Ketubot 5b — o Talmud em português

יניח אצבעו

, שהיא מחודדת כמו יתד,

באזניו

, ויסתום אותם מלשמוע.

והיינו דאמר רבי אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות?

ולפני שמביאה הגמרא את המשך דבריו של רבי אלעזר, היא תמהה על שאלתו:

מאי טעמא

שאל זאת רבי אלעזר? וכי במה דומות האצבעות ליתדות, עד ששאל רבי אלעזר "מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות"?

אילימא

, אם תאמר שהן דומות ליתדות

משום דמחלקן

, והיינו, בכך שחלוקות האצבעות זו מזו, ואינן מחוברות יחד כמו פרק היד -

הרי אין מקום לשאלתו של רבי אלעזר מפני מה הן חלוקות.

שהרי

כל חדא וחדא

מהאצבעות -

למילתיה עבידא!

יש לכל אחת מהן צורך בפני עצמו, ואפילו בצורכי גבוה בעניני המקדש מצאנו שיש לכל אחת מהן צורך מיוחד -

וכמו

דאמר מר

, שכך שנינו במסכת מנחות [יא א]:

האצבע הקטנה -

זו זרת

, שבה היו מודדים את מדתו של החושן, שהיתה זרת על זרת.

[הכונה היא לחצי אמה על חצי אמה, ושיעור המדידה נעשה במדידת המרחק שבין האגודל לזרת בצורת קשת, מסביב לכל האצבעות, כאשר כל האצבעות מתוחות].

האצבע הסמוכה לה -

זו קמיצה

, שבה היו מתחילים לקמוץ את המנחה.

לפי שהקמיצה היתה נעשית באמצעות שלש אצבעות [קמיצה, אמה, ואצבע] מתוך ארבעת האצבעות של היד [חוץ מהאגודל]. שהיה הכהן מכניס אצבעותיו אל תוך המנחה, וממלא בה את ידו, וחופה את שלשת אצבעות אלו על פס ידו, ומה שבתוכן היה ה"קמיצה".

ולכן, האצבע הסמוכה לזרת, נחשבת לגבול ההתחלה של שלשת אצבעות שבהן נעשת הקמיצה, והיא עצמה נקראת "קמיצה" [אך האגודל, כיון שהוא נפרד מארבעת האצבעות הללו, אינו נחשב גבול הקמיצה מצידה השני].

והאצבע האמצעית, הארוכה מבין כל האצבעות -

זו אמה

.

ונקראת כך משום שבה היה מודדים את "אמת הבנין", ואת "אמת הכלים", שמידתה היא כמידת אמת איש, מתחילת פרק היד עד סוף האצבע הזאת.

והאצבע הסמוכה לה -

זו אצבע

.

ובה היו נותנים הכהנים את מתן הדמים של החטאת על קרנות המזבח.

והאצבע האחרונה -

זה גודל!

והיא נקראת גם בהן, שעליה ניתן מדם החטאת של אהרן הכהן ובניו כשנמשחו לכהן, וכמו כן ניתן על הבהן מדם האשם של מצורע כדי לטהרו לגמרי מטומאת נגעו, ולהכשירו להכנס למקדש.

ומכח קושיה זאת, מבארת הגמרא ששאלתו של רבי אלעזר לא היתה מפני מה האצבעות מחולקות.

אלא, מה טעם

הן

משופות

מחודדות

כיתידות?

וענה על כך רבי אלעזר: כדי

שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון

-

יניח אצבעותיו באזניו

.

תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה

ה

אוזן כולה קשה, ו

אילו

האליה

שבתחתית האוזן היא

רכה?

כדי

שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון

-

יכוף

את ה

אליה לתוכה

.

תנו רבנן: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני ש

האזניים דקות הן, ולכן

הן

עתידות להיות

נכוות תחלה לאיברים

באש הגיהנם.

ועתה מביאה הגמרא בעיה שהסתפקו בה בבית המדרש, האם מותר לבעול את הבתולה בשבת.

ויתכן שהם לא שמעו את הברייתא לעיל [ג ב] האומרת שלא בועלים את הבתולה בשבת, או שיתכן והשאלה היתה אם ברייתא זאת נפסקת להלכה.

איבעיא להו: מהו לבעול

בתולה

בתחלה בשבת?

וצדדי הספק הם:

האם

דם

הבתולים שיוצא בבעילה הראשונה כתוצאה מניתוק הבתולים, הוא בגדר

"מיפקד פקיד

", שכאילו הוא כנוס ועומד במקומו, ואינו מחובר לגוף האשה כמו דם רגיל, ולכן אין איסור בהוצאתו משום חבלה בשבת.

או

שדם זה

"חבורי מיחבר

", מחובר הוא לגוף האשה, כמו כל דם, ויש איסור בהוצאתו משום חבלה בשבת.

ועתה ממשיכה הגמרא, ומביאה שני מהלכים, האחד לפי הצד הראשון שדם בתולים מפקד פקיד, והשני, לפי הצד שדם בתולים חבורי מיחבר.

המהלך הראשון:

ואם תימצי לומר דם

בתולים הוא בגדר

"מיפקד פקיד

", ואין איסור בהוצאתו משום חבלה -

עדיין יש להסתפק -

האם רק

ל

הוצאת ה

דם הוא צריך

, כדי להווכח שהיא בתולה, ולא יותר,

ו

לכן

שרי

, מותר לבעול בתחלה בשבת, כיון שאין איסור של חבלה מצד הוצאת הדם, שהרי דם מיפקד פקיד, ואין כאן חבלה.

