Ketubot 70b — o Talmud em português

נעשה כאומר לה

כשמדירה מנכסיו -

"צאי מעשה ידיך במזונותיך

",

כיון שודאי על דעת כן הדירה .

ו

מקשה הגמרא:

אם איתא

[אם אנו סוברים]

להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב

-

"יכולה אשה שתאמר לבעלה, איני ניזונת ואיני עושה",

והרי קיימא לן כמותו,

אם כן, כשאמרה

"קונם שאני עושה לפיך", אמאי

שנינו לעיל שהוא

אינו צריך להפר?

לימא,

נאמר גם כן -

מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", נעשה כמי שאומרת לו "איני ניזונת ואיני עושה",

כמו שאנו אומרים לגבי הבעל?

ומתרצת הגמרא:

אלא, לא תימא "נעשה

כאומר", כיון שאין אנו יכולים לפרש את דיבורו, כמו שהוכח מ"קונם שאני עושה לפיך".

אלא

מדובר

באומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך".

ואז, כיון שאמר לה בפירוש, אינו חייב במזונותיה, ויכול להדירה מהם.

ואילו הברייתא שאמרה "קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר", עוסקת כשלא אמרה לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה".

ומקשינן:

אי הכי,

שאינו משועבד לה,

פרנס למה לה?

הרי אינו חייב לה כלום ?

ומשנינן: מדובר

בדלא ספקה,

שאין מספיקים לה מעשי ידיה לכל מזונותיה, ולכן עליו להשלים לה את מזונותיה על ידי פרנס.

ומקשינן:

אי

מדובר

בדלא ספקה, הדר קושיין לדוכתיה,

כיון שעל מה שחסר לה אין הנדר חל כלל כיון שמשועבד הוא לה, ומדוע יאכילנה רק על ידי פרנס?

ומשנינן:

אמר רב אשי,

מדובר

ב

מקרה שעל ידי מעשה ידיה היא

מספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים,

ועל הדברים הללו יעמיד פרנס.

ומבארת הגמרא -

הני "דברים קטנים" היכי דמי

[כיצד מדובר]?

אי דרגילה בהו,

ולכן הוא מחוייב לתנם לה על ידי פרנס,

הא רגילה בהו!

ומדוע חל הנדר כלל, הרי הוא משועבד לתת אותם לה?

ואי לא רגילה בהו, פרנס למה לה?

הלא אינו חייב לה כלום?

אלא,

לא צריכא,

באופן

דרגילה בבית נשא,

היינו בדברים שהייתה רגילה בבית אביה,

ו

כאשר נשאו,

קא מגלגלא בהדיה,

כלומר לא תבעתם מבעלה, אלא הורגלה לחיות לפי הנהגתו של בעלה.

אך כעת שנדר ממנה, חייב להעמיד לה פרנס אף על הדברים הללו, משום

דאמרה ליה

-

"עד האידנא

[עד עכשיו]

דלא אדרתן,

שלא הדרת אותי מלהנות מנכסיך,

גלגילנא בהדך

[ויתרתי לך ולא תבעתיך אלא הסכמתי לנהוג לפי הנהגתך ולא לפי הנהגתי. אבל]

השתא, דאדרתן, לא מצינא דאיגלגל בהדך"

.

ו

מקשינן:

מאי שנא עד ל' יום

שיכול להעמיד פרנס? ומדוע לא יעמיד לעולם?

ומשנינן:

עד ל' יום, לא שמעי בה אינשי ולא

זילא בה מילתא,

[שאין הדבר מתפרסם, ולכן, יכול הוא לזונה באופן שכזה, ואין הצורה הזאת של האכלה על ידי פרנס מהווה זלזול בכבודה]. אך

טפי,

יותר משלשים יום,

שמעי בה אינשי, וזילא בה מילתא,

ולכן עליו לגרשה.

איבעית אימא,

באופן נוסף אפשר לבאר מדוע חל הנדר, והלא הבעל משועבד לה?

שמדובר כ

שהדירה כשהיא ארוסה,

שאז הוא אינו משועבד לה, ולכן חל הנדר.

ומקשינן: אם כן, מדוע מעמיד לה פרנס, וכי

ארוסה מי אית לה מזוני?!

ומעמידה הגמרא: מדובר כאן בכגון

שהגיע זמן

הנישואין, שקבעו חכמים שנים עשר חודש מיום שתבעה הבעל לארוסתו שתכין עצמה להנשא לו,

ו

עדיין

לא נשאו.

