Kidushin 20b — o Talmud em português

זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה

, לחטוב עבורה עצים, וכן לשאר צרכיה. ,

עד כאן דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שהביאם "ההוא מדרבנן", כדי לשאול על אביי, מדוע לא נאמר שיש סברא להחמיר על העבד, ולהגדיל את דמי פדיונו כדי שלא יוכל לצאת לחרות, כעונש על כך שנשא ונתן בפירות שביעית!

אמר ליה

אביי תירוץ:

התם,

לאחר שנאמר בתורה שהסוחר בפירות שביעית נענש וסופו להמכר לעבודת כוכבים,

הא אהדריה קרא,

הרי החזירו הכתוב לכל ישראל לרחם עליו, כדלהלן:

דתני דבי רבי ישמעאל: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים

שנמכר לשרת אותה,

אימא לידחי אבן אחר הנופל,

הייתי יכול לומר שראוי לדחות אבן אחר הנופל ולא להקימו, שלא יגאל לעולם.

תלמוד לומר,

לפיכך נאמר:

"אחרי נמכר גאולה

[פדייה]

תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו"

מכאן אתה למד כי למרות שנמכר לעבודת כוכבים, יש לו גאולה.

ומאחר שהכתוב ריחם עליו על אף שנשא ונתן בפירות שביעית ואף נמכר לעבודת כוכבים עצמה, אם כן, ראוי להקל עליו אף לענין שאם השביח או התקלקל, הרי הוא משלם את פדיונו לקולא.

ומקשינן על תירוצו של אביי:

ואימא

אמור שהטעם לכך ש

"גאולה תהיה לו"

, זה

כי היכי

[כדי]

דלא ליטמע בין העובדי כוכבים,

ולא משום שראוי להקל על העבד.

הא לענין

כסף ה

פדיון

של העבד -

נחמיר עליו

לשלם כמה שיותר,

מ

שום

ד

ברי

רבי יוסי ברבי חנינא

, שהרי הוא נשא ונתן בפירות שביעית!

ומכח קושיא זו הגמרא דוחה את תירוצו של אביי, ומביאה תירוץ אחר:

אמר רב נחמן בר יצחק: תרי קראי כתיבי,

שני מקראות נאמרו בענין פדיון עבד:

[א]

כתיב

[ויקא כה נא]:

"אם עוד רבות בשנים

לפיהן ישיב גאולתו 'מכסף מקנתו'".

[ב]

וכתיב

[שם נב]:

"ואם מעט נשאר בשנים

כפי 'שניו' ישיב את גאולתו".

בפסוק הקודם [פסוק נ] נאמר: "וחשב עם קונהו [כמה שנים יש] משנת המכרו לו עד שנת היובל".

ועל זה אמר הכתוב [בפסוק נא]: "אם עוד רבות בשנים", אם יש שנים רבות באותן שנים שהוזכרו במקרא הקודם, בשנים שמשנת המכירה ועד שנת היובל. ונשאלת השאלה: הרי עבד עברי אינו נמכר אלא לשש שנים, לא פחות ולא יותר,

וכי יש

בעבד עברי מושג של "

שנים מרובות

"

ו

"

יש שנים מועטות

"?!

כיצד יתכן שיהיה ריבוי בשנות מכירת העבד יותר על שש שנים?

אלא

, בהכרח, הריבוי והמיעוט המוזכרים כאן, אינם ריבוי ומיעוט בשנים, וכך יש לפרש את הכתוב:

פסוק נ"א: "אם עוד רבות בשנים" - אם השביח ו

נתרבה כספו,

ומעתה ואילך כל שנה שוה יותר, אזי - "לפיהן ישיב גאולתו

מכסף מקנתו"

. שהפדיון יהיה לפי כסף מכירתו ולא לפי הדמים שהעבד שוה עתה.

פסוק נב: "ואם מעט נשאר בשנים" - אם התקלקל ו

נתמעט כספו

ומעתה ואילך כל שנה שוה פחות. אזי -

"כפי שניו

ישיב את גאולתו". שהפדיון יהיה לפי שווי שנות עבודתו היום, ולא לפי כסף מכירתו.

