Ketubot 57b — o Talmud em português

אבל

בית דין של אחריהן אמרו

:

אין האשה אוכלת בתרומה

אפילו לאחר שהגיע זמנה,

עד שתכנס לחופה

.

גמרא:

שנינו במשנה: נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה:

מפרשת הגמרא:

מנא הני מילי

שזה הוא הזמן שיש ליתן לבתולה?

אמר

פירש

רב חסדא

:

דאמר קרא

אצל רבקה כשרצה אליעזר עבד אברהם לקחתה להיות אשה ליצחק:

"ויאמר אחיה ואמה

[של רבקה],

תשב הנערה אתנו ימים או עשור

" -

והרי

מאי "ימים

"?

אילימא: תרי יומי

[שני ימים], ו"עשור" היינו עשרה ימים?

כך אי אפשר לומר, שהרי: וכי

משתעי איניש הכי

, וכי כך הוא דרך דיבורם של אנשים!?

שמתחלה

אמרו ליה

אחיה ואמה לאליעזר: תשב אתנו

תרי יומי

, ו

אמר להו

אליעזר:

לא

, ושוב

אמרו ליה

אחיה ואמה לאליעזר: תשב אתנו

עשרה יומי!?

הרי ודאי אי אפשר שאם סירב אליעזר לשני ימים שיסכים לעשרה ימים, ומה טעם יש להם לומר כן!?

אלא

ודאי

מאי "ימים

"? היינו

שנה

-

וכמו

דכתיב

בגאולת בתי ערי חומה:

"ימים תהיה גאולתו

", ו"עשור" היינו עשרה חדשים, כי מאחר שסירב אליעזר לשנה תמימה, שבו ובקשו שתשב עמם לפחות עשרה חדשים.

הרי למדנו שנותנין לבתולה שנה שהיא שנים עשר חודש.

ומקשינן:

ואימא

"ימים" היינו

חדש

, וכמו

דכתיב

גבי שליו:

"עד חדש ימים

", ו"עשור" היינו עשרה ימים!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

דנין "ימים" סתם

כמו שנאמר אצל רבקה "תשב הנערה אתנו ימים" -

מ"ימים" סתם

, דהיינו "ימים תהיה גאולתו".

ואין דנין "ימים" סתם מ"ימים" שנאמר בהן "חדש

", דהיינו "עד חדש ימים"!

אמר רבי זירא

:

תנא

בברייתא: ארוסה

קטנה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב

שלא תינשא עד שתגדל, ואין אנו קונסין את הכתובה כשם שקנסו את ה"מורדת" על בעלה.

ומפרשת הגמרא טעמו של דבר:

בשלמא איהי

הבת עצמה

מצי מעכבא

[יכולה לעכב] -

אלא אביה

למה יוכל לעכב, והרי

אי איהי

הבת עצמה

ניחא לה

לינשא מיד,

אביה מאי נפקא ליה מינה!?

ומפרשינן: כי

סבר

האב:

השתא לא ידעה

[אין מבינה] הבת, ואולם

למחר מימרדא

על בעלה

ונפקא

בגט מבעלה

ואתיא ונפלה עילואי

[תמרוד בבעלה ותצא ממנו בגט ותבוא אלי ותפול עלי] ליתן לה תכשיטין אחרים לכשתינשא.

אמר רבי אבא בר לוי

:

אין פוסקין על הקטנה

[כלומר: משדכין]

להשיאה כשהיא קטנה

כי טורח הוא לה -

אבל פוסקין

[משדכין]

על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה

.

ומקשינן: הרי

פשיטא

היא, שאפשר לשדכה כשהיא קטנה על דעת להשיאה רק כשתגדל!?

ומשנינן: חידוש יש בדבר, כי

מהו דתימא: ליחוש דלמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה

[שמא ייכנס בקטנה הפחד מן הנשואין כבר מעכשיו ותיחלש] -

קא משמע לן!