דתנן: "הגיע זמן ולא נשאו, אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה",

ולכן, הנדר חל, כיון שהוא איסור דאורייתא, ואילו חיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, ומאידך חייב לזונה מתקנת חכמים, ולכן יעמיד פרנס .

ו

מקשינן:

מאי שנא

שיעמיד פרנס רק

עד שלשים יום,

ולא לעולם, והלא כאן כשעדיין לא נישאו לא שייך הטעם הנזכר לעיל - "זילא בה מילתא"?

ומתרצינן:

עד שלשים יום, עביד שליח שליחותיה. טפי, לא עביד שליח שליחותיה.

[עד שלשים יום עושה השליח את שליחותו, ויותר אינו עושה] .

ואיבעית אימא,

ואם תרצה לומר, אפשר להעמיד את המשנה במקרה

שהדירה כשהיא ארוסה,

ואז עדיין אינו משועבד לה,

ו

אחר כך

נישאת,

ובשעה שנישאת כבר חל הנדר, ולכן אינו יכול לזונה אלא על ידי פרנס.

ומקשינן:

נישאת?! הא סברה וקבלה!,

כלומר - ומדוע חייב לזונה כלל, הלא נשאה לו על דעת שאינו חייב במזונותיה?

ומתרצינן: אף על פי שנישאת לו על דעת כן, חייב לזונה על ידי פרנס אם תובעת מזונות, משום

דאמרה: "כסבורה אני שאני יכולה לקבל,

[היינו, להנשא לו ללא חיוב מזונות]

עכשיו

רואה אני ש

אין אני יכולה לקב ל".

ומצינו סברא כעין זו במשנה לקמן (עז א) - "ואלו שכופין אותם להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס, וכו', ועל כולם אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל".

ומקשינן:

אימר דאמרינן הכי גבי מומין,

כלומר - מצינו סברא זו רק לעניין מומין, שאפילו אם התנתה עמו יכולה לומר "עכשיו איני יכולה לקבל", אבל

לענין מזוני מי אמרינן הכי?!

אלא

ודאי

מחוורתא

[מבואר]

כדשנינן מעיקרא.

היינו, או כגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותייך, או כשהדירה בהגעת זמן.

שנינו במשנה: "המדיר את אשתו מליהנות לו,

עד שלשים יום יעמיד פרנס"

: ובפשטות כוונת המשנה, שיתן את מזונותיה לפרנס והוא יתנם לאשתו, או על כל פנים ישלם לפרנס על מנת שיזון אותה.

ו

מקשינן: היאך התירו לו לזונה על ידי פרנס, וכי

פרנס לאו שליחותיה קא עביד

?! והרי כאילו נהנתה ממש מנכסיו ?

ומשנינן:

אמר רב הונא, באומר

-

"כל הזן אינו מפסיד",

ואז אינו חייב לשלם למי שזן את אשתו, כיון שלא התחייב לו בפירוש על כך, אלא רק סומך הוא עליו שלא יקפחנו, ולכן מותר לו לזונה באופן זה .

ועדיין התקשתה הגמרא:

וכי אמר הכי, לאו שליחותיה קעביד?

האם אין הדבר נחשב כמינוי שליחות, ויתחייב לשלם לפרנס עבור המזונות, ותמצא האשה נהנית מנכסיו?

וה

רי

תנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו

[קולי],

יכתוב גט לאשתו

[לאשתי] " -

הרי אלו,

השומעים את קולו,

יכתבו ויתנו

גט לאשתו, כיון שלשון "כל השומע יכתוב", משמעה מינוי שליחות.

והכא נמי, כשאמר "כל הזן אינו מפסיד", משמעו מינוי שליחות, ומדוע התירו לו לזונה באופן זה ?

ומתרצת הגמרא:

הכי השתא?!

[מהו הדמיון?!]

הלא ודאי יש לחלק ולומר: דוקא

התם

גבי "כל השומע קולו יכתוב", יש בלשון זו מינוי שליחות, כיון ד

קאמר "יכתוב",

בלשון ציווי.

אבל

הכא, מי קאמר "יזון"

בלשון ציווי ?! הרי רק

"כל הזן" קאמר,

ולשון זו אינה מינוי שליחות, ולא יתחייב לשלם לפרנס שיזון אותה, ולכן התירו לו לזונה באופן זה.