ומקשינן על תירוצו של רב נחמן בר יצחק:

הרי תירוצו של רב נחמן בר יצחק מבוסס על כך שאי אפשר לפרש את המקרא כפשוטו, היות ולא שייך ריבוי בשנים, ובעל כרחך צריך להוציא את המקרא מידי פשוטו, ולבאר שהריבוי והמיעוט הינם ריבוי ומיעוט בכספו.

וקשה: הרי יש ליישב את המקרא כפשוטו,

ואימא, הכי קאמר,

ונאמר שכך התכוין הכתוב לומר:

אין הכתוב מתייחס לשנים שחלפו משנת המכירה עד עכשיו, אלא לשנים שנותרו משעת הפדייה ואילך, וכך אמר הכתוב:

"אם עוד רבות בשנים", כלומר:

היכא דעבד תרי, ופש ליה ד'

. במקרה שהעבד כבר עבד שנתיים, ונותרו לו עוד ארבע שנים עד סוף שש שנות עבדותו, אזי "ישיב גאולתו מכסף מקנתו". כלומר,

ניתב ליה ד'

ישיב לאדונו דמי ארבע שנים

מכסף מקנתו.

"ואם מעט נשאר בשנים", אם

עבד ד'

[ארבע שנים],

ופשו ליה תרתי

, ונותרו לו עוד שנתיים עד סוף שנות עבדותו, אזי,

ניתיב ליה תרתי

ישיב לאדונו דמי שנתיים,

"כפי שני ו".

ולפי זה, הפסוק לא מדבר לא בעבד שהשביח ולא בעבד שהכסיף.

ואם כן קשה: מנין למד התנא שלעולם מקילים על העבד לשלם כמה שפחות?

ומתרץ רב נחמן בר יצחק: אילו אמנם הכתוב היה מתייחס לשנים שנותרו משנת הפדיה ועד סוף שש שנים,

אם כן

היה ראוי שכך

נכתוב

[יכתוב]

קרא: "אם עוד רבות

'שנים'" [ולא 'בשנים'], דהיינו שנותרו שנים רבות. וכן -

אם מעט נשאר 'שנים'"

[ולא 'בשנים'], דהיינו שנותרו שנים מעטות

!!

מאי "בשנים"?

מה כוונת הביטוי "בשנים"? -

בהכרח שכך היא כוונת הכתוב: "אם עוד רבות בשנים", אם

נתרבה כספו בשנים

מחמת שהשביח, אזי, גאולתו היא

"מכסף מקנתו"

, ולא לפי שווי השנים עכשיו.

"ואם מעט נשאר בשנים", אם

נתמעט כספו בשנים

מחמת שהכסיף, אזי גאולתו היא

"כפי שניו"

כפי שהשנים שווים בשעת הפדיה.

ורב יוסף משבח את תירוצו של רב נחמן בר יצחק:

אמר רב יוסף: דרשינהו רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני,

רב נחמן בר יצחק דרש את הכתובים נכון, והרי זה כאילו קיבלנו מרבותינו כן הלכה למשה מסיני.

ומביאה עתה הגמרא ארבע בעיות [שאלות] ששאל רב הונא בר חיננא את רב ששת, בדיני גאולה [פדיה] שהוזכרה בתורה.

שתים מן הבעיות דנות בענין גאולת עבד, ושתים מן הבעיות דנות בענין גאולת בתי ערי חומה.

[ו

סימן

יהיה לך כדי לזכור את הבעיות כסדרן:

א.

עבד

ב.

בית

-

שתי השאלות הראשונות דנות בענין פדיה ל

ח צאין.

ג.

בית

ד.

עבד

-

שתי השאלות האחרונות דנות בענין פדיה ב

קרובים

].

בעיה ראשונה:

בעא מיניה

[שאל]

רב הונא בר חיננא מרב ששת

:

עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים,

שאין ידו משגת לשלם את כל דמי פדיונו, האם הוא

נגאל לחצאין

.