אמר רב הונא: בגרה

אפילו רק

יום אחד

בלבד,

ו

אחר כך

נתקדשה

, אין

נותנין לה

אלא

שלשים יום

משעת אירוסין

כאלמנה

, שכיון שבגרה היא מכינה תכשיטין קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד מלהנשא.

מיתיבי

לרב הונא מברייתא ששנינו בה:

בגרה הרי היא כתבועה

ועומדת, כלומר: חשובה היא כאילו כבר תבעה הבעל להכין עצמה לנישואין, ומונין לה מיד משעת אירוסין!

ו

מאי לאו

האם אין פירוש הברייתא שהיא

כתבועה דבתולה

, ונותנין לה שנים עשר חודש משעת אירוסין!? ומשנינן:

לא

כתבועה דבתולה היא שיש לה שנים עשר חודש, אלא

כתבועה דאלמנה

, שאין נותנין לה אלא שלשים יום.

תא שמע

להקשות על רב הונא מהמשנה בנדרים [עג ב]:

בוגרת ששהתה שנים עשר חדש

ואלמנה שלשים יום:

רבי אליעזר אומר: הואיל וחייב בעלה במזונותיה

, הרי הבעל

יפר

את נדריה וכדין אשה נשואה שבעלה לבדו [בלא האב] מיפר את נדריה!

הרי שנותנין לבוגרת שנים עשר חודש עד שיהא חייב במזונותיה!? ומשנינן:

אימא

שני דינים נאמרו בברייתא זו:

א.

בוגרת

לסוף שלשים יום.

ב.

ו

בתולה

ששהתה שנים עשר חודש

-

בשתי נשים אלו

רבי אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה

-

יפר

.

תא שמע

פירכא לדברי רב הונא:

דתניא:

המארס את הבתולה, בין שתבעה הבעל

להנשא

והיא מעכבת, ובין שתבעה היא

להנשא

ובעל מעכב

-

נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה, אבל לא משעת אירוסין

-

ובגרה הרי היא כתבועה

ומונין לה משעת אירוסין.

כיצד?

בגרה יום אחד ונתקדשה, נותנין לה שנים עשר חדש

משעת אירוסין שהרי כבר תבועה היא.

ולארוסה

כלומר: ויש ארוסה שאין נותנין לה אלא

שלשים יום

, ולקמן מפרש לה.

הרי בהדיא שנותנין לבוגרת שנים עשר חודש, ו

תיובתא דרב הונא!?

ומסקינן: אכן

תיובתא

דרב הונא היא.

ומפרשת הגמרא את הברייתא הזאת:

מאי "ולארוסה שלשים יום

"?

אמר רב פפא: הכי קאמר

: יש ארוסה שאין נותנין לה אלא שלשים יום, ואיזו היא: זו

בוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש

בבגרות, ו

רק אחר כך

נתקדשה, נותנין לה

משעת אירוסין

שלשים יום

בלבד,

כאלמנה

שנותנין לה שלשים יום.

שנינו במשנה:

הגיע זמן ולא נישאו

אוכלות משלו ואוכלות בתרומה:

אמר עולא: דבר תורה

הוא שה

ארוסה בת ישראל

המאורסת לכהן הרי זו

אוכלת בתרומה

, ואף שעדיין לא נכנסה לחופה -

שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו

הוא יאכל בו" -

והאי

ארוסתו

נמי "קנין כספו" הוא

, שהרי קנאה בכסף הקדושין!

ו

מה טעם אמרו

חכמים

אינה אוכלת

ארוסה בתרומה עד שיגיע זמנה [למשנה ראשונה], או עד שתכנס לחופה [למשנה אחרונה]?

כי אם אתה אומר שתאכל בתרומה, יש לחוש

שמא ימזגו לה כוס

של תרומה

בבית

אביה

שם היא עדיין נמצאת כל זמן שהיא ארוסה,

ותשקה

בשוגג

לאחיה ולאחותה

שהם זרים האסורים בתרומה.

