Ketubot 83b — o Talmud em português

ב

מקרה שמיד כשבא חברו להחזיק בקרקע

עורר

עליו המקנה ואמר "לא התכוונתי להקנות לו אלא רק להסתלק, וסילוק לא מועיל".

אבל ב

מקרה שכבר היה חברו

עומד

בשדה, ואח"כ פתאום עורר עליו המוכר לבטל את המכירה, מסתבר כדעת רב נחמן ש

מגופה של קרקע קנו מידו,

ואינו יכול לבטל את המכר .

אמר אמימר: הלכתא, מגופה של קרקע קנו

מידו.

וכרב נחמן.

אמר ליה רב אשי לאמימר

: האם ההלכה כרב נחמן גם

בעורר, או

רק

בעומד

בשדה?

למאי נפקא מינה, לכדרב יוסף.

שבעורר הלכה כמותו .

אמר ליה

אמימר:

לא שמיע לי. כלומר, לא סבירא לי.

ולעולם ההלכה כרב נחמן שמועיל הקנין בין בעורר ובין בעומד, כיון שמגופה של קרקע קנו מידו.

שנינו במשנה -

אם כן למה כתב לה וכו'

שאם מכרה ונתנה קיים.

ומקשה הגמרא - הרי בלשון "דין ודברים אין לי בנכסייך" יש משמעות גם על סילוק מכל הנכסים,

ו

אם כן

תימא ליה

[תאמר לו, לבעל] האשה -

מכל מילי סליקת נפשך!

ומדוע הסתלק רק לענין מכירה?

מתרצת הגמרא:

אמר אביי

: סברה משנתינו ש

יד בעל השטר על התחתונה.

כלומר - כיון שהבעל בא לקחת את הפירות והירושה מכח תקנת חכמים, והאשה מוציאה עליו שטר סילוק כדי לבטל את כחו, הרי ידה על התחתונה. ואם השטר אינו מוכיח ממה הסתלק, מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר. ולכן אמרינן שלא הסתלק אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים.

ו

התקשינו: אם מסלק את עצמו רק מהפחות שבנכסים,

אימא

[נאמר] שרק

מפירי

סילק עצמו, והוא הפחות שבכולם, כיון שלא הפסיד את גוף הקרקע רק הסתלק מאכילת פירות, מה שאין כן במכירה שמפסיד את גוף הקרקע ?

ומשנינן:

אמר אביי

-

בוצינא טב מקרא.

[דלעת קטנה כעת, עדיפא מדלעת גדולה לאחר זמן], ולכן עדיף לבעל להפסיד את המכירה שתהיה לאחר זמן, מלהפסיד את הפירות הנמצאים כעת.

ומקשינן:

ואימא מירושה

סילק את עצמו, והיא הפחותה שבכולם, שמא לא תמות בחייו.

ועדיף לו להפסיד את הירושה, ולא את המכירה שמא תמכור ויפסיד גם את הפירות שמשעת המכירה?

ומשנינן:

אמר אביי

-

מיתה

[שתמות היא בחייו]

שכיחא.

כיון שרוב פעמים מסתכנת בלידה. תוספות . אבל

מכירה

שתמכור בנכסי בית אביה,

לא שכיחא

.

ו

לכן אע"פ שבמכירה יפסיד גם את הפירות אם תמכור, בכל אופן -

כי מסליק איניש נפשיה, ממילתא דלא שכיחא.

אבל

ממילתא דשכיחא לא מסליק איניש נפשיה

[אדם מסלק את עצמו מהדברים הלא שכיחים, ולא ממה ששכיח], ולכן תולים שהסתלק רק ממכירה.

רב אשי אמר

אף על פי שיש לפרש את לשון "בנכסייך" לכל מילי, מכל מקום כיון שיד בעל השטר על התחתונה, ויש במשמעות המילה

"בנכסייך"

למעט -

ולא בפירותיהן, "בנכסייך" ולא לאחר מיתה,

לכן ממעטינן להו, ולא הועיל סילוקו אלא לענין מכירה, ומשום שרק זכות זו אין במשמעות הלשון "בנכסייך" למעט. אבל מאכילת פירות וירושה לא הסתלק.

שנינו במשנה:

"רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות

עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם".

תנו רבנן

בברייתא:

אלו הן "פירות"

שמודה בהם רבי יהודה שאין הבעל אוכל מהם,

ואלו הן "פירי פירות"

שסבר רבי יהודה שהבעל אוכלם?

אם

הכניסה לו קרקע, ועשתה

הקרקע

פירות, הרי הן "פירות".

הלך הבעל ו

מכר

את ה

פירות

,

ולקח מהן קרקע, ועשתה

הקרקע

פירות, הרי הן "פירי פירות"

.

איבעיא להו

: הסתפקו בני הישיבה -

ל

דעת

רבי יהודה

שצריך לכתוב "ובפירי פירותיהן על עולם", האם

"פירי פירות" דוקא

, ובלשון זו מספיק גם כדי להסתלק מפירי פירי פירות, ואין צריך לכתוב "עד עולם".

או דלמא "עד עולם" דוקא,

ואם לא כתב "עד עולם" הרי אוכל פירי דפירי פירות.

או דלמא תרוייהו דוקא,

ואם לא יכתוב "מפירי פירותיהן עד עולם" - לא הסתלק מפירי פירי פירות.?

ודנה הגמרא:

אם תמצי לומר,

לשון

"פירי פירות" דוקא,

ואין צריך לכתוב "עד עולם", יקשה -

"עד עולם" למה לי,

הלא מספיקה לשון "פירי פירות"?

וצריך לומר, ד

הא קא משמע לן

התנא בלשון "עד עולם", לומר, ש

כיון דכתב לה "פירי פירות"

הרי הוא

כמאן דכתב לה "עד עולם" דמי

[עיין בדברי רש"י ד"ה הא קא משמע לו].

ואם תמצי לומר,

לשון

"עד עולם" דוקא,

ואין צריך לכתוב "פירי פירות", יקשה -

"פירי פירות" למה לי,

הלא מספיקה לשון "עד עולם"?

וצריך לומר, ד

הא קא משמע לן

התנא בלשון "פירי פירות", לומר ש

אף על גב דכתב לה

גם לשון

"פירי פירות",

הרי ש

אי כתב לה

גם -

"עד עולם", אין!

הרי הסתלק מהכל. ו

אי לא, לא!

ועדיין הוא אוכל מפירי דפירי פירות.

ואם תמצי לומר תרוייהו דוקא,

וצריך לכתוב "פירי פירות עד עולם" כדי להסתלק מפירי פירי פירות, יקשה -

תרתי למה לי?

מדוע נזקקנו לשתי הלשונות כדי להסתלק מפירי פירי פירות?

ונתרץ -

צריכא! דאי כתב לה "פירי פירות", ולא כתב לה "עד עולם", הוה אמינא

דוקא

פירי פירות הוא דלא אכיל, אבל פירא דפירי פירות אכיל. להכי איצטריך עד עולם.

ואי כתב לה "עד עולם", ולא כתב לה "פירי פירות", הוה אמינא

-

"לעולם"

[היינו לשון "עד עולם"]

אפירות קאי!

כלומר - לא אוכל פירות אלו לעולם, לא בשנה זו ולא בשנה אחרת. אבל פירי פירות אוכל.

להכי איצטריך

לכתוב גם לשון

"פירי פירות".

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה: אם

כתב לה

-

"דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות",

ולא כתב "ובפירותיהן",

מהו שיאכל פירות?

וצדדי הספק הם:

האם רק

מפירי פירות סליק נפשיה,

אבל

מפירי לא סליק נפשיה. או דלמא, מכל מילי סליק נפשיה.

ולשון "פירי פירות" כולל בתוכו גם לשון "פירות".

ופשטינן:

פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה!

[היינו גם מפירות],

דאי אמרת

רק

מפירי פירות סליק נפשיה,

אבל

מפירי לא סליק נפשיה,

הרי

כיון דאכלינהו לפירות,

[כיון שאכל הבעל את הפירות]

פירי פירות מהי כא?!

אלא ודאי שכשאמר "ובפירי פירות" סילק את עצמו גם מפירות.

ודחינן:

וליטעמיך

שהקשית - "כיון דאכלינהו לפירות פירי פירות מהיכא?", כיצד תבאר

הא דתנן

במשנתינו -

"רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו'"

ומדוע גם כאן לא יקשה לך -

כיון דאכלינהו לפירי, פירי פירות מהיכא?

אלא

ודאי צריך לתרץ שמשנתינו עוסק

ב

מקרה

דשיירא

האשה מן הפירות , ומכרתם האשה, וקנתה בהם קרקע ועשתה בהם פירות, והן הנקראים פירי פירות [רש"י]:

ואם כן,

הכא נמי

אפשר להעמיד את הספק

בדשייר

הבעל מן הפירות ומכרם הבעל, וקנה בהם קרקע, ועשו פירי פירות, ולעולם לא תפשוט כדבריך.

שנינו במשנה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר

אם מתה ירשנה, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה.

אמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ולא מטעמיה

[ולא כסברתו] .

ומבארת הגמרא:

מאי

כוונת רב כשאמר

"הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה"?

אילימא,

כוונתו לומר -

"הלכה כרשב"ג"

\-

דאמר אם מתה יירשנה.

"ולאו מטעמיה"

-

דאילו רשב"ג סבר, "מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל".

ולכן אם מתה ירשנה כיון שלא הועיל התנאי.

ורב סבר,

המתנה בדבר שבממון על מה שכתוב בתורה

תנאו קיים,

ומצד סברא זו היה על התנאי לחול,

ו

מאידך

קסבר

ש

ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה,

ולכן הכא תנאו בטל .