האם יכול הוא לתת לאדונו את חצי דמיו, ולמעט באותה פדיה את מחצית מנין שניות עבודתו [כגון אם נותרו לו לעבוד עוד חמש שנים, ושילם לאדונו חצי דמיו, התמעטו בכך שנות עבדותו, ונותר לו לעבוד שנתיים ומחצה בלבד].

או אינו נגאל לחצאין

, שאין אפשרות לגאול אותו על ידי נתינת חצי דמיו. והנה, לפי שני צידי הספק, אין העבד משתחרר עתה, שהרי שילם רק עבור מחצית השנים.

ומאידך, גם אם נאמר שהעבד אינו נגאל לחצאין, הרי בודאי שאותם הדמים אשר נתן העבד לאדונו עבור הפדיון של מחצית שנות עבודתו, אין אותם דמים נקנים לאדון כמתנה, אלא הם מונחים כפקדון בידו עד שיעברו חצי שניו, ובאותה שעה העבד ייפדה באותם מעות.

וספיקו של רב הונא בר חיננא הוא: האם הפדיון של חצי שניו חל כבר עכשיו [בשעה שהעבד נותן את חצי דמיו], או שהפדיון יחול רק אחר כך שיעברו חצי שניו.

והנפקא מינה בשאלה זו, היא, כאשר חל שינוי במחיר העבד, לאחר שנתן העבד לאדון את מחצית דמיו.

אם נאמר שהפדיון של מחצית שנות עבודתו חל כבר בשעה שהעבד נתן לאדון את חצי דמיו, אין שינוי המחיר נוגע לו, שהרי חל כבר שיחרורו ממחצית שנות עבודתו בעת שנתן את הכסף.

אך אם נאמר שהפדיון לא חל בזמן נתינת הדמים, אלא רק לאחר שיעברו חצי שניו, משתנה מחיר הפדיון, כפי השתנות מחיר העבד.

ויש בדבר זה צד קולא וצד חומרא כמו שיתבאר להלן בגמרא, בהרחבה. וכך הוא ההסבר של צדדי הספק:

המוכר את שדה אחוזתו לחברו, יכול לגאול אותה מידו.

שנאמר [ויקרא כה]: "והשיגה ידו, ומצא כדי גאולתו. ושב לאחוזתו".

ושדה אחוזה, בודאי אינה נגאלת לחצאין, שהרי נאמר [בפסוק הנזכר] "והשיגה ידו, ומצא כדי גאולתו".

ומשמע, שאם לא השיג את כל הכסף "כדי גאולתו", אינו יכול לגאול את השדה לחצאין.

ובענין גאולת עבד עברי הנמכר לגוי, לא נאמר "כדי גאולתו", אלא רק נאמר [שם]: "ישיב גאולתו", ואין ראיה מן הכתוב הזה שאין העבד נגאל לחצאין.

ולכן יש להסתפק: מצד אחד יתכן לומר שגם עבד עברי אינו נגאל לחצאין, היות ו"

גאולתו גאולתו

"

משדה אחוזה, גמר

.

דהיינו, יש ללמוד את דיני גאולת העבד מגאולת שדה אחוזה בגזרה שוה, משום שבשניהם נאמר "גאולתו". ולכן, כשם ששדה אינה נגאלת לחצאין, כך גם העבד אינו נגאל לחצאין.

או דלמא

, שמא יש לנו לומר צד שני, כיון שלענין עבד שהשביח או הכסיף הולכים בפדיונו להקל על העבד, גם לענין גאולה לחצאין, אין להקיש אותו לגמרי לשדה אחוזה, אלא, רק

לקולא אמרינן

.

דהיינו, רק לענין צד הקולא שבדבר אנו אומרים שגם העבד אינו נגאל לחצאין.

אבל

לחומרא

-

לא אמרינן

.

לצד החומרא שבדבר, אין לומדים את דין העבד מדין שדה אחוזה.

אמר ליה

ענה רב ששת לרב הונא בר חיננא:

גנב שאין לו אפשרות לשלם עבור הגנבה, בית דין מוכרים אותו לעבד, שנאמר [שמות כב]: "אם אין לו [אפשרות לשלם], ונמכר בגנבתו".

