Ketubot 67a — o Talmud em português

והתניא, אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי

מילת

[בגדים יקרים]

היו

מציעין תחתיו,

ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו,

ונוטלין אותן לעצמם.

איבעית אימא,

דבר זה,

לכבודו הוא דעבד,

ולא כיוון לשם צדקה.

ואיבעית אימא, כדבעי ליה למיעבד לא עבד

[לא נתן צדקה כפי הראוי לו לעשות ].

כדאמרי אינשי, לפום גמלא שיחנא.

לפי כח הגמל כך יטעינוהו משא.

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, אראה בנחמה

[לשון שבועה],

אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו.

קראתי עליה מקרא זה

[שיר השירים א]:

"אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך". אל תקרי "גדיותיך" אלא "גויותיך

".

אמר רב שמן בר אבא אמר רב יוחנן: הכניסה לו

חתיכות של

זהב

בנדונייתה,

שמין אותו, והרי הוא כשוויו.

ואינו מוסיף שליש, כיון שחתיכות זהב אינן ראויות לרווח מיידי, ומאידך גם לא יפחות חומש, כיון שאין החתיכות מאבדות מערכן במשך הזמן.

ומקשינן:

מיתיבי,

הלא שנינו בתוספתא -

"הזהב

-

הרי הוא ככלים".

ומדייקינן:

מאי לאו, ככלים של כסף, דפחתי

[שפוחתים מערכם לפי שמשתמשים בהם ], ואם כן מדוע לא יפחות חומש?

ודחינן:

לא! ככלים של זהב, דלא פחתי,

כיון שאין משתמשים בהם כל כך.

ומקשינן:

אם כן "ככליו" מיבעי ליה,

ומדוע שנינו "ככלים", שמשמע ככלים בעלמא, שפוחתים מערכם?

ועוד,

הרי

תניא

-

"זהב הרי הוא ככלים, דינרי זהב הרי הן ככספים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במקום שנהגו שלא לפורטן, שמין אותן, והרי הן בשוויהן".

ומדייקת הגמרא:

רבי שמעון בן גמליאל

-

אהייא?

על איזה חלק בברייתא הוא חולק?

אילימא אסיפא

דקתני בה "דינרי זהב הרי הן ככספים", ועל זה אמר רשב"ג, שרק במקום שנהגו לפורטן בשוים יוסיף שליש,

מכלל

זה אתה למד

דתנא קמא סבר

ש

אפילו במקום שנהגו שלא לפורטן

יוסיף שליש.

וקשה, מדוע יוסיף שליש,

הא לא נפקי!

[הרי אינם ראויים לרווח מידי]?

אלא לאו, ארישא

דקתני בה "זהב הרי הוא ככלים".

והכי קאמר

תנא קמא:

זהב הרי הוא ככלים,

ועל כרחך

מאי כלים? כלים של כסף!

ויפחות לה חומש כיון שפוחתים.

ועל זה

רשב"ג אומר,

זהב

הרי הוא כדינרין

[מטבעות טבועים]

של זהב במקום שנהגו שלא לפורטן.

ולא יוסיף שליש כיון שבמקום זה אינם עוברים לסוחר, אך גם אינו פוחת חומש, כיון שאינם פוחתים.

ולפי זה מקשה הגמרא -

הרי סברת תנא קמא עדיפא מסברת רשב"ג, משום שאין לדמות חתיכות זהב למטבעות זהב, כיון שמטבעות זהב טבועות שומרות על ערכן גם במקום שנהגו שלא לפורטן, אך חתיכות זהב פוחתות חומש מערכן (כיון שעדיין צריך להטביע אותן למטבעות). ואם כן, מדוע רבי יוחנן בחר לסבור כרשב"ג ולא כתנא קמא ?

ומשנינן:

לא! לעולם

דיבר רשב"ג

אסיפא,

דקתני בה "דינרי זהב הרי הן ככספים",

ו

מה שהקשנו, אם כן מאי טעמא דתנא קמא? יש לומר, שמדובר בכגון

דנפקי על ידי הדחק.

ובהא קמיפלגי: מר

[תנא קמא]

סבר, כיון דנפקי

אפילו על ידי הדחק,

משבחינן לה.

[יש לו ריוח מהן, ולכן צריך להוסיף שליש].

ומר סבר

[רשב"ג],

כיון דלא נפקי אלא על ידי הדחק, לא משבחינן לה,

ולא יוסיף שליש.

אך ברישא ששנינו "זהב הרי הוא ככלים", כוונת התנא לומר שהרי הוא ככלי זהב שאינם פוחתין, ולא יפחות חומש כרב יוחנן.

איבעית אימא, כולה רבי שמעון בן גמליאל היא. וחסורי מיחסרא, והכי קתני

-

זהב הרי הוא ככלים, דינרי זהב הרי הן ככספים.

במה דברים אמורים במקום שנהגו לפורטן, אבל במקום שנהגו שלא לפורטן, שמין

אותם והרי הן בשוויהן, דברי רשב"ג. שרבן שמעון בן גמליאל אומר, במקום שנהגו שלא לפורטן

-

שמין אותם והרי הן בשוויהן.

ואם כן, כשאמר - "זהב הרי הוא ככלים", היינו ככלי זהב שאינם פוחתים. וכרבי יוחנן.