ומקשינן:

אי הכי

אפילו אם

"הגיע זמן ולא נישאו" נמי

לא יאכלו בתרומה מאותו טעם!?

ומפרשינן:

התם

כשהגיע זמן, כיון שהוא נותן לה מזונות תמיד -

דוכתא מייחד לה

[מיחד הוא לה מקום] חוץ לבית אביה וכדי שלא תחלק את מזונותיו לקרוביה, ושוב אין לחוש שתשקה לאחיה ואחותה שאינם עמה.

ואכתי מקשינן על גזירתו של עולא:

אלא מעתה

שאתה אוסר לאכול בתרומה לאשת כהן כיון שהיא בבית ישראל - אם כן

לקיט

[פועל ללקיטת תבואה] שהוא

כהן

ונשכר

לישראל

, נמי

לא ליכול

אצל אדונו

בתרומה

שהוא מביא אתו,

דלמא אתו למיכל בהדיה

[שמא יבואו הבעלים לאכול אתו בתרומה, והרי זרים הם]!?

ודחינן: אין לחוש שיבואו הבעלים לאכול עם הלקיט, כי

השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי

, אם נותנים הם ללקיט לאכול משלהם, לא כל שכן שלא יקחו משלו לאכול!?

רב שמואל בר

יהודה אמר

טעם אחר מטעמו של עולא, למה אין הארוסה אוכלת בתרומה מיד כעשנתארסה:

משום

שמא יימצא בה

סימפון

[מום באשה המבטל את הקדושין], ובטלו קדושיה לכהן, ונמצא שאכלה אשה זרה בתרומה.

ומקשינן על טעמו של רב שמואל בר יהודה:

אי הכי

שאתה חושש שמא יימצא בה סימפון, תיקשי משנתנו ששנינו לפי משנה אחרונה:

"אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה", הא משנכנסה לחופה הרי היא אוכלת - והרי יש לך לומר שאפילו

נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי

לא תאכל בתרומה!?

כלומר: הניחא שהיא אוכלת בתרומה כשנישאה וכבר נבעלה לו שהוא מכיר במומין שבה; אבל קודם שנבעלה הרי עדיין יש לחוש שמא יימצא בה מום המבטל את הקדושין, והאיך היא אוכלת בתרומה!?

ומשנינן:

התם

כשהוא כונסה לחופה

מיבדק בדיק לה

תחילה ביד קרובותיו,

והדר מעייל

לה [ואחר כך מכניסה] לחופה.

ואכתי מקשינן על חששו של רב שמואל בר יהודה:

אלא מעתה

שאתה חושש לשמא יימצא סימפון, תיקשי:

אף

עבד

כנעני של

כהן שלקחו

הכהן

מישראל

שהוא אוכל בתרומה מכח אדוניו הכהן כיון שהוא קנין כספו -

לא ליכול בתרומה

[שלא יאכל בתרומה] -

ו

משום

שמא יימצא בעבד

סימפון

[מום כלשהוא המבטל את המקח], ונמצא שאינו עבד של כהן, ואסור הוא בתרומה!?

ומשנינן:

סימפון בעבדים ליכא

, אין מום הנמצא בעבדים מבטל את המקח, ומפרש לה ואזיל.

דאי

מום

דאבראי

[מום חיצוני] -

זה אינו מבטל את המקח ד

הא קחזי ליה

, הרי רואה האדון את המום בשעת קנייתו את העבד, וסבר וקיבל.

ואי

מום

דגואי

[מום פנימי] -

הרי

למלאכה קא בעי

ליה [למלאכה נצרך] האדון לעבד,

ו

מום

שבסתר לא איכפת ליה

-

שמא תאמר: שמא יימצא העבד שהוא גנב של ממון או גונב נפשות -