ושנינו בברייתא לעיל [יח א], שאם הגנבה היתה חמש מאות זוז, והגנב שוה אלף זוז, אינו נמכר. משום שנאמר "ונמכר". ומשמע, כולו ימכר, ולא חציו בלבד.

ורב ששת מוכיח מדברי הברייתא ההיא, שאף לענין גאולת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים, אינו נגאל לחצאין: שהרי

לאו, אמרת התם,

הלא כך אמרת בסוגיא שם [לעיל יח א]:

"ו

נמכר

" -

כולו ולא חציו

.

ואם כן,

הכי נמי

, גם בגאולת עבד עברי מאדונו הנכרי יש לדרוש את הכתוב באותה צורה, שהרי נאמר [ויקרא כה]: "או השיגה ידו, ונגאל".

ומשמע,

נגאל כולו, ולא חציו!

ומכאן, שעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים אינו נגאל לחצאין.

אביי מבאר מה הנפקא מינה בספק של רב הונא בר חיננא, אם נאמר שעבד נגאל לחצאין:

אמר אביי: אם תימצי לומר

שעבד עברי

נגאל לחצאין

,

משכחת לה

תמצא נפקא מינה בדבר הזה הן

לקולא ו

הן

לחומרא

-

משכחת לה

לקולא

-

כאשר

זבניה

, אם האדון קנה את העבד

במאה

זוז, ו

יהב ליה

, והעבד נתן לו אחר כך

חמשין

זוז, שהם

פלגא דדמי

, מחצית דמיו.

ו

לאחר מכן

אשבח

השביח העבד,

וקם על

מאתן

, עמד מחירו על שווי מאתים זוז עבור שנות עבודתו הנותרות.

אי אמרת

שהעבד

נגאל לחצאין

, נמצא שכבר חל הפדיון של חציו בחמשים זוז.

ואם העבד רוצה להשלים את כסף פדיונו, ולצאת עכשיו - לא נותר לו לשלם בשעת היוקר אלא עבור המחיר של חציו השני בלבד.

ולכן,

יהיב ליה מאה

זוז,

ונפיק

.

נותן העבד לאדונו מאה זוז, כשווי מחצית שניו עתה, ויוצא לחרות. ונמצא שבסך הכל נותן העבד הזה לאדון 150 זוז בפדיונו.

ואי אמרת

ש

אין

העבד

נגאל לחצאין,

נמצא שהפדיון לא חל כלל, ולפיכך, אם העבד רוצה להשלים את כסף פדיונו ולצאת עכשיו, עליו לשלם 200 זוז, כפי שהוא שוה עכשיו לעבודת השנים שנותרו לו.

וכיון שנמצאים עתה אצל האדון חמשים הזוזים שנתן לו תחילה, בתורת פקדון -

יהיב ליה מאה וחמשין, ונפיק

.

הרי הוא נותן לאדונו 150 זוז, מלבד חמישים הזוז שנתן תחילה, וכיון שהוא שילם עתה את כל שיווי עבודתו, הוא יוצא לחרות.

[ונמצא שבסך הכל נתן לאדון 200 זוז בפדיונו].

ולפני שאביי הספיק לסיים את דבריו, מיד הגמרא תמהה על דבריו:

והאמרת

, הרי למדנו בברייתא לעיל, שאם העבד השביח ו

נתרבה כספו

[שויו של העבד], מחשבים את דמי פדיונו

מכסף מקנתו

, ולא כפי שוויו עכשיו!

ואם כן, בין אם נאמר שהעבד נגאל לחצאין, ובין אם אינו נגאל לחצאין, עליו להוסיף רק עוד חמישים זוז, שהרי הוא נקנה במאה זוז בלבד!

ומתרצת הגמרא את דברי אביי:

כאן מדובר באופן אחר. בעבד

דאוקיר

, שמתחילה בשעת המכירה היה מחיר הקניה של עבד ביוקר, במאתיים זוז,

ו

אחר כך

זל,

הוזל מחיר העבד ועמד על מאה זוז, והעבד בא לפדות את חציו בחמישים זוז כפי שניו, ולא הספיק להשלים את כל פדיונו, עד שחזר

ואוקיר

, ועמד על מאתיים זוז, כפי שהיה שוה בשעת מכירתו.

