Ketubot 9b — o Talmud em português

כל

איש מאנשי הצבא

היוצא למלחמת בית דוד

-

גט כריתות

היה

כותב לאשתו

, על תנאי, שאם ימות במלחמה, יחולו הגירושין בגט הזה למפרע, משעת כתיבת הגט. וכיון שיצא אוריה למלחמת בית דוד, כבר כתב גט לאשתו. ומאחר שמת אוריה באותה מלחמה, נמצאה אשתו גרושה למפרע, ואין כאן זנות כלל שתיאסר.

והראיה מהכתוב שהיו כותבים גט כריתות לנשותיהם לפני צאתם למלחמה, מהא

דכתיב

במלחמת שאול:

"וילכו שלשת בני ישי הגדולים, הלכו אחרי שאול למלחמה. ושם שלשת בניו אשר הלכו במלחמה: אליאב הבכור, ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה. ודוד הוא הקטן. ושלשה הגדולים הלכו אחר שאול.

ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף.

ואת אחיך תפקוד לשלום, ואת ערובתם

-

תקח

".

והוינן בה:

מאי

מה הוא הביאור במילים

"ואת ערובתם תקח

"?

תני רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה!

כלומר, קח את הקשר המקשר בין איש לאשתו, דהיינו, שיכתבו גט, כל איש לאשתו.

ומישי אביו למד דוד המלך להורות לאנשי צבאו לכתוב גט לנשותיהם טרם צאתם למלחמה.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא

במשנתנו כדברי רבי אלעזר, שהאומר פתח פתוח מצאתי הרי הוא נאמן לאסור את אשתו עליו, ואין אומרים שהוא אינו בקי בדבר -

שהרי שנינו בה:

בתולה נשאת ליום הרביעי

.

ומשמע:

ליום רביעי

-

אין

. כן.

אבל

ליום חמישי

-

לא

תינשא.

ו

מאי טעמא

לא תינשא הבתולה ליום חמישי?

משום

שחששו חכמים ל

איקרורי דעתא

[שמא תתקרר דעתו] מעת שיבוא עליה וימצאנה בעולה ועד שישבו בית הדין ביום שני לאחר מכן, לפי שהיו בתי הדין יושבים בימי שני וחמישי כתקנת עזרא.

ולמאי

חששו חכמים עד שתקנו להנשא ביום רביעי כדי למנוע את האפשרות שתתקרר דעתו:

אי למיתב לה כתובה

, שמא תאמר כי חששו חכמים שמא תימצא בעולה, ולא מגיע לה כתובה, כדין סוטה המפסדת כתובתה, ומתוך שתתקרר דעתו לא יפסידנה את הכתובה, אלא יתן לה אותה -

אי אפשר לומר כך, שהרי

ניתיב לה

[אם רוצה הוא - שיתן לה].

כי אם הוא אינו חושש להפסד ממונו ונותן לה כתובה שלא מגיעה לה, מדעתו, מה לנו להתערב בכך ולהפסידה.

אלא

ודאי תקנו זאת חכמים כדי

לאוסרה עליו

. כי חששו חכמים שמא ימצאנה בעולה והיא זינתה ואסורה עליו, ואם ימתין עד מושב בית דין, תתקרר בינתיים דעתו, ולא יבוא לבית הדין לטעון עד שיאסרוה עליו, ויהיה עם אשתו באיסור סוטה לבעלה כל ימיו.

וממשיכה הגמרא לפרש את משנתנו כדי להוכיח ממנה כדברי רבי אלעזר:

ודקא טעין טענה!

הרי ודאי טוען הוא טענה בבית דין כדי לאוסרה.

ודנה הגמרא מה היא טענתו -

מאי לאו

, האם לא מדובר בכגון

דקטעין טענת פתח פתוח

מצאתי!

ומוכח שבטענת פתח פתוח בבית הדין הוא נאמן לאסור אותה עליו. ואין אנו אומרים שאין הוא בקי בדבר.

ודוחה הגמרא:

לא

משום טענת פתח פתוח חששו חכמים.

אלא חששו

דקטעין טענת דמים

, שמא יטען שלא מצא לה דם כדרך הבתולות, ובטענה זו יש לאוסרה עליו, שהרי אי אפשר לומר שאינו בקי בדבר הניכר לעין.

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

האומר "פתח פתוח מצאתי

" הרי זה

נאמן להפסידה כתובתה

.

וטעם הדבר שהאמינוהו חכמים בדבר ואיננו מחזיקים אותו למשקר, כי אם היה שונאה ולכן רצונו לגרשה, ולא משום שאכן מצאה בעולה, הרי שמתחילה, קודם שנשאה, הוא כבר היה מגרשה, ולא היה טורח בסעודת נישואין בחנם.

אמר

תמה

רב יוסף: מאי קא משמע לן

שמואל!?

והרי

תנינא

לדין זה במשנה לקמן:

דתנן: ארוס

האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים

[היודעים את מעשיו עם ארוסתו בעת שהוא מתייחד עמה],

אינו יכול לטעון טענת בתולים

, [וכדמפרש ואזיל, האם הנידון הוא לאוסרה עליו, או להפסידה כתובתה].

מפני

שביהודה היה המנהג

ש

הארוס

מתייחד עמה

[עם ארוסתו] לפני הנישואין, ולכן אנו תולים שלא נבעלה לאדם אחר באיסור, אלא רק לארוסה היא נבעלה, ולא נעשית סוטה.

ומדייק רב יוסף מהמשנה: דוקא

ביהודה

[שהיו מייחדים את החתן עם הכלה קודם הנישואין]

הוא דלא מצי טעין

טענת בתולים, מפני שאנו תולים את הדבר בביאתו בה.

הא בגליל

, שלא היו מייחדים שם את הארוס עם ארוסתו עד שייכנסו לחופה -

מצי טעין

הבעל טענת בתולים.

ולמאי

, לאיזה ענין טוען הוא טענת בתולים?

אי

כדי

לאוסרה עליו

, ועל זה שנינו שביהודה אינה נאסרת עליו ובגליל נאסרת עליו -

כך אי אפשר לפרש.

שהרי אם כן,

ביהודה

-

אמאי לא

יכול לטעון טענת בתולים!?

והרי אף שמתייחד עמה, כיון שהוא עצמו אומר שלא השיר את בתוליה באותו יחוד, יש לנו להאמינו בכך, מדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא".

אלא לאו

, בהכרח, שאינו יכול לטעון טענת בתולים כדי

להפסידה כתובתה

, מפני שאנו אומרים שהוא זה שבעל אותה בהתייחדו עמה.

ודקא טעין

איזו

טענה?

מאי לאו, דקטעין טענת פתח פתוח

ומוכח, שבגליל נאמן בטענת "פתח פתוח מצאתי" כדי להפסידה כתובתה.

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא

כאשר הבנת, שהמשנה עוסקת במי שטוען טענת פתח פתוח, ואין לו כל ראיה לדבריו אלא טענה הוא שטוען בלבד. כי בזה יש לומר שאין לנו להאמינו, שמא משקר הוא בטענתו.

אלא המשנה עוסקת בכגון

דקא טעין טענת דמים

, ומביא הוכחות ברורות שלא מצא לה בתולים על ידי מפה שפרס בשעת ביאה, ושושבינים המעידים שלא נעשתה על ידו כל אונאה, ואכן לא מצא לה בתולים.