

אידמי ליה כתנינא דשבע רישוותיה,

נדמה לפניו כצורת תנין בעל שבעה ראשים.

התפלל רב אחא התפלל שיהרג אותו מזיק, ו

כל כריעה דכרע

בתפילתו,

נתר חד רישיה,

נשר ראש אחד מן המזיק, עד שנשרו כל ראשיו ומת.

אמר להו

רב אחא לתלמידי אביי

למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין!

לולא שהתרחש לי נס, סיכנתם אותי. הגמרא מביאה ברייתא נוספת, שנאמרה בסמוך לברייתא שהבאנו לעיל ["הוא ללמוד ובנו ללמוד"].

תנו רבנן

: אדם שמוטלות עליו שתי מצוות:

ללמוד תורה, ולישא אשה,

קודם כל

ילמוד תורה, ואחר כך ישא אשה

.

ואם אי אפשר לו בלא אשה

מפני שיצרו מתגבר עליו, אזי, קודם כל

ישא אשה, ואחר כך ילמוד תורה.

אמר רב יהודה: אמר שמואל: הלכה: נושא

אדם

אשה

כדי שלא יבואו ללבו הרהורי עבירה,

ואחר כך ילמוד תורה.

ואילו

רבי יוחנן אמר

: כיצד יכול אדם לשאת אשה ואחר כך ללמוד תורה? וכי

ריחיים

מוטלות

בצוארו, ויעסוק בתורה?!

כלומר: מוטל עליו לדאוג לפרנסת ביתו וכיצד יעסוק בתורה? אלא ילמד תורה ורק אחר כך ישא אשה.

ולא פליגי,

שמואל ורבי יוחנן אינם חולקים זה על זה, אלא כל אחד מהם דיבר על אנשי מקומו בלבד:

הא לן,

מה שאמר שמואל שישא אשה ואחר כך ילמד תורה, שמואל אמר זאת לאנשי מקומו בבבל, מפני שהיו רגילים לצאת מביתם לאחר נישואיהם ולנסוע לארץ ישראל לשנן משניות מפי התנאים שגרו בה. ומאחר שלא היו בביתם, צרכי הבית לא היו מוטלים עליהם, ויכלו לעסוק בתורה אפילו לאחר נישואיהם. ולפיכך עדיף להם לישא אשה תחילה ולהיות בלא הרהורי עבירה.

והא להו,

מה שאמר רבי יוחנן "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה" הוא לאנשי מקומו, בארץ ישראל, מפני שהיו רגילים ללמוד תורה בעירם, ואם ישאו תחילה אשה, צרכי הבית יהיו מוטלים עליהם ויבטלום מתלמודם, לפיכך עדיף להם ללמוד תורה לפני שישאו אשה. ועתה הגמרא מבארת באיזה גיל אסור לאדם להתעכב מלישא אשה:

משתבח ליה רב חסדא ל

פני

רב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא.

אמר ליה

רב הונא לרב חסדא:

כשיבוא

רב המנונא

לידך הביאהו לידי

להכירו.

כי אתא,

כאשר בא רב המנונא לפני רב הונא

חזייה דלא פריס סודרא,

ראה רב הונא שרב המנונא אינו מכסה את ראשו בסודר כדרך שהיו האנשים הנשואים רגילים לכסות את ראשם.

אמר ליה

רב הונא:

מאי טעמא לא פריסת סודרא?

מדוע אינך מכסה את ראשך בסודר?

אמר ליה,

השיב לו רב המנונא: משום

דלא נסיבנא,

מפני שלא נשאתי אשה.

אהדרינהו לאפיה מיניה,

היסב רב הונא את פניו מרב המנונא. ו

אמר ליה: חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת,

ראה שלא תוכל להביט בפני עד שתישא אשה.

ו

רב הונא

עשה כך

לטעמיה

, לפי שיטתו,

דאמר "בן עשרים שנה ולא נשא אשה

יהיו

כל ימיו בעבירה"

[כמבואר להלן], ורב המנונא כבר היה בן עשרים שנה, ולפיכך רב הונא לא רצה שיראה את פניו עד שישא אשה.

ותמהינן על המימרא שהבאנו בשם רב הונא:

'בעבירה' סלקא דעתך?

וכי יעלה בדעתך לומר שאדם שלא נשא אשה יהיה ממש בעבירה? והלא הוא יושב ואינו עושה דבר!

אלא אימא,

אמור שכך אמר רב הונא: בן עשרים שנה ולא נשא אשה יהיו

כל ימיו 'בהרהור' עבירה

[ולא בעבירה ממש].

ומביאה הגמרא מימרות נוספות בענין זה:

א.

אמר רבא, וכן תנא

בברייתא

דבי

[מבית]

רבי ישמעאל: עד

גיל

עשרים שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה,

ו

כיון שהגיע

גיל

עשרים ולא נשא, אומר

הקב"ה:

תיפח עצמותיו!

ב.

אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי,

הטעם לכך שאני גדול מחברי, זהו משום

דנסיבנא בשיתסר,

שנשאתי אשה בגיל שש עשרה.