או דלמא ל

עשיית

פתח הוא צריך

, שמתכוין בבעילתו הראשונה להרחיב את פתחה של האשה, היות שכל זמן שלא נבעלה האשה פתחה צר, ואינו נוח לבעילה,

ואסיר

להרחיבו בשבת, משום מלאכת "בונה"?

ו

גם

אם תימצי לומר

שרק

לדם הוא צריך

, ואינו מתכוין לעשיית פתח,

ופתח

שנעשה בה בבעילתו,

ממילא קאתי

-

עדיין יש להסתפק -

האם

הלכה

היא

כרבי שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר

, ולכן מותר לו לבעול אף על פי שבכך הוא עושה פתח, היות ואינו מתכווין לעשיית פתח, ורבי שמעון סובר שמותר לעשות דבר שאינו מתכוין.

או הלכה כרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור

, ולכן יהיה אסור לבעול בשבת.

ו

גם

אם תימצי לומר

ש

הלכה כרבי יהודה

, הסובר דבר שאינו מתכוין אסור -

עדיין יש להסתפק, כי לפתח שכזה יש צד של תיקון אך יש לו גם צד של קלקול -

ולכן יש להסתפק -

האם

מקלקל הוא אצל הפתח

הזה,

או מתקן הוא אצל הפתח?

כי אמנם מצד אחד הוא מרחיב את הפתח ועושה אותו נוח לבעילה, ובכך הוא עושה בבעילתו מלאכת תיקון של בנין, אך מצד שני, אשה בתולה חשובה יותר מאשה בעולה, ומשום הצד הזה, נחשבת עשיית הפתח כמעשה של קלקול ולא של תיקון, ואין בעשיית פתח שכזה משום מלאכת בנין, ומותר לעשותו בשבת.

המהלך השני:

איכא דאמרי, ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר

-

עדיין יש להסתפק -

האם

לדם הוא צריך, ואסור

, כיון שהוא מתכוין להוצאתו, והרי הוא חובל בה.

או דלמא

רק

להנאת עצמו הוא צריך

.

ו

כיון שאינו מתכוין להוצאת הדם -

שרי

לבעול.

ו

אולם, מאידך, גם

אם תימצי לומר

שרק

להנאת עצמו הוא צריך, ודם ממילא קאתי

,, והחבלה נעשית על ידו בלא כונה -

עדיין יש להסתפק -

האם

הלכה כרבי יהודה

האוסר דבר שאינו מתכוין, ושמא מתקן הוא בחבורה זו, ולכן אסור לו לבעול בשבת.

או

שמא

הלכה כרבי שמעון

, המתיר דבר שאינו מתכוין?

ו

גם

אם תימצי לומר

ש

הלכה כרבי יהודה

האוסר דבר שאינו מתכוין -

עדיין יש להסתפק - האם הוצאת הדם הזאת, בגדר

"מקלקל בחבורה

" היא נחשבת, ואין לאסור את עשיית החבורה הזאת, כי "מקלקל בחבורה" מותר.

או

שמא בהוצאת הדם ל

"מתקן בחבורה" הוא

נחשב, ויש לאוסרו לרבי יהודה?

ו

גם

אם תימצי לומר

ש

"מקלקל בחבורה" הוא

נחשב -

עדיין יש להסתפק, כי יש צד לאסור אפילו אם הוא מקלקל ולא מתקן, על הצד שנפסוק כרבי יהודה, שדבר שאינו מתכוין אסור, ונפסוק במקלקל בחבורה כרבי שמעון, המחדש שמקלקל בחבורה חייב.

היות ונחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדינו של "מקלקל בחבורה" -

לדעת רבי יהודה כל המקלקלים פטורים, ואפילו העושה חבורה אינו חייב אלא אם יש בה תיקון, כגון השוחט בהמה, שאין שחיטתה נחשבת לקלקול אלא לתיקון הבהמה עבורו. אך אם חובל אדם בחבירו, כיון שרצונו לחבול בו, אין החבלה נחשבת לתיקון אלא לקלקול, לפי שזו היא מגמתו, לקלקל את חבירו.

ואילו רבי שמעון סובר שכל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר.

ומעתה, יש לנו לדון בבועל את הבתולה, ועושה בה חבלה [לפי המהלך הזה, שדם חיבורי מיחבר], אך אינו מתכוין לחבול בה, כי לא לדם הוא צריך, אלא להנאת עצמו הוא בועל. וברור הדבר שלגבי מלאכת חובל אין זה תיקון אלא קילקול.

הרי אם נפסוק כרבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, ובמחלוקת במקלקל בחבורה נפסוק כרבי שמעון שחובל בחבורה חייב, יהיה אסור לבעול את הבתולה בשבת, על אף שהוא אינו מתכוין להוצאת הדם, ועל אף שהחבלה אשר הוא עושה היא קילקול ולא תיקון.

וכך יש לנו לדון -

האם

במקלקל

בחבורה

הלכה כרבי יהודה

, שהוא פטור, וכאן, שהחבורה היא קלקול יהיה מותר לבעול בשבת.