Ketubot 56b — o Talmud em português

וקיימא לן: מאי "כותב

" - ששנינו באותה משנה - היינו

"אומר

".

הרי שאפילו אם רק אמר ולא כתב לה, מועיל תנאו למחול, ולא עשו חכמים חיזוק!?

אמר

מתרץ

אביי

: חילוק יש בין כתובה לתקנת אכילת פירות, כי:

לכל

הנשים

יש כתובה, ולא לכל

הבעלים

יש פירות

, כי יש נשים שאין מכניסות כלום בנישואיהן.

ולכן, כתובה שהיא

מילתא דשכיחא

[דבר שכיח הוא]

עבדו בה רבנן חיזוק

.

אבל פירות שהיא

מילתא דלא שכיחא

כל כך,

לא עבדו בה רבנן חיזוק

.

ואכתי מקשינן:

הרי "חמרים" דשכיחי

[דבר מצוי הוא],

ולא עבדו לה רבנן חיזוק;

ומאי שנא מכתובה שאתה אומר לדעת רבי יהודה, שעשו חכמים חיזוק לדבריהם!?

דתנן

במסכת דמאי:

החמרין

עמי הארץ

שנכנסו לעיר

עם תבואתם,

ואמר אחד מהן

שני חילוקים בטיב סחורת חבירו על פני סחורתו שלו:

א.

שלי חדש

הוא שאינו טוב כל כך כי לא התיבש כל צרכו,

ושל חברי ישן

וטוב יותר משלי.

ב.

שלי אינו מתוקן

שלא ניטלו מעשרותיו,

ושל חברי מתוקן

הוא.

אין

הם

נאמנים

, כי חיישינן לגומלין, שחבירו יגמלנו בעיר אחרת לשבח את שלו.

רבי יהודה אומר

: הרי הם

נאמנים

, ולא חיישינן לגומלין.

הרי שלרבי יהודה אף לדמאי שהוא מדבריהם לא עשו חכמים חיזוק ולא חששו לגומלין!?

אמר

תירץ

אביי

:

ודאי דדבריהם עבדו רבנן חיזוק

.

אבל איסור דמאי שהוא רק

ספק דדבריהם

שמא לא עישרו עמי הארץ את התבואה, לכן

לא עבדו

ביה

רבנן חיזוק

.

רבא אמר

:

בדמאי הקילו

יותר משאר ספק של דבריהם, כי אפילו ספק אינו, שרוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא חומרא בעלמא מדרבנן הוא.

שנינו במשנה:

רבי מאיר אומר: כל הפוחת

לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות:

מדייקת הגמרא:

"כל" הפוחת

שנינו, ומשמע

אפילו

שלא פחת לה אלא

ב

אופן של

תנאה

וכגון שלא כתבה לו "התקבלתי" אלא אמרה בעל פה שהוא תנאי בעלמא שאינו חל ובסופו של דבר תוכל לגבות את כתובתה כולה, אפילו הכי בעילתו בעילת זנות -

אלמא

הרי מוכח ד

קסבר

רבי מאיר: מתנה על מה שכתוב בתורה

תנאו בטל, ואית לה

כתובה שלימה -

וכיון ד

סוף סוף הוא הרי

אמר לה: "לית ליך אלא מנה", לא סמכא דעתה

[אין האשה סומכת דעתה שתקבל את כתובתה],

ו

לכן

הויא לה בעילתו בעילת זנות!

והרי אם כן תיקשי:

והא שמעינן ליה לרבי מאיר

עצמו

דאמר

:

כל המתנה על מה שכתוב "בתורה

" כגון שאר כסות ועונה

תנאו בטל, הא

מתנה

בדרבנן תנאו קיים!?

ומשנינן:

קסבר ר

בי

מאיר: כתובה

דאורייתא

היא, ולכן תנאו בטל, שהרי התנה על מה שהוא מן התורה!

רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה

-

הרי זו בעילת זנות

.

רבי יוסי אומר: רשאי

לפחות ואפילו אם אמרה לו בעל פה ותנאו קיים.

רבי יהודה אומר

: אם לא אמרה אלא בעל פה אינו יכול לפחות, כי בכתובה דרבנן עשו חכמים חיזוק, שהמתנה עליה תנאו בטל אף שהוא דבר שבממון -

ואולם אם

רצה

, הרי זה

כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו

התקבלתי ממך חמשים זוז

.

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי יוסי רשאי

, ואע"פ שאין לה כתובה!?

ורמינהי

:

אין עושין כתובת אשה מטלטלין

, כלומר: אין מייחדין מטלטלין לכתובה

מפני תיקון העולם

, שמא יאבדו או יפחתו דמיהן.

אמר רבי יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו!?

והלא אין

דמיהן

קצובין

עולמית אלא מתייקרים או מוזלים,

ו

נמצא שפעמים

פוחתין

המטלטלין ממה ששמאום בתחילה, ואין בהם שיעור כתובה שהוא חייב לה, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

והרי תיקשי על דברי רבי יוסי, כי סברתו היא לומר שלכן אין עושין כתובת אשה מטלטלין, והשתא תיקשי: הרי

תנא קמא נמי "אין עושין" קאמר

, ובמה נחלק עליו רבי יוסי!?

אלא לאו הכי קאמר

התנא של הברייתא:

במה דברים אמורים

ש"אין עושין כתובת אשה מטלטלין",

בשלא קיבל עליו אחריות

אם יאבדו המטלטלין.

אבל

אם

קבל עליו אחריות

אם יאבדו, אף על פי שלא קיבל עליו אחריות של זולא -

עושין

.

ואתא רבי יוסי למימר: כי קיבל עליו אחריות

של אבידה ולא של זולא

אמאי עושין!?

והלא אין קצובין ופוחתין

.

ומאחר שנתבארו דברי רבי יוסי שבברייתא, מקשה הגמרא את קושייתה:

השתא, ומה התם ד

אינו אלא חשש

דלמא פחתי

[שמא יפחתו] המטלטלין מכפי מה ששמאום בתחילה ויהיה לאשה פחות משיעור כתובתה,

חייש

לזה

רבי יוסי

ואמר "אין עושין".

הכא

בדברי רבי יוסי שאמר: רשאי -

דודאי קא פחתה

הכתובה משיעורה המקורי,

לא כל שכן

שלא יהא רשאי!?

ומשנינן:

הכי השתא

, אין הנידון דומה לראיה!?

כי

התם

גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין - הרי

לא ידעה

האשה שיפחתו דמי המטלטלין משיעור הכתובה כדי

דתחיל

.

אבל

הכא

הרי מתחילה

ידעה

האשה שכתובתה פחותה

וקא מחלה

.

אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא

[אחותו של רמי בר חמא נשואה היתה לרבי אויא] -