ולכן, אם נאמר שעבד נגאל לחצאין, הרי כבר נפדה חציו בחמישים, ולא נותר לו לשלם בשעת היוקר אלא עבור חציו בלבד. ולפיכך הוא מוסיף מאה זוז. שהרי בין "כסף מקנתו" ובין "כפי שניו" הם מאתים זוז.

אבל אם נאמר שאין העבד נגאל לחצאין, נמצא שלא חל הפדיון כלל, ועליו להשלים מאה וחמשים זוז, ולפדות את עצמו במאתים זוז.

ולאחר שתירצה הגמרא את הקושיה על אביי מהברייתא, ממשיכה הגמרא להביא את המשך דברי אביי, להסביר מה הוא צד החומרא שבדבר על הצד שעבד נגאל לחצאין:

משכחת לה לחומרא,

תמצא חומרא בדבר, כאשר

זבניה במאתן

-

יהיב מאה, פלגי דדמי

.

ואיכסף

.

אם האדון קנה את העבד במאתיים זוז, ואחר כך נתן לו העבד מאה זוז כדי לפדות את חציו, ואחר כך התקלקל העבד,

וקם

ועמד מחירו

על מאה

זוז.

אי אמרת

עבד

נגאל לחצאין,

נמצא שקנה העבד את חצי שנות עבודתו באותם מאה זוז שנתן לאדון עבור פדיון חציו, והאדון קנה את מאה הזוז הללו לעצמו.

ועכשיו, אם בא העבד לפדות את חציו השני, צריך לשלם לו לאדון עוד חמשים זוז נוספים [מחצית ממאה], עבור חציו השני.

ואי אמרת אין

עבד

נגאל לחצאין

, נמצא שהאדון לא קנה את אותם מאה זוז כלל, שהרי לא חל בהם הפדיון.

ואם כן,

הנך מאה פקדון נינהו גביה.

אותם מאה זוז, הם פקדון בידי האדון.

הלכך,

יהיב להו ניהליה, ונפיק

.

העבד יכול להקנותם לאדון עתה, ולצאת לחרות לגמרי, שהרי עתה העבד כולו אינו שוה אלא מאה זוז בלבד. ועבד שנתמעט כספו, מחשבין לו כפי שניו [כמו שהוא שוה עכשיו].

הבעיה השניה של רב הונא בר חיננא:

בעא מיניה

[שאל]

רב הונא בר חיננא מרב ששת

:

המוכר

לחברו

בית בבתי ערי חומה

, שהתורה נתנה בידו זכות לגאול את הבית עד שנה מזמן המכירה, האם אותו בית

נגאל לחצאין

, אם נתן המוכר לקונה את חצי דמיו של הבית בתוך שנה, האם נפדה חציו של הבית,

או אינו נגאל לחצאין?

וצדדי הספק הם:

צד אחד: שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין, שנאמר [ויקרא כה]: "כדי גאולתו". ובבתי ערי חומה נאמר "ימים תהיה גאולתו".

ולכן יש לומר,

"גאולתו גאולתו" משדה אחוזה גמר

.

למדים את דין "גאולתו" שבבתי ערי חומה, מ"גאולתו" שנאמרה בשדה אחוזה:

מה

, כמו

שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאי, האי נמי

, גם בית בערים המוקפות חומה

אינו נגאל לחצאין!

צד שני:

או דילמא

, שמא

היכא דגלי גלי

.

היכא דלא גלי לא גלי

.

רק בשדה אחוזה, שהכתוב גילה בו שאין גאולה לחצאין, הרי הוא גילה שאין גאולה לחצאין.

אבל בבתי ערי חומה, שהכתוב לא גילה כן, אין למדים משדה אחוזה, אלא הרי הוא נגאל לחצאין.

אמר ליה,

רב ששת ענה לרב הונא בר חיננא:

ממדרשו של רבי שמעון

, שיובא להלן,

נשמע ש

דין בתי ערי חומה שונה מדין שדה אחוזה, בשני דברים:

א. המוכר בית בבתי ערי חומה, ואין לו כסף לפדותו, הרי זה

לווה

מעות מאנשים אחרים,

וגואל

בהם את הבית.

