Ketubot 64a — o Talmud em português

וכך

אמר להו רב גמדא

: וכי

משום דרב זביד גברא רבה הוא

, ולכן לא יערער על דבריכם כאשר אתם פוסקים לחובתו,

אפכיתו ליה לדינא עילויה

[מהפכים אתם את הדין לחובתו], ופוסקים שאף אותם המעילים שאין היא תפוסה בהם, אין היא צריכה לתת לבעלה!?

ו

ה

א

אמר רב כהנא: מיבעיא בעי לה רבא

, הסתפק רבא בדין זה,

ולא פשיט

.

וכיון שלא נפשטה הבעיה הזאת, הרי המעיל שהיא תפוסה בו אין מוציאים מידה, כיון ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", ואי אפשר להוציא מידה. אבל המעילים שאין היא תפוסה בהם, למה תפסידו את בנו של רב זביד, להוציא אותם ממנו שלא כדין!?

ומסכמת הגמרא:

השתא, דלא אתמר לא הכי ולא הכי

, כיון שלא נפשטה הבעיה האם מורדת בטענת "מאיס עלי" מפסידה את בלאותיה קיימין, לכן:

אם

תפסה

האומרת "מאיס עלי" את בלאותיה הקיימין -

לא מפקינן מינה

[אין מוציאין מידה מספק].

ואם

לא תפסה

האשה את בלאותיה -

לא

יהבינן לה

[אין נותנים לה], אלא הבעל נוטלם.

וכאן שבה הגמרא לבאר את עיקר דין האומרת "מאיס עלי", ומוסיפה:

ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא

[ממתינים לה שנים עשר חודש עד שיכפוהו ליתן גט], אולי תחזור בה.

ובהנך תריסר ירחי שתא, לית לה מזוני מבעל

[ובאותם תריסר חדשי השנה, אין לה מזונות מן הבעל].

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל

:

כותבין "אגרת מרד

"

על ארוסה

שאמרה "איני רוצה להנשא",

ו

אולם,

אין כותבין "אגרת מרד" על שומרת יבם

שאמרה "איני רוצה להתייבם", שהמורדת מיבום אינה נעשית בכך מורדת.

מיתיבי

על דברי שמואל מהברייתא שנזכרה לעיל:

דתניא:

אחת לי ארוסה ו

אחת לי

נשואה

, שהן נחשבות "מורדת", ו

אפילו נדה

, ו

אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם!

ומוכח, שאף שומרת יבם הממאנת להתייבם בכלל מורדת היא!?

ומשנינן:

לא קשיא!

כאן

הברייתא ששנינו בה שאף שומרת יבם הממאנת להתייבם בכלל מורדת היא, מדובר בה כ

שתבע הוא

ממנה להתייבם, והיא ממאנת, ומורדת בו.

כאן

שמואל, שאמר אין כותבין לשומרת יבם איגרת מרד - כ

שתבעה היא

ממנו לייבמה, והוא ממאן, ומורד בה.

וקא משמע לן שמואל, שאין כותבין איגרת מרד על היבם כדי להוסיף ליבמה על כתובתה, ואין דינה כדין אשה שמרד עליה בעלה, שמוסיפין לה על כתובתה.

דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל

:

תבע הוא

מיבמתו להתייבם -

נזקקין לו

לכתוב אגרת מרד עליה.

אבל

תבעה היא

מן היבם לייבמה -

אין נזקקין לה

לכתוב עליו אגרת מרד.

ותמהה הגמרא על הביאור בדברי שמואל, שאמר "כותבין איגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם", דהיינו כשהוא המורד:

במאי אוקימתא

[באיזה ענין העמדת]

להא ד

אמר

שמואל

שאין כותבים איגרת מרד על שומרת יבם? -

בשתבעה היא

מן היבם להתייבם והוא מורד.

ולדבריך, גם מה שאמר שמואל בתחילת דבריו, "כותבין איגרת מרד על ארוסה", צריך אתה להעמיד שתבעה היא מן הארוס לנושאה, והוא מורד בכך שאינו רוצה לכונסה.

וזה לא יתכן. כי לדבריך,

האי

, זה שנקט שמואל בדבריו ש

כותבין אגרת מרד "על ארוסה

", אינו לשון נכון!