ומקשינן:

והא אמר רב אמי, בדליקה

[מי שנפלה דליקה בנכסיו בשבת]

התירו לומר

-

"כל המכבה אינו מפסיד",

אף על פי שבעלמא אסור לצוות על הנכרי לחלל את השבת עבורו, כאן התירו מתוך שאדם בהול על ממונו, ואם לא תתיר לו באופן זה יבוא לכבות את הדליקה בעצמו.

ומדקדקת הגמרא: מדברי רב אמי משמע שרק

בדליקה

התירו לומר לשון זו, ולא בדברים אחרים, ו

למעוטי מאי

אמר רב אמי?

לאו למעוטי כי האי גוונא?!

היינו האם לא היתה כוונתו למעט שאסור לומר "כל הזן לא יפסיד" כיון שזהו לשון מינוי שליחות?!

ומשנינן:

לא,

כוונתו היתה רק

למעוטי שאר איסורים דשבת,

שבהם החמירו לומר אפילו שלא בלשון שליחות, אבל בנדרים מותר לומר "כל הזן אינו מפסיד.

מתיב

[הקשה]

רבה,

מהמשנה ששנינו במסכת נדרים:

"המודר הנאה מחבירו, ואין לו

[לחבירו, המודר]

מה

ש

יאכל,

והמדיר רוצה לתת אוכל למודר,

ילך אצל חנוני הרגיל אצלו, ויאמר לו: איש פלוני, מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו!

והחנוני מבין מתוך דבריו שברצונו לבקש ממנו שיזון את המודר, והמדיר ישלם לו על כך .

הוא

[החנוני]

נותן לו, ובא ונוטל מזה

[מהמדיר] ". עד כאן המשנה.

ומדקדק רבה: דוקא

הכי,

שלא הזכיר כלל "לא יפסיד", אלא החנוני סומך עליו מחמת קרבתו שלא יפסידנו,

הוא דשרי.

אבל

לומר

"כל הזן אינו מפסיד"

-

לא.

כיון שמשמע התחייבות לשלם!

ומשנינן:

"לא מיבעיא" קאמר!

לא בא התנא לומר שדוקא באופן זה התירו, אלא בא לחדש שאפילו באופן זה, שהיה מקום להחמיר, הקילו.

ומבארת הגמרא:

לא מיבעיא

אם אמר

"כל הזן אינו מפסיד", דלעלמא קאמר,

ולא לאדם מסויים, ולכן ודאי התירו באופן זה,

אבל האי,

כלומר באומר לחנוני, הוה אמינא -

כיון דרגיל אצלו, וקאזיל קאמר ליה, כמאן דאמר ליה "זיל הב ליה את" דמי,

ואסור,

קא משמע לן

התנא שאף באופן זה מותר.

ואגב שהובא לעיל חלק מהמשנה בנדרים, הביאה הגמרא את

גופא

של המשנה:

"המודר הנאה מחבירו, ואין לו

[לחבירו, המודר]

מה

ש

יאכל,

ורוצה המדיר לתת למודר אוכל.

הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו',

והחנוני מבין מעצמו שעליו לתת למודר אוכל, והמדיר ישלם לו על כך.

ולכן,

הוא

[החנוני]

נותן לו, ובא

למדיר,

ונוטל מזה.

וכן אם רצה המדיר את

ביתו

של המודר

לבנות,

א

ו

את

גדירו לגדור,

א

ו

את

שדהו לקצ ור,

הולך אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן

-

'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו'

-

הן עושין עמו, ובאין ונוטלים שכרן מזה

[היינו מהמדיר] .

וכן אם

היו

המדיר והמודר

מהלכין בדרך, ואין עמו

[עם המודר]

מה יאכל, נותן

המדיר מזונות

לאחר לשום מתנה, והלה

[המודר]

נוטל

מהאחר

ואוכל, ומותר.

ואם אין שם אחר, מניח

המדיר את המזונות

על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר, 'הרי

הן מופקרין לכל מי שיחפוץ', והלה

[המודר]

נוטל ואוכל, ומותר.

ורבי יוסי אוסר

להפקיר את המזונות ושיזכה בהן אחר ". עד כאן המשנה.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי?

הלא כיון שהפקיר את המזונות או נתנם לאחר שוב אינו נהנה מנכסי המדיר?