מה שאין כן בשדה אחוזה - שאם אין למוכר כסף משל עצמו, אין הוא יכול לפדות את השדה בכסף שהוא משיג בהלואה. לפי שנאמר בשדה אחוזה [שם]: "השיגה ידו".

ב. המוכר שדה אחוזה, אינו גואל לחצאין.

ו

אילו בבתי ערי חומה, המוכר

גואל לחצאין.

ורב ששת מביא את מדרשו של רבי שמעון:

דתניא

: בענין מקדיש שדה אחוזה נאמר [ויקרא כז]: "ו

אם גאול יגאל

את השדה".

כפל המלים [גאול יגאל]

מלמד, שלוה וגואל

. וכן ש

גואל לחצאין.

ומכאן, שדין המקדיש שדה אחוזה שונה מדין המוכר שדה אחוזה.

אמר רבי שמעון: מה טעם?

מדוע הכתוב שינה את דין המקדיש מדין המוכר?

טעם הדבר: התורה רצתה שהאחוזה לא תפקע מידי היורשים -

לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה, שיפה כחו

, שאין נחלתו נפקעת ממנו לגמרי לעולם -

ש

הרי

אם הגיע

ה

יובל, ולא נגאלה

היא

חוזרת לבעליה ביובל.

לכן מאידך,

הורע כחו, שאינו לוה וגואל, ו

שאינו

גואל לחצאין

.

שלא היתה התורה צריכה להקל עליו, היות ואפילו אם הוא לא יגאל את השדה, סופה לחזור לידו [או לידי יורשיו, אם ימות] ביובל.

אבל

מקדיש, שהורע כחו

, כי יתכן שנחלתו תיפקע ממנו לעולם,

ש

הרי

אם הגיע יובל ולא נגאלה

שדהו, היא

יוצאה

מרשות ההקדש ומתחלקת

לכהנים ביובל,

ואינה חוזרת לבעליה לעולם.

ולכן,

יפה

הכתוב את

כחו

של המקדיש, בכך

שלוה וגואל, ו

כן

גואל לחצאין

כדי שיוכל להחזיר את שדהו בנקל לרשותו, ולא תיפקע ממנו לעולם.

עד כאן מדרשו של רבי שמעון. [על שם שרבי שמעון דרש כאן את טעם הכתוב].

וממדרשו של רבי שמעון מוכיח רב ששת, שאף המוכר בית בבתי ערי חומה לוה וגואל, וכן גואל לחצאין:

שהרי

האי מוכר בית בבתי ערי חומה נמי

, גם הוא הורע כוחו, שהרי אינו יכול לגאול אותו אלא במשך שנה בלבד, ואם לא גאלו בתוך שנה, הוא נשאר בידי הקונה לעולם ולא חוזר אליו ביובל כשדה אחוזה.

ו

הואיל והורע כוחו, שאם מלאה לו שנה תמימה, ולא נגאל

הבית מהקונה, הרי הוא

נחלט

לקונה אותו עולמית, לפיכך ראוי להקל עליו ולומר, ש

יפה כוחו

, בכך

שלוה וגואל, ו

כן הוא

גואל לחצאין

. [כשם שרבי שמעון אמר בענין מקדיש שדה אחוזה].

איתיביה,

רב הונא בר חיננא הקשה על ראייתו של רב ששת, מדברי הברייתא דלהלן:

שהרי שנינו בברייתא:

"אם גאל יגאל"

-

מלמד

הכתוב

ש

המקדיש שדה אחוזתו

לוה וגואל, ו

כמו כן הוא

גואל לחצאין

.

ומבארת הברייתא מדוע הוצרך הכתוב להשמיענו זאת? כי לולי דברי הכתוב, הייתי

יכול

לומר שהמקדיש שדה אחוזתו אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין,

והלא דין הוא,

ויש ללמוד זאת מקל וחומר ממוכר שדה אחוזה:

ומה מוכר שדה אחוזה, שיפה כחו

בכך

שאם הגיע יובל ו

השדה

לא נגאלה

, היא

חוזרת לבעליה ביובל.