כי לכתוב איגרת מרד "על ארוסה" משמעותו היא, שכותבין לארוס איגרת מרד "על [כנגד] ארוסתו", שאינה רוצה להנשא לו. ואילו לדבריך, שמואל אינו מדבר בכתיבת אגרת מרד כנגד הארוסה, אלא איגרת מרד כנגד הארוס, שאינו רוצה לישא את ארוסתו.

ולדבריך, "כותבין איגרת מרד

לארוסה

" -

מיבעי ליה

לשמואל לומר! שכתיבת איגרת מרד "לארוסה", משמעותה היא, שהבעל מורד בה, ונותנים לארוסה את איגרת המרד כנגד הארוס!?

ומשנינן:

הא לא קשיא

.

כי

תני

, יש לך לתקן את דברי שמואל, ולשנות בדבריו שכותבין איגרת מרד

"לארוסה

" [ולא "על ארוסה"].

ועוד תמהה הגמרא על הביאור בדברי שמואל שמדובר כשהיא תובעת להנשא, והוא מורד בה:

מאי שנא שומרת יבם, דלא

כותבין לה איגרת מרד, משום

דאמרינן לה: זיל, לא מפקדת!

[לכי לנפשך, שאינך מצווה להתייבם, כי אינך מצווה] על פריה ורביה, ואינך יכולה לתבוע אותו שייבם אותך.

ואם כן

ארוסה נמי

, לא יכתבו לה איגרת מרד, אלא

נימא לה: זיל

, לכי לנפשך, שאינך מצווה להנשא לו היות ו

לא מפקדת

על פריה ורביה, ואינך יכולה לתבוע אותו שישא אותך!?

אלא

, שמא תאמר, כי מה שאמר שמואל כותבין איגרת מרד לארוסה, אף על גב שלא נצטותה על פריה ורביה, הוא

ב

מקום שהיא

באה מחמת טענה

, שצריכה היא שישאנה,

דאמרה: בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה

[זקוקה אני למקל בידי, ואת חפירה לקבורה]. כלומר, צריכה אני בן כדי שיסעדני בזקנותי, ויקברני אחר מותי - אי אפשר לומר כן. כי לפי זה,

הכי נמי

, גם את המשך דברי שמואל, ב

שומרת יבם

, שאמר שמואל אין כותבין לה איגרת מרד, יש להעמיד באותו אופן,

ב

שומרת יבם ש

באה מחמת טענה

, שייבמנה היות והיא צריכה בן שיסעדנה בזקנותה, ויקברנה.

ואם היא באה מחמת טענה, למה לא יכתבו לה איגרת מרד? והרי צריכה היא בן כמו הארוסה!

אלא

, מכח קושיא זו, מתרצת הגמרא באופן אחר את הקושיה על דברי שמואל, שאמר "אין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם", מן הברייתא האומרת שאף שומרת יבם בכלל מורדת היא, כשממאנת היא להתייבם:

אידי ואידי

, הן דברי הברייתא והן דברי שמואל עוסקים כ

שתבע הוא

ממנה להתייבם והיא מורדת בו.

ולא קשיא

סתירה ביניהם:

כאן

בברייתא - מדובר כשתבע הוא ממנה

לחלוץ

, והיא אינה רוצה אלא להתייבם, שאז כותבין לו איגרת מרד.

וכאן

בדברי שמואל - מדובר כשתבע הוא

לייבם

, והיא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ, שאז אין כותבין לה איגרת מרד.

ובהמשך הסוגיא דנה הגמרא בטעם חילוק זה.

דאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן

:

תבע

היבם מיבמתו

לחלוץ

, והיא מעכבת מפני שהיא רוצה ביבום - הרי בית דין

נזקקין לו

.

אבל אם

תבע

היבם שהוא רוצה

לייבם

, והיא אינה רוצה להתייבם אלא רוצה חליצה -

אין

בית דין

נזקקין לו

להכריחה להתייבם על ידי שיכתבו נגדה איגרת מרד, אלא יחלוץ לה, כיון שאין כוונתו בייבום למצוה, אלא שחפץ בה לאשה.