ומקשינן:

מכל מקום "ככליו" מיבעי ליה,

וכמו שהקשתה הגמרא מקודם, ומדוע נקט "ככלים"?

ומסקינן:

קשיא

.

איבעית אימא, לעולם כונת המשנה לומר "זהב הרי הוא ככלים של כסף דפחתי". ומכל מקום לא תקשי לדעת רבי יוחנן, כי

הכא במאי עסקינן, בדהבא פריכא

[זהב רך, שכאשר משתמשים בו הוא נחסר].

רב אשי אמר: בממלא

[רסיסי זהב, שפוחתים], ולכן פוחת חומש.

אמר רבי ינאי, בשמים של אנטוכיא

[שם מקום]

הרי הן ככספים.

ואם הכניסה לו בשמים, יוסיף שליש. כיון שבאותו מקום הם עוברים לסוחר.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא מהם

[כלומר, על הבעל להוסיף לה שליש על ערכן ] כיון שהם עוברים לסוחר, ויכול להרויח מהם מיד.

אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי

[שמלות שמיוצרות ב"בי מכסי"],

אשה גובה פרנא

[תוספת שליש]

מהם.

ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא

[שקים המיוצרים בדרודיא],

ואשלי דקמחוניא

[חבלים המיוצרים בקמחוניא],

אשה גובה פרנא מהן.

אמר רבא: מריש, הוה אמינא

[בתחילה הייתי אומר]:

הני ארנקי דמחוזא

[כיסים מלאים מעות, שהיו נשות מחוזא להוטות אחריהם],

אשה גובה פרנא מהם.

כלומר, אם באה לגבות כתובתה מהיתומים, יכולה לגבותה מאותן ארנקים,

מאי טעמא,

הלא אין אשה גובה כתובתה ממטלטלי דיתמי?

כיון ש

אסמכתייהו עלייהו.

ואף על פי שבעלמא אין אשה גובה כתובתה ממטלטלין, הכא שאני, לפי שעיקר סמיכות דעתה בשעת הכתובה היא עליהם.

אך

כיון דחזאי דשקלי להו ונפקי, וכי משכחי ארעא זבני בהו, אמינא אסמכתייהו אארעא הוא

[כיון שראיתי שהיו לוקחות את הכסף כדי לקנות בו קרקע, אמרתי, שעיקר סמיכות דעתן היה על הקרקע. ואם כן, אינה יכולה לגבות כתובתה ממעות ארנקי אלו].

מתניתין:

הנוהג הרגיל של סיפוק צרכי החתן והכלה מחייב את שני הצדדים, גם אם לא התנו על כך במפורש, היות ועל דעת כן נעשה הזיווג בין הצדדים.

ולכן, אם לא דברו הצדדים ביניהם על גובה הנדונייה, חייב אבי הכלה לתת לחתנו את הסכום הנמוך שנהגו ליתן, וכפי שיתבאר להלן.

כמו כן חייב האב המכניס את בתו לחופה, ליתן לה מלבושים כדרך שנהגו להלביש את הבנות הנישאות.

ומאידך, אם הודיע האב מראש, שהוא אינו נותן לבתו את המלבושים שהדרך ליתנם, חייב החתן לדאוג ללבושה של הכלה, עוד לפני שתכנס לחופה, כי חיוב הבעל להלביש את אשתו כולל גם את שעת הכנסתה לחופה, שתכנס לחופה כשהיא לבושה כמו כל בנות ישראל הנכנסות לחופה, שאביהם מלבישם.

א.

המשיא את בתו סתם

, ולא פסק לה סכום מסויים בנדונייתה,

לא יפחות לה מחמשים

זוז .

ב. אם

פסק

האב בפירוש

להכניסה "ערומה",

ללא נדונייה וללא כסות,

לא יאמר הבעל: כשאכניסנה לביתי,

אז

אכסנה בכסותי. אלא מכסה

אותה

ועודה בבית אביה.

וכן

גבאי צדקה

המשיא את היתומה, לא יפחות לה מחמשים זוז

.

ו

אם יש בכיס

של צדקה מספיק כסף,

מפרנסין אותה לפי כבודה.

גמרא:

אמר אביי

: זה שאמרו במשנה "לא יפחות מחמשים זוז", היינו

חמשים זוזי "פשיטי",

שהם

"

זוזי מדינה", אשר ערכם הוא שמינית מ"זוזי צור".

ו

ממאי?

[מנין לי דין זה].

מדקתני סיפא

-

"אם יש בכיס, מפרנסין אותה לפי כבודה"

ואמרינן, מאי "כיס"?

אמר רחבה

[שם אמורא]:

ארנקי של צדקה.

ואי סלקא דעתין, חמשים זוזי ממש

[היינו כסף צורי], אם כן כששנינו בסיפא -

"אם יש בכיס

יהבינן לה לפי כבודה", שמשמע יותר מחמשים זוז, עד

כמה יהבינן לה?

הלא חמשים זוז צורי הוא סכום גדול מאד?

אלא שמע מינה, חמשים זוזי

-

פשיטי.

תנו רבנן: יתום ויתומה שבאו להתפרנס

מן הצדקה, ואין שם ליתן אלא כדי פרנסת אחד מהן,

מפרנסין את היתומה, ואחר כך מפרנסין את היתום

.

מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור.