Ketubot 54b — o Talmud em português

ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי מן חמרא

-

לברת

בנדונייתה.

לסוף

אייקר חמרא.

אמר רב יוסף: רווחא ליתמי,

ואין אומרים שצריכים ליתן לה יין כשיעור שהיה שוה ביום הצוואה, אלא יתנו לה מדמי מכירת היין ארבע מאות זוז.

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני

[שהיתה מרבה לאכול].

אתו לקמיה דרבי יוחנן.

אמר להו: איזילו ואמרו ליה

לאבוכון דנייחד לה ארעא

בצוואת שכיב מרע ובפני עדים -

ל

צורך

מזונה,

שמא תסכים לכך, ואז לא יהיו חייבים במזונותיה, שהרי אפילו גבי כתובה עצמה שנינו שאם כתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה .

אתו לקמיה דריש לקיש, אמר להו

: אדרבה, אם יעשה כך,

כל שכן שריבה לה מזונות,

שאין ייחוד קרקע זו - אלא להעדפה, שאם יתנו לה מזונות מצומצמין, תטול תוספת מקרקע זו. שודאי שלא נתכוין לשעבד קרקע זו למזונותיה, שהרי כל נכסיו משועבדים לכך.

אמרו ליה: והא רבי יוחנן לא אמר הכי?

אמר להו: זילו הבו לה

מזונות

! ואי לא

-

מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו.

אתו לקמיה דרבי יוחנן. אמר להו: מה אעשה, שכנגדי

[אנוש כערכי, וראוי לחלוק עלי] -

חלוק עלי. אמר רבי אבהו, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן

: אם

אמר

הבעל: קרקע זו

למזונות

אזי

ריבה לה מזונות

. אבל אם

אמר

: קרקע זו

במזונות

-

קצץ לה מזונות,

שלשון "במזונות" משמע, בחוב מזונות שיש לי עליך, שקרקע זו תהא פרעון חובי.

הדרן עלך פרק נערה שנתפתתה

--- title: "חברותא - כתובות — פרק חמישי - אף על פי" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02351.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק חמישי - אף על פי

Оригинал главы פרק חמישי - אף על פי

מתניתין:

אף על פי שאמרו

חכמים:

בתולה

אינה

גובה

אלא

מאתים

זוז בכתובתה,

ואלמנה

אינה גובה אלא

מנה

[מאה זוז].

בכל זאת

אם רצה

הבעל

להוסיף

לה בכתובתה

אפילו מאה מנה

, שיתן אותם לכשימות או יגרשנה - הרי זה

יוסיף

.

ואם

נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין

[אחר האירוסין וקודם הנישואין],

בין מן

[לאחר]

הנשואין

, הרי זו

גובה את הכל

בין את עיקר הכתובה, ובין את התוספת שהוסיף לה משלו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר

:

נתארמלה או נתגרשה

מן הנישואין

, הרי זו

גובה את הכל

.

אבל נתארמלה או נתגרשה

מן האירוסין: בתולה

אינה

גובה

אלא

מאתים

זוז,

ו

ה

אלמנה מנה

, אבל את התוספת אינן גובות.

ומשום

שלא כתב לה

הבעל את התוספת שהוסיף לה מדעתו

אלא על מנת לכונסה

, והרי לא כנסה.

רבי יהודה אומר

:

אם רצה

הבעל ורצתה אשתו, הרי הבעל

כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת

לו בלשון שובר:

התקבלתי ממך מנה

, ואף שנמצא שאינו חייב לה אלא מנה.

ו

כן אם רצה הבעל ורצתה אשתו, הרי הבעל כותב

לאלמנה

שטר של

מנה, והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז

.

רבי מאיר

חולק ו

אומר

:

כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות

גמרא:

שנינו במשנה: אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף:

תמהה הגמרא:

פשיטא

, מה חידוש יש בדבר, שאם רוצה הוא להתחייב לה כל הון שבעולם הרי הוא יכול!?

ומפרשינן:

מהו דתימא: קיצותא עבדו רבנן

[קיצבה עשו חכמים] לכתובה של בתולה שתהא מאתים בלבד ולכתובת אלמנה שתהא מנה בלבד - כדי

שלא לבייש את מי שאין לו

להוסיף.

קא משמע לן

, שאם רצה להוסיף הרי זה מוסיף!

שנינו במשנה:

אם רצה להוסיף

אפילו מאה מנה יוסיף:

מדייקת הגמרא:

רצה "לכתוב" לה

דמשמע: שהוא מתנה מדעתו, ואין שם

, כתובה" עליה -

לא קתני, אלא רצה

"להוסיף

" דמשמע: יש שם של "כתובה" גם על מה שהוא נותן מדעתו כמו על העיקר!

ונמצאת משנתנו

מסייע

ת

ליה לרבי איבו אמר רבי ינאי!

דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי

:

תנאי כתובה

דהיינו התוספת שהוא מתנה להוסיף לה

ככתובה דמי!

ומבארת הגמרא:

נפקא מינה

:

א.

למוכרת

את "כתובתה" סתם, שאף תנאי הכתובה היא בכלל המכירה.

ב.

ולמוחלת

את "כתובתה" סתם, שהכל בכלל המחילה.

ג.

ולמורדת

על בעלה [מסרבת להישמע לו] שפוחתין לה מכתובתה סכום מסוים בכל שבוע, ומלמדנו רבי ינאי שאם כלתה הכתובה - פוחתין לה גם מתנאי הכתובה.

ד.

ולפוגמת

את התוספת, וכגון שאמרה: כבר התקבלתי מקצת ממנו, ובעלה טוען שהיא התקבלה את כל כתובתה, הרי זו לא תיפרע אלא בשבועה, וכמו הפוגמת את עיקר כתובתה.

ה.

ול

אלמנה ה

תובעת

תוספת כתובתה בבית דין, שאין לה מזונות כמו התובעת את עיקר כתובתה בבית דין.

ו.

ול

אשה ה

עוברת על דת

משה ויהודית שהיא מפסדת אף את התוספת.