ותמהה הגמרא:

מאי שנא

אם תבע היבם

לייבם

והיבמה מסרבת להתייבם אלא רוצה לחלוץ,

דלא

כותבים איגרת מרד נגדה, משום

דאמרינן ליה

, ליבם: אינך מפסיד דבר מסירובה להתייבם לך, כי יש לך אפשרות אחרת -

זיל, ונסיב איתתא אחריתי

[לך, ושא לך אשה אחרת].

אם כן, כשתבע היבם

לחלוץ

ליבמתו, והיא מסרבת לחלוץ,

נמי

לא יכתבו לו איגרת מרד נגדה, כי אינו מפסיד בכך דבר, אלא

נימא ליה

, נאמר לו:

זיל, ונסיב איתתא אחריתי!?

אלא

שמא תאמר, שלכך נזקקין לו כשתבע לחלוץ, משום

דאמר

היבם:

כיון דאגידא בי

\-

לא קא יהבו לי אחריתי

[כיון שאגודה יבמתי בי, לכן אין נותנים לי אשה אחרת לשאת] -

אי אפשר לומר כך, כי אם כן,

הכא נמי

, כשתבע אותה להתייבם לו, ניזדקק לו לכתוב איגרת מרד כנגדה, משום שיאמר היבם:

כיון דאגידא בי

-

לא קא יהבו לי אחריתי!?

אלא

, מיישבת הגמרא את הקושיא על דברי שמואל מהברייתא באופן אחר:

אידי ואידי

הברייתא ודברי שמואל - עוסקים כ

שתבע לייבם. ולא קשיא

כאן

הברייתא המחשיבה אותה למורדת כשהוא תובע לייבם - סוברת

כ"משנה ראשונה

", בעבר, שאז היה היבום קודם לחליצה, וכפי שתבאר הגמרא להלן.

כאן

דברי שמואל שאין היא חשובה מורדת - הם

כמשנה אחרונה

, עכשו, שהחליצה קודמת ליבום.

דתנן: מצות יבום קודמת למצות חליצה

.

במה דברים אמורים,

בראשונה

, בעבר, כ

שהיו מתכוונין לשום מצוה

.

אבל

עכשיו, שאין מתכוונין לשום מצוה, אמרו

חכמים ש

מצות חליצה קודמת למצות יבום

. וזו היא "משנה אחרונה".

שנינו במשנה: המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, רבי יהודה אומר שבע טרפעיקין.

עד מתי הוא פוחת?

וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרים בשבת, רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין: ומפרשת הגמרא:

מאי "טרפעיקין

"?

אמר רב ששת

: כל טרפעיק הוא

אסתירא

, שהוא "סלע מדינה".

וכמה

שוה

אסתירא?

פלגא דזוזא

בכסף צורי [חצי זוז צורי]. שהן שלש מעות צוריות, כי בזוז יש שש מעות.

ונמצא שהטרפעיק הוא שלש מעות כסף צורי.

הכסף הצורי שווה פי שמונה מהכסף של מדינה.

והיות שבסלע יש ארבעה זוזין, נמצא שחצי זוז צורי שוה לסלע מדינה אחד.

תניא נמי הכי: רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקין

לשבוע,

שהן תשע מעין

[שהרי כל טרפעיק הוא שלש מעות],

מעה וחצי לכל יום

.

אבל עבור שבת, אין מוסיפין לה.

אמר

תמה

ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל

:

מאי שנא איהו

, הבעל שמרדה אשתו נגדו,

דיהבינן ליה דשבת

, כשהיא מורדת עליו פוחתין לה שבעה טרפעיקין דהיינו טרפעיק לכל יום ונמצא שפוחתין גם עבור שבת.

ומאי שנא איהי

, כשמוסיפין לה כשהוא מורד,

דלא יהבינן לה דשבת

, אין מוסיפין לה עבור שבת, וכדאמר רבי יהודה: מעה וחצי לכל יום!?

ומשנינן:

איהי

, האשה,

דמיפחת קא פחית

, שפוחתת היא מכתובתה כשהיא מורדת,

לא מיחזי כ"שכר שבת

", אין זה נראה כתשלום "שכר שבת" לבעלה כשפוחתים לה מכתובתה.