בכל זאת

הורע כחו

של המוכר, בכך

שאין

הוא

לוה וגואל, ו

אינו

גואל לחצאין.

מקדיש

שדה אחוזה,

שהורע כחו

בכך

שאם הגיע

ה

יובל ולא נגאלה

היא

יוצאה

מרשותו ומתחלקת

לכהנים ביובל

-

וכי

אינו דין שהורע כחו

אף לענין

שאין לוה וגואל, ו

אינו

גואל לחצאין?!

ולפיכך הוצרך הכתוב להשמיענו בפירוש שהמקדיש לוה וגואל וגואל לחצאין.

שמא תאמר, כיצד לומדים את דין המקדיש מדין המוכר?! והלא יש לדחות את הקל וחומר ולומר:

מה למוכר שדה

אחוזה, שאינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין -

הרי זה משום

שכן הורע כחו

אף לענין שאינו יכול

ליגאל מיד,

שהמוכר את שדהו אינו יכול לגאלה אלא לאחר שהיתה ברשות הקונה שנתיים.

תאמר במקדיש, שיפה כחו

, שבידו

ליגאל

מיד,

ואם כן, כיוצא בזה אף יפה כחו לענין שלוה וגואל, וגואל לחצאין.

ומאחר שאין להוכיח ממוכר למקדיש, אם כן קשה: מדוע הכתוב הוצרך לומר במקדיש: "אם גאל יגאל", ללמד שהמקדיש לוה וגואל, וגואל לחצאין?

תשובתך:

מוכר בית בבתי ערי חומה, יוכיח

שאין לתלות את דין "לוה וגואל וגואל לחצאין" בדין גאולה מיד:

ש

הרי, מוכר בית בבתי ערי חומה

יפה כחו

לענין שבידו

ליגאל מיד.

ובכל זאת

אין

הוא

לוה וגואל, ו

אינו

גואל לחצאין.

ואם כן, אף מקדיש שדה אחוזה, למרות שיפה כחו לענין ליגאל מיד, בכל זאת ראוי לומר שאינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין.

ולפיכך הוצרך הכתוב להשמיענו בפירוש שהמקדיש שדה אחוזתו לוה וגואל, וגואל לחצאין.

עד כאן דברי הברייתא.

ומסוף דברי הברייתא הקשה רב הונא על דברי רב ששת: כי רב ששת למד ממה שאמר רבי שמעון במקדיש שדהו, שלוה וגואל וגואל לחצאין, שאף בבתי ערי חומה הדין כן.

ואילו בברייתא שנינו בפירוש, שמוכר בית בבתי ערי חומה אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין.

ומכאן שאין לדמות את דין מוכר בתי ערי חומה למקדיש שדהו!

ומתרץ רב ששת:

לא קשיא!

לדעת רבי שמעון, אכן אין לחלק בין מוכר בית בבתי ערי חומה לבין מקדיש שדהו, שהרי הטעם לכך שמקדיש שדהו לוה וגואל וגואל לחצאין, זה משום שאם לא יפדה את השדה, היא תיפקע ממנו לעולם, וטעם זה שייך אף במוכר בית בבתי ערי חומה. ולפיכך אף המוכר בית בבתי ערי חומה, לוה וגואל, וגואל מחצאין.

אבל יש לומר, שחכמים חולקים על דברי רבי שמעון, שהרי בכל מקום רבי שמעון דורש את טעם המקרא, וחכמים חולקים עליו וסוברים שאין לדרוש טעם למקרא מדעתנו. ולדעת חכמים, שאין אנו נותנים טעם למקרא מדעתנו, אין סברא להשוות את המוכר בית בבתי ערי חומה למקדיש שדה אחוזה [שהרי אין טעם המקרא במקדיש שדה ידוע לנו].

ולדעתם של חכמים, יש ללמוד את דין "גאולתו" שנאמרה במוכר בית בבתי ערי חומה, מדין "גאולתו" שנאמרה במוכר שדה אחוזה.

ולפי זה מתרץ רב את הקושיה עליו